פנאיטיוס

פנאיטיוס
Παναίτιος

פנאיטיוס, מוצג כמלומד מימי הביניים ב"כרוניקת נירנברג"
לידה	185 לפנה״ס? רודוס, יוון
פטירה	המאה ה־2 לפנה״ס אתונה, יוון
זרם	האסכולה הסטואית
תחומי עניין	פילוסופיה
מנחה לדוקטורט	אנטיפטרוס איש טרסוס

פָּנַאיְטִיּוֹס (ביוונית עתיקה: Παναίτιος; סביבות 185 לפנה״ס? – המאה ה־2 לפנה״ס) מרודוס היה פילוסוף סטואי מיוון העתיקה. הוא היה תלמידם של דיוגנס מבבל ואנטיפטרוס מטרסוס באתונה, לפני שעבר לרומא, שם פעל רבות להחדרת התורות הסטואיות לעיר, הודות לחסותו של פובליוס קורנליוס סקיפיו אמיליאנוס. לאחר מותו של סקיפיו בשנת 129 לפנה"ס, הוא חזר לאסכולה הסטואית באתונה, והיה הסכולארכס (ראש האסכולה) האחרון שלה שמעמדו לא היה שנוי במחלוקת. עם פנאיטיוס, הסטואיזם הפך לאקלקטי הרבה יותר. חיבורו המפורסם ביותר היה "על החובות", המקור העיקרי ששימש את קיקרו בחיבורו שלו בעל אותו השם.

קורות חייו

פנאיטיוס, בנו של ניקאגורס, נולד בסביבות 185–180 לפנה"ס, למשפחה ותיקה ומכובדת מרודוס. נאמר עליו שהיה תלמידו של הבלשן קראטס ממאלוס, שלימד בפרגמון, ועבר לאתונה שם נכח בהרצאותיהם של קריטולאוס וקרנאדס, אך קשר את עצמו בעיקר לסטואיקן דיוגנס מבבל ולתלמידו אנטיפטרוס מטרסוס . אף על פי שרבים חושבים שהוא נבחר על ידי תושבי לינדוס שברודוס להיות כהן לפוסיידון היפיוס, כבוד זה הוענק למעשה לסבו, שנקרא גם הוא פנאיטיוס, בנו של ניקאגורס.

ככל הנראה דרך גאיוס לאיליוס ספיינס , שנכח בהרצאותיו של דיוגנס ולאחר מכן של פנאיטיוס, הוא הוצג בפני פובליוס קורנליוס סקיפיו אמיליאנוס, ובדומה לפוליביוס לפניו, זכה בידידותו. הן פנאיטיוס והן פוליביוס ליוו אותו במשלחת הרומית שסקיפיו עמד בראשה אל המלכים והישויות המדיניות המרכזיות של המזרח ההלניסטי בשנים 139–138 לפנה"ס. יחד עם פוליביוס, הוא הפך לחבר בחוג הסקיפיוני .

הוא חזר עם סקיפיו לרומא, שם פעל רבות להחדרת התורות הסטואיות והפילוסופיה היוונית. מספר רומאים נכבדים היו תלמידיו, ביניהם האוגור קווינטוס מוקיוס סקאוולה והסטואיקן קווינטוס איליוס טוברו . לאחר מותו של סקיפיו באביב 129 לפנה"ס, הוא התגורר לסירוגין באתונה וברומא, אך בעיקר באתונה, שם ירש את אנטיפטרוס מטרסוס כראש האסכולה הסטואית. האתונאים הציעו לו זכות אזרחות, אך הוא סירב. תלמידו הבולט ביותר בפילוסופיה היה פוסידוניוס. הוא מת באתונה אי-שם בשנת 110/109 לפנה"ס, השנה המשוערת שבה הנואם לוקיוס ליקיניוס קראסוס כבר לא מצא שם את פנאיטיוס עצמו, אלא את תלמידו מנסארכוס .

פילוסופיה

עם פנאיטיוס החל העיצוב האקלקטי החדש של התאוריה הסטואית; כך שאפילו בקרב הנאופלאטוניסטים הוא נחשב לפלאטוניסט. מסיבה זו גם הוא ייעד את המקום הראשון בפילוסופיה לפיזיקה, ולא ללוגיקה, ונראה כי לא יזם כל עיבוד מקורי של האחרונה. בפיזיקה הוא ויתר על הדוקטרינה הסטואית של התלקחות היקום; ניסה לפשט את החלוקה של כוחות הנפש; והטיל ספק בממשותה של הנבואה. באתיקה הוא הכיר רק בחלוקה כפולה של הסגולה הטובה, עיונית (תאורטית) ומעשית, בניגוד לחלוקה הדיאנואטית (השכלית) והאתית של אריסטו.

