פלשטין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
סקליבקה (פלשטין)
Скелівка
Skelivka coat of arms.png
סמל פלשטין
Skelevka prapor.gif
דגל פלשטין
Felsztyn1914.jpg
העיירה בשנת 1914
מדינה אוקראינהאוקראינה  אוקראינה
מחוז מחוז לבובמחוז לבוב לבוב
תאריך ייסוד 1374 עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 35 קילומטר רבוע
גובה 250 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיירה 1,062 (2001)
קואורדינטות 49°32′N 22°57′E / 49.533°N 22.950°E / 49.533; 22.950
אזור זמן UTC+2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פֶלשְׁטִיןאוקראינית: Скелівка - סקליבקה; בפולנית: Felsztyn, ביידיש: פעלשטין) היא עיירה במחוז לבוב שבמערב אוקראינה, בסמוך לגבול פולין, בה התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה.

העיירה שוכנת במרחק 25 ק"מ דרום מערבית מן העיר פרוֹשקוּרוֹב - 'חמלניצקי', שמה החדש של פרושקורוב תחת השלטון האוקראיני. שרידי העיירה סופחו לתוך עיירה גדולה יותר בשם גברדיסק או הברדיסק. (אין להתבלבל עם עיר בשם גברדיסק ולידו שדה תעופה בשם הברדיסק בחצי האי קרים, ולא עם עיירה נוספת בשם זה הנמצאת דרומית לעיר אומן. כמו כן אין לבלבל בין עיירה יהודית זו והעיירה היהודית פלזשטין (כיום קלבקה) כ-500 ק"מ מערבית לקייב המפורסמת בזכות בית הכנסת המיוחד שבה, העשוי עץ, ולא עם עיר התעשייה פלוישט הנכתבת בספרות יהודית פאלשטי או פאלעשטי ביידיש)[1]

העיירה נמצאת במרכז המחוז שגבולותיו בהרי הקרפטים כמאה ק"מ מזרחה, בהן העיר טרנופול, והעיירות היהודיות המוכרות דובנה, קוזובה, בוצ'אץ' ועוד חמישים ק"מ מזרחה אולסקו, בלז, לוצק, פרמישלא וברודי בסביבת לבוב (כיום לביב).

במרכזה של העיירה פלשטין היה רוב יהודי אף שבראש הגבעה בקצה העיירה התנשאה כנסייה רומית קתולית בעלת צריחים, וכנגדה בקצה השני של העיירה כנסייה מזרחית פרובסלבית בעלת "בצלים" מוזהבים אופייניים, ששימשה את אוכלוסיית האיכרים אשר חיו ברחובות שסביב העיירה סמוך לשדותיהם. יהודי העיירה עסקו ברובם במלאכה זעירה, צביעה, שיפוץ בתים נגרות וכדומה. בתי חרושת היו רק בעיר הסמוכה פרושקורוב (כיום חמלניצקי) מרחק 25 ק"מ ממנה.

בעיירה היו שבעה בתי כנסת, רוב תושבי העיירה היו חסידים חרדים, אך הייתה גם קבוצה ציונית דתית, שראשה, שמואל ישעיה שווינר, אשר כיהן גם כסגן ראש מועצת הקהילה, נרצח בפרעות פטלוריה.[2]

פרעות פטלוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשש מאות מיהודי פלשטין, שליש מהאוכלוסייה היהודית באותה עת, נרצחו בפרעות פטלוריה בשנת ה'תרע"ט (1919) עם סיום מלחמת העולם הראשונה.[3]

עדויות מן הפרעות תוארו בפרוטרוט בספר היזכור לעיירה. בספר תיאור יומן שנמצא ב-1937 ערב מלחמת העולם השנייה, בעליית גג, אשר נכתב על ידי סבתם של המפרסמים, שנפטרה זה עתה. ביומן נכתב שיהודי העיירה צמו ביום שני אחרי ששמעו שבשבת ט"ז אדר א' יהודי העיירה פרושקורוב הסמוכה הותקפו ונרצחו על ידי חיילי הצבא. ביום שני בערב הצבא הגיע וסגר את הדרכים, וכמו כן הזהיר שמי שיסתיר יהודים סופו מוות כמו ליהודים עצמם. בעת ההתקפה הופרדה האשה משני בניה בני ה 28 ובן ה-15 והתחבאה עם בנה הקטן בעליית גג. הבנים נרצחו באופן אכזרי.

