פנאטיות דתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פנאטיות דתית היא מונח מתחום מדעי החברה ובפרט הפסיכולוגיה החברתית המתאר מצב בו הפרט מחזיק בעמדה דתית[1] דומיננטית, אחת או יותר, באופן כה קיצוני כך שהוא מנסה לסתור כל הבעת התנגדות כלפיה או מדחיק התנגדות כזאת, גם אם התנגדות זו מבוססת ומדויקת מבחינה מציאותית ובפרט אמפירית; מצב זה עשוי להביא לפילוג ואלימות בין בני אדם.

אין הכרח שאדם דתי יהיה פנאטי בעמדה מסוימת דווקא מהיותו דתי; לא כל הדתות בהכרח מחנכות לחשיבה פנאטית ולקיחת עמדות מסוימות לרמת הפנאטיות נעשית לעיתים באופן דטרמיניסטי, מתוך אינדוקטרינציה ולעיתים אין לפרט בכלל שליטה על התפתחותה.

המונח פנאטיות דתית דומה למונח הפנאטיות בכללותו אך הוא מדגיש כמובן את ההיבט הדתי; פנאטיות תיתכן לא רק במסגרת חשיבה או פילוסופיה דתית, אלא גם במסגרת אידאולוגיות חילוניות שבניגוד לדתות אינן בהכרח מדגישות פרקטיקה ופולחן.

אין לבלבל פנאטיות דתית עם פונדמנטליזם. בעוד שפונדמנטליזם קורא לחזור ליסודות הדת המקוריים (הפונדמנטות), אין הכרח שקריאה זו תביא עימה חשיבה והתנהגות שתזוהה עם פנאטיות. הפנאטיות יכולה אפוא להגיע גם כאשר מתרחקים מהפונדמנטות, כלומר ניתן להיות פנאטי בהקשר עמדות דתיות-רפורמיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בין אם מדובר בעמדה שהוגדרה כאמונה ובין אם לא.
Social sciences.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא מדעי החברה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.