אתיקה

פנאיטיוס ניסה לקרב את מטרת החיים האולטימטיבית לדחפים הטבעיים, ולהראות באמצעות דימויים את אי-היכולת להפריד בין הסגולות הטובות. ייתכן שכתשובה לביקורת דומה על הסטואיזם שהשמיע קרנאדס, הוא קבע שהסגולה הטובה לבדה אינה מספקת אם אין פרנסה נאותה ובריאות. הוא טען שההכרה במוסר, כמשהו שיש לשאוף אליו לשמו, הייתה רעיון יסוד בנאומיו של דמוסתנס. הוא דחה את הדוקטרינה של האפתיה, ובמקום זאת קבע כי ניתן לראות בתחושות מהנות מסוימות כתואמות לטבע. הוא גם עמד על כך שהגדרות מוסריות צריכות להיקבע באופן שבו אדם שטרם הגיע לחוכמה יוכל ליישם אותן.

פוליטיקה

פנאיטיוס האמין שהפוליס נולדה מתוך אמנה חברתית בין פרטים שרצו לשמור על רכושם הפרטי. הוא ראה בקהילה דבר טבעי, וטען כי יש לנהוג אפילו בעבדים בצדק ובמידתיות. עם זאת, אף על פי שהושפע מאפלטון, הוא דחה את הרפובליקה האפלטונית כיוון שראה בה רעיון בלתי מציאותי ובלתי טבעי. הוא הלך בעקבות עמיתו פוליביוס בראיית הרפובליקה הרומית כשילוב אידיאלי של שלוש צורות השלטון המסורתיות, המשלב את המיטב שבמונרכיה, באריסטוקרטיה ובדמוקרטיה מבלי ללקות בחסרונותיהן.

פנאיטיוס הרחיק לכת ורומם את האימפריאליזם הרומי כמפעל של צדק, שכן כיבושם והטמעתם של עמים ברברים הפכו את האנרכיה השבטית שלהם לשלום ולסדר, תוך מניעה מברברים להתעלל זה בזה והכפפתם לאותו חוק השולט ברומאים. תפיסת הצדק שלו הייתה שלטון בעלי הסגולה הטובה ביותר, ולא של החזקים ביותר, כאשר הכובש מחויב כלפי הנכבש.

פנאיטיוס החשיב מלחמה כדבר בלתי אנושי, אך שקל מלחמה צודקת כמוצא אחרון להשגת שלום וצדק בכל פעם בכל פעם שדרכי שלום לא היו אפשריות. מכך נגזרו שני סוגים של מלחמה צודקת, לשם גמול ולשם הגנה, ששתיהן היו חייבות להיות מוכרזות באופן רשמי. מאחר שכיבוש חייב להיות מועיל לכל המעורבים, הוא קבע את החשיבות של יחס מתורבת כלפי המובסים, במיוחד אלה שנכנעו, אפילו לאחר סכסוך ממושך.

כתביו

על החובות

חיבורו העיקרי של פנאיטיוס היה המסכת "על החובות" (ביוונית: Περί του Καθήκοντος), שחוברה בשלושה ספרים. במסכת זו הוא הציע לחקור, ראשית, מה מוסרי או בלתי מוסרי; לאחר מכן, מה מועיל או לא מועיל; ולבסוף, כיצד יש להכריע בקונפליקט לכאורה בין המוסרי למועיל; שכן, כסטואיקן, הוא יכול היה לראות בקונפליקט זה רק מראית עין ולא דבר אמיתי. הוא הבטיח במפורש בסוף הספר השלישי לבצע את החקירה השלישית, אך לא עשה זאת; ונראה שתלמידו פוסידוניוס השלים רק בהיסוס ובאופן חלקי את מה שנדרש.

קיקרו כתב את חיבורו שלו "על החובות" (De Officiis) כחיקוי מכוון של פנאיטיוס, והצהיר שבחלקו השלישי של הנושא הוא לא הלך בעקבות פוסידוניוס, אלא השלים באופן עצמאי וללא סיוע את מה שפנאיטיוס הותיר ללא טיפול. אם לשפוט על פי אופיין השולי של הסטיות, שאליהן קיקרו עצמו מפנה את תשומת הלב, למשל הניסיון להגדיר חובה מוסרית, השלמת החלוקה הבלתי מושלמת לשלושה חלקים, דחיית דיונים מיותרים ותוספות קטנות של השלמה, הרי שבשני הספרים הראשונים שאל קיקרו את התוכן המדעי של חיבורו מפנאיטיוס, ללא כל שינויים מהותיים. נראה שקיקרו הונע ללכת בעקבות פנאיטיוס, תוך עקיפת ניסיונות מוקדמים של הסטואיקנים לחקור את פילוסופיית המוסר, לא רק בשל עליונות חיבורו מבחינות אחרות, אלא בעיקר בשל המאמץ ששרר לאורכו, להניח בצד חקירות מופשטות והגדרות פרדוקסליות, על מנת להדגים את פילוסופיית המוסר ביישומה בחיים.