כמו כן סיפורם האישי של שני אחים שהתחבאו בארון בגדים בעוד החיילים לועגים לאביהם. האב מסר לפורעים את כל כספו, הם דקרו אותו מלחי אל לחי בכידון רובה, ואחרי שנפל, דקרו אותו גם בגבו, אך בזכות שכבות הצבע העבות שעל בגדי עבודתו כצַבַּאִי - ניצל, בעשותו עצמו כמת. את אשתו, אמם החורגת של הנערים, רצחו במכות כת רובה לראשה.

בין הפרסומים היו תיאורים "ספרותיים" מזוויעים של התעללות, טבח והתעללות בגופות. נראה שחלקן התרסה נגד האמונה הדתית של אנשי העיירה, אולי באופן שעורר את יהודי ארצות הברית שרחקו מההווי הדתי, אך הזדהו עם הקשר הלאומי.[4]

אך מרשימה מפורטת של 413 הרוגים ידועים, הכוללת גם את מקום מותם ואופן הירצחם, מתבררת תמונה של רצח תינוקות בני חדשיים ופחות, רצח נכים בכיסאות גלגלים וישישים במיטותיהם, אונס נשים צעירות וזקנות בבתים וברחוב לעיני כל, התעללות ברב מרדכי כיטובר (הרבי מסלופקוב) ומשפחתו ושריפתם חיים, איכרים שהלשינו לחיילים על יהודים שהתחבאו בבורות הסיד ורציחתם ביריה, זריקת רימון לתוך בית בו יהודים ירויים פצועים ביניהם ילדים קטנים, הטבעה של יהודים בנהר, רצח תינוקות בקפיאה בקרח, דקירת תינוקת בת עשרה ימים בזרועות אימה וזוועות איומות יותר.

מאות יתומים הועברו לבתי יתומים בלבוב, וכמו כן הוקמו בתי יתומים (צפופים ומלאים) במקום.

לאחר הפוגרום העיירה וסביבתה סבלו ממחסור ורעב. בעקבות היחלצות יהודי ארצות הברית לעזרתם, חלק מתושבי העיירה היגרו לארצות הברית.

ספר היזכור הראשון ליהודי פלשטין נכתב בידי יהודים יוצאי העיירה בארצות הברית לאחר פרעות פטלוריה, ויצא לאור ערב מלחמת העולם השנייה בשנת תרצ"ח - תחילת 1938. הספר הפך אב טיפוס לספרי יזכור שבאו אחריו, כולל פרק פתיחה היסטורי, שלרוב נכתב על ידי מקצוען שנשכר לשם כך, אמנות המייצגת את האסון המקומי, מפת העיירה כפי שהיתה, סיפורים אישיים על המקום, קטעים מהעיתונות ומהספרות התורנית בו יהודי העיירה מאוזכרים ולבסוף עדויות על חורבנה של העיירה או על האסון שפקד אותה. הספר מכיל גם תכתובת בקשות סיוע וגיוס כספים שפורסמו בעקבות הטבח.[5]

רבה האחרון של פלשטין, הרב דוד נובוצלר, שהתקבל לעיירה על ידי כך ששיחזר את דברי שלשת המועמדים הקודמים לו לתפקיד ודן בדבריהם, נדקר 32 פעם בגופו בפרעות פטלוריה, אך נותר בחיים. אשתו ושתי בנותיו נרצחו ואחת הואכלה לחזירים לעיניו לפני שדקרו אותו. הוא שרד את הפרעות ובתרפ"ח, תשע שנים מאוחר יותר היגר לארצות הברית שם ניהל קהילה, והקים בית יתומים ובית תמחוי.

תחת השלטון הקומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז מלחמת העולם הראשונה ועד יולי 1941 הרוסים שלטו בפלשטין. במקום הוקמה חווה חקלאית משותפת, ונאסר על האיכרים להמשיך ולעבד את אדמתם באופן פרטי. היו יהודים שהרוויחו מהמצב, אך רובם לא יכלו להמשיך ולקיים את אורח החיים המסורתי ורבים רעבו בעקבות המשטר הכלכלי החדש, מות הבהמות ואיבוד התוצרת החקלאית. השלטון הרוסי לקח כל רכוש פרטי שהיה לאנשים כולל הבהמות המעטות שהחזיקו, וחייבה אנשי עסקים ומנהלים לעבוד כפועלים מן השורה במשרות שאינן ניהוליות, דבר שפגע קשות בכלכלתן של משפחות רבות, והביאם לידי רעב. היו גם יהודים שמתו כתוצאה מהרעב והקשיים.[6][7]

בשנת 1937 המשטר הקומוניסטי עצר 15 נערים ונערות יהודים בעוון השתתפות בתנועת החלוץ הציונית. 14 מנערים ונערות אלו נרצחו בבית הכלא בפורשקורוב לאחר כמה חודשים בכלא, ורק נערה אחת בת 19 חזרה משם כשהיא שבורה ופגועת נפש, ולא סיפרה לאיש את שעברה.

בסוף תקופת השלטון הקומוניסטי נתגלו עצמות במרתף בנין המשטרה בפרושקורוב. מאות מפגינים מפלשטין שהגיעו ודרשו לקבור את העצמות, פוזרו בכח בידי המשטרה החשאית הרוסית.

השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 ביוני 1941 החלה הפלישה הגרמנית לשטח הסובייטי, וב-17 ביולי הכריז היטלר על שלטון שטח הכיבוש הגרמני באוקראינה.

בתחילת מלחמת העולם השנייה היו בפלשטין כ-300 משפחות יהודים.

בהגיע הכוחות הגרמנים לפלשטין, יצא לקראתם זקן היהודים סיומה עם לחם ומלח, כפי שנהגו במלחמת העולם הראשונה, אך הלה נורה במקום בידי קצין גרמני. על מנת "להתנקות" מההעזה של יהודי לגשת אליו, ציווה לאסוף חמישה עשר יהודים נוספים מן העיירה ולירות בהם מיד.[6]

אחרי מעבר הכוחות הגרמנים בפלשטין, למקום נכנסו כוחות "שיטור" ממערב אוקראינה, והחלו במסע רצח והתעללות. עדת ראיה סיפרה על חטיפת נערים בני 16 ו-19 אל הרחוב, ירייה באם הבוכה ופציעתה קשה וברחוב רציחת הנערים הכפותים לעיני כל. לאחר מכן התארגנה משטרה אוקראינית מקומית, ביניהם נפגעי הקומוניזם בני איכרים ששרדו את הגולגים והוציאו את זעמם על היהודים.[8]

בין היתר ישנם עדויות על רצח נשים זקנות במיטותיהן, ונטילת תינוקות והטחת ראשם לעיני כל ברחוב.[8]

ביום כיפור תש"ב (1 באוקטובר 1941) נצטוו רבים מתושבי העיירה לצאת אל בורות חצובים ביער ליד פבלוביץ' (מרחק חמישה עשר ק"מ מן העיירה) ושם נקברו חיים. לאחר המלחמה הוקמה במקום מצבה המאזכרת את הדבר, והנער ראבר, אחד מניצולי פלשטין ביקר במקום וצילם אותה. אך המצבה נותצה, וכיום אין זכר לאירוע או למקום.[6]

בט"ו בשבט תש"ב (2 בפברואר 1942) נצטוו גברים ונשים מגיל 15 עד 45 מן היהודים הנותרים להתייצב ברחוב הראשי לפני תחנת המשטרה לקראת צאתם לעבודה. השכם בבוקר התייצבו בין 200 ל-300 יהודים במקום, והוליכו אותם כ-20 ק"מ עד לכפר מצובצקי סמוך לפרוֹשקוּרוב, שם כונסו כ-2500 יהודים מהסביבה בשטח המגודר בגדרות תיל ובתוכו אורוות של חוות משותפות מתקופת השלטון הקומוניסטי. היהודים הועסקו בבניית כביש ללא כלים ועם מעט מאוד מזון, וישנו באורוות או תחת כיפת השמים. בכל יום ירו במספר יהודים שהראו סימני חולשה, על הכביש, ובחזרתם למקום הכינוס. עם בוא האביב חודש לאחר מכן, החלה מכת כינים, ויהודים רבים חלו בטיפוס. ישנן עדויות על צעירות וכן על ילדים שהצטרפו לאחיהם במחנה למרות גילם, ואשר נורו זה לצד זה לאחר שהגיעו לאפיסת כוחות.

עם בוא הסתיו חמישה חודשים אחר כך המחנה הועבר לתוך מבנה של בית ספר בגבול העיר פרושקורוב, בתנאי צפיפות גדולים. רוב היהודים במחנה חלו במחלות חורף קשות. החל בדצמבר 1942 קבוצות חיילים שבויי מלחמה החלו בחפירת בורות גדולים בעזרת דינמיט באזור הכפר לז'נב, כשלשה ק"מ מפרושקרוב, ולאחר מכן הגרמנים החלו בהצעדת קבוצות גדולות מיהודי המחנה לעבודה "בתוך היער". מצעדות אלו היהודים לא חזרו. ילד ניצול מפלשטין, שבא לבקר את הוריו ב"מחנה העבודה" הוזהר וסולק מהמקום על ידי הוריו והיה עד לטבח היהודים והוריו ביניהם, בבורות החפורים מראש. הפיצוצים להכנת הבורות, וכן היריות לאחר יציאת הקבוצות "לעבודה ביער", נשמעו היטב במחנה העבודה. יהודים נוספים שחיו בגטו פרושקוּרוב נרצחו בצורה דומה.

עדת ראיה, אטיה צלביץ, שרדה אחת מהוצאות-להורג אלו. היא סיפרה שהוסעה במשאיות ממחנה פרוֹשקוּרוב יחד עם מאה יהודים נוספים ללֶזנֶב בשבת, בידיעה שהם נוסעים אל מותם. מכיוון שהוצאות להורג לא בוצעו ביום ראשון, יום המנוחה של השוטרים (ואולי גם יום התפילה שלהם לאל - כך לעגה בעדותה) הם נותרו בתוך מחסנים עשויים מתכת סמוך לבורות ההריגה, להמתין להמתתם ביום שני. עם בוקר הגיעו משאיות חדשות מלאות בכמאה יהודים אחרים מגטו פרושקוּרוב. אלו היו משפחות שלמות כולל ילדים, לבושים במיטב בגדיהם ונושאים מזוודות וחבילות. נאמר להם שהם עוברים למקום חדש.[8]

פקדו על היהודים לעמוד לאורך קיר של המחסן ולהתפשט. הפרידו את המבוגרים מילדים, למעט תינוקות על הידיים. שוטרים ליטאים ואוקראינים עברו בין האנשים העירומים ודרשו את הטבעות, העגילים, שיני הזהב והשיניים התותבות. רוב היהודים נענו מיד ובפחד, אך השוטרים חתכו את האצבע למי שלא הצליחה להסיר את הטבעת במהירות, ושברו את השיניים למי שלא הצליח למסור את שיני הזהב מיד. אחר כך הצעידו את המבוגרים אל פי הבור קבוצות קבוצות וירו בעורפם כדור בודד. את התינוקות עקרו מידי האמהות והשליכו לתוך בור סמוך בלא לירות בהם, ולתוך בור זה השליכו גם את הילדים מהקבוצה הנפרדת. בכל פעם שנאספו כעשרים ילדים בבור הם נורו במכונת ירייה, או הושארו במקום וקפאו למוות. הזעקות מבורות המוות, שהמשיכו לנוע ולזוע זמן רב אחרי נפילת האנשים לבור, גברו אף על קולות הירי.

לאחר שהסתיים טבח יהודי הגטו, הגיע תורם של אנשי מחנה העבודה. בנות אחרות מן המחנה החליטו להתאבד ותלו עצמן במקום, על מנת לא לאפשר לשוטרים להפשיט אותן ולרצוח אותן. עדת הראיה אטיה התעלפה ולא עמד לה הכוח להתאבד. יחד עם שאר האסירים והאסירות הם הורדו באמצעות סולם אל תוך הבורות ונצטוו לשכב זה לצד זה שורה אחרי שורה. משנתמלאה שורה נורה כל אחד בכדור אחד בעורפו על ידי שוטר שירד שלב אחד בסולם. בהגיע תורה השוטר ביקש להתחלף כי שרירי אצבעו "התקשחו". אך השוטר הצעיר, ברוניסלב ז'וקובסקי, ניצול הגולגים הקומוניסטיים זיהה את אטיה כשכנתו, שהתחמקה ממנו לכל אורך התקופה, והתחייב לרצוח אותה באופן אישי. לאחר תחנונים הוא ירה בה והיא נפלה על ערמת המומתים, אך בהמשך משנפל עליה אדם נוסף הבינה ששרדה. היא הזיזה את הגופות מעליה על מנת לנשום וכך נתגלתה, וירו מעליה במכונת ירייה בעלת כדורים נפיצים. היא נפצעה בגבה אך רק התעלפה. באישון ליל ערמה גופות לצד הבור וכך הצליחה לצאת, אלא שאז ראו אותה שוטרים ששמרו על ערמות הבגדים. הם ירו בה, פצעו אותה ברגלה, וחשבו שהרגו אותה, אך ליתר ביטחון הכו אותה בכת רובה. היא מצאה את עצמה שנית בבור המומתים. הפעם תוך שמיעתה את קול עצותיה של אמא שלה, היא זחלה החוצה בשקט והגיעה לכפר הסמוך עם שחר. שתי כפריות ראו אותה האחת אמרה "ז'ידובה (יהודונת) יצאה מהבור!" אך השנייה שכנעה אותה שאם זהו גורלה להינצל אין זה עניינן. היא הגיעה לבית סמוך של חקלאיות שבעבר היו בחווה משותפת קומוניסטית ואלו מצאו אותה מעולפת וטיפלו בה במשך ששה חודשים. לאחר מכן הגיעה לבית איכר שהיה איש הפרטיזנים, ועם הזמן גילה את סיפורה וסייע לה להשיג טיפול רפואי.

ניצולים אחדים שהתחבאו לאורך המלחמה אצל אוקראינים בעיירה ובסביבתה הוסגרו בחודשים האחרונים של המלחמה, על מנת שלא יוכלו לדרוש את רכושם. תושבי פלשטין, לֶזנֶב, ומטקובסקי, באופן גורף שיתפו פעולה עם הנאצים ועם המשטרה האוקראינית, ודאגו שהיהודים לא ישרדו.

בתחילת 1944 פלשטין נכבשה בידי הסובייטים, ו"שוחררה". משלש מאות המשפחות היהודיות נותרו פחות מעשר. כמה ניצולים בודדים ושלש משפחות שעזבו לצד הרוסי לפני הפלישה.

השוטר ז'וקובסקי נעצר ב-1968 בלבוב, לאחר שחזר מגרמניה לקייב באוקראינה לביקור קרובים, וזוהה. משפטו נערך בבית המשפט בפלשטין. למרות העדויות על מעשי הזוועה שלו, והודאתו באשמה המיוחסת לו בעת החקירות, הקהל האוקראיני היה אוהד לו, האווירה במשפט הייתה נגד הענשתו, והוא טען לחפותו ולהאשמת שווא. בסופו של דבר קיבל חמש שנות מאסר עקב גילו הצעיר בעת המעשים, ושוחרר לאחר שנתיים ב-1970 במסגרת חנינה כללית של אסירים סוביטיים לכבוד מאה שנה להולדת לנין.

הניצולה ועדת הראיה אטיה צלביץ' עלתה ארצה בתשל"ג (1973) וגרה בעכו.

אישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין הנודעים שבמנהיגי היהודים מעיירה זו, רבי אהרן לנדא מפלשטין, חתן רבי אברהם מסטרטין, בנו של רבי יהודה צבי ברנדווין מסטרטין. רבי אהרן שינה את שמו מלנדא לברנדווין, אחרי פטירת חמיו שהיו לו רק בנות, ועלה לצפת. צאצאיו הם הענף הציוני של חסידי סטרטין, הרב שמואל יוסף מוריה, ו"רב ההסתדרות" הרב יהודה צבי ברנדווין ובנו רבי אברהם האדמו"ר מהעיר העתיקה.

מצאצאי העיירה הוא הפרופסור המתמטיקאי אלכסנדר פלשטין מאוניברסיטת סנט פטרסבורג.

קצין בצבא הפולני יליד פלשטין, יז'י מרצ'וק, סטודנט לשעבר מן האוניברסיטה הפוליטכנית בוורשה, פיתח רובה נגד טנקים אשר יוצר ושולב בצבא הפולני, אך עקב חוסר זמן לא נלמד היטב לפני פלישת גרמניה במלחמת העולם השנייה. הנשק נתפס בידי הגרמנים, נלמד ושולב במערך המלחמה שלהם נגד ברית המועצות בחזית המזרח. בהמשך, גרמניה העדיפה לייצר נשק חודר שריון דומה, שפותח בתעשייה הצבאית הצ'כית אשר נתפסה בתחילת המלחמה.[9]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פלשטין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקום העיירה במפות גוגל באתר ניתן לראות תמונות של המקום כיום, כולל הכנסיות העומדות על תילן, ובנין מפואר ללא סימני דת או קומוניזם, אשר ייתכן שהוא אחד מבתי הכנסת. כמו כן ישנה אנדרטה קומוניסטית גדולה בלב העיירה, הכוללת עשרות שמות, כנראה חיילי הצבא האדום.
  2. ^ תמונת הארגון הציוני (ותנועת הנוער) בפלשטין לאחר הצהרת בלפור בתרע"ז (1917, אתר יוצאי פלשטין)
  3. ^ מצבה לזכר הרוגי פרעות פטלוריה ונרצחי השואה במלחמת העולם השנייה (אתר ארגון יוצאי פלשטין)
  4. ^ "בשבעת בתי הכנסת אומרים על המתים קדיש, אך אין מניין באחד מהם לענות אמן - האם זה כשר על פי ההלכה? (שלש עשרה שאלות, ספר היזכור ליהודי פלשטין)
  5. ^ יצירת הקישור - ניתוח מיצג התמונות בספר היזכור של פלשטין (אנגלית, אתר ארגון יוצאי פלשטין)
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 אחרי הפרעות (אנגלית). זכרונות תושב פלשטין.
  7. ^ וראו להלן גם סיפורה של אטיה, ניצולת השואה, על מות אמה האלמנה החולנית ועל התנאים בעיירה טרם המלחמה
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 עדותה של אטיה צלביץ' (אתר ארגון יוצאי פלשטין)
  9. ^ נשק היסטורי אתר הנשקיה הצבאית של קייב (אוקראינית)