באופן כללי, פנאיטיוס, בעקבות אריסטו, קסנוקרטס, תאופרסטוס, שימוש בתבנית קישור שפה עבור "Dicaearchus" בשפה en כאשר הערך דיקאיארכוס כבר קייםדיקארכוס , ובמיוחד אפלטון, ריכך את הנוקשות של הסטואיקנים המוקדמים, ומבלי לוותר על הגדרותיהם הבסיסיות, שינה אותן כך שניתן יהיה ליישם אותן בהתנהלות החיים, והלביש אותן בלבוש של רהיטות.

העובדה שקיקרו לא שחזר את כל התוכן של שלושת ספרי פנאיטיוס, עולה מתוך פרגמנט שאינו מופיע אצל קיקרו, ושנשמר על ידי אאולוס גליוס, אשר מפגיש אותנו עם אופן הטיפול של פנאיטיוס בנושא בהיבטיו הרטוריים.

כתבים אחרים

פנאיטיוס כתב גם מסכתות בנושא "על העליזות", "על המגיסטראטים", "על ההשגחה" ו"על גילוי עתידות"; חיבור פוליטי ששימש את קיקרו בספרו "על הרפובליקה" (De re publica); ומכתב לקווינטוס איליוס טוברו. נראה שחיבורו "על האסכולות הפילוסופיות" היה עשיר בעובדות ובהערות ביקורתיות, והידיעות שיש בידינו על אודות סוקרטס, ועל ספריהם של אפלטון ואחרים מהאסכולה הסוקרטית, שניתנו על סמך סמכותו של פנאיטיוס, נלקחו ככל הנראה מחיבור זה.

לקריאה נוספת

• Dorandi, Tiziano (1999). "Chapter 2: Chronology". In Algra, Keimpe; et al. (eds.). The Cambridge History of Hellenistic Philosophy. Cambridge: Cambridge University Press. pp. 41–42. ISBN 978-0521250283.
• Capelle, Wilhelm. 2020. History of Greek philosophy. De Gruyter.
• Gill, Christopher. 1994. "Peace of Mind and Being Yourself: Panaetius to Plutarch." In Aufstieg und Niedergang der römischen Welt. Vol. II.36.7. Edited by Wolfgang Haase and Hildegard Temporini, 4599–4640. Berlin and New York: Walter de Gruyter.
• Dyck, Andrew R. 1979. "The Plan of Panaetius' Περι τοῦ καθήκοντος." American Journal of Philology C: 408–416.
• Holiday, Ryan; Hanselman, Stephen (2020). "Panaetius the Connector". Lives of the Stoics. New York: Portfolio/Penguin. pp. 74–86. ISBN 978-0525541875.
• Morford, Mark P. O. 1999. "The Dual Citizenship of the Roman Stoics." In Veritatis Amicitiaeque Causa: Essays in Honor of Anna Lydia Motto and John R. Clark. Edited by Anna Lydia Motto, 147–164. Wauconda (Ill.) : Bolchazy-Carducci.
• Roskam, Geert. 2005. "The Doctrine of Moral Progress in Later Stoic Thinking.” On the Path to Virtue: The Stoic Doctrine of Moral Progress and its Reception in (Middle-) Platonism. Ancient and Medieval Philosophy 33. Leuven, Belgium: Leuven Univ. Press.
• Sandbach, Francis Henry. 1975. The Stoics. Ancient Culture and Society. London: Chatto & Windus.
• Schofield, Malcolm. 2012. "The Fourth Virtue." Cicero's Practical Philosophy. Edited by Water Nicgorski, 43–57. Notre Dame: University of Notre Dame Press.
• Stone, A. M. 2008. "Greek Ethics and Roman Statesmen: De Officiis and the Philippics." In Cicero’s Philippics: History, rhetoric and ideology. Edited by Tom Stevenson and Marcus Wilson, 214–239. Prudentia 37–38. Auckland, New Zealand: Polygraphia.
• Straaten, M. van. 1976. "Notes on Panaetius' Theory of the Constitution of Man." In Images of Man in Ancient and Medieval Thought: Studia Gerardo Verbeke ab amicis et collegis dicata. Edited by Gérard Verbeke & Fernand Bossier. Leuven: Leuven University Press.
• Tieleman, Teun L. 2007. "Panaetius’ Place in the History of Stoicism, with Special Reference to his Moral Psychology." In Pyrrhonists, Patricians, Platonizers: Hellenistic Philosophy in the Period 155–86 BC; Tenth Symposium Hellenisticum. Edited by Anna Maria Ioppolo and David N. Sedley, 104–142. Naples: Bibliopolis.
• Walbank, Frank William. 1965. "Political Morality and the Friends of Scipio." Journal of Roman Studies 55.1–2: 1–16.
• Wiemer, Hans-Ulrich. 2018. "A Stoic Ethic for Roman Aristocrats? Panaitios' Doctrine of Behavior, its Context and its Adressees". In The Polis in the Hellenistic World. Edited by Henning Börm and Nino Luraghi, 229–258. Stuttgart: Steiner.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פנאיטיוס בוויקישיתוף

• פנאיטיוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• Literature by and about Panaetius of Rhodes in the catalogue of the German National Library

הערות שוליים

ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהערך Panaetius מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל