פנחס ליטבינובסקי
 | |
| לידה |
11 באוגוסט 1894 נובוגאורגייבסק, האימפריה הרוסית |
|---|---|
| פטירה |
15 בספטמבר 1985 (בגיל 91) ישראל |
| מקום קבורה |
הר המנוחות  |
| לאום | יהודי |
| תחום יצירה | ציור |
| זרם באמנות | פוסט-אימפרסיוניזם |
| יצירות ידועות | ערבי עם פרח, מוכר התפוזים |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
פנחס ליטבינובסקי (נכתב גם ליטוינובסקי; 11 באוגוסט 1894; ט' באב תרנ"ד – 15 בספטמבר 1985; א' בתשרי תשמ"ו) היה צייר ישראלי. על יצירתו זכה בפרס ישראל לציור בשנת 1980.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיוטר ולדימירוביץ ליטבינובסקי נולד לזאב וחוה ליטבינובסקי בנובוגאורגייבסק (אנ') שבאוקראינה. אביו היה סוחר; פנחס התחנך בבית דתי ולמד בילדותו ב"חדר". ב-1912 קיבל מלגת לימודים לאקדמיה לאמנות באודסה, שם פגש את בוריס שץ, שהזמינו לעלות לארץ ישראל וללמוד באקדמיה לאמנות בצלאל, אותה הוא ייסד. ליטבינובסקי נענה להזמנתו של שץ, אך שב כעבור זמן קצר לרוסיה והחל ללמוד שם באקדמיה לאמנות בפטרוגרד. ב-1917 נשא את ליזה לבית טורגובסקי לאישה.
ב־1919, לאחר מלחמת העולם הראשונה, עלה ליטבינובסקי בשנית לישראל בלווית רעייתו, על סיפון האונייה רוסלאן ובני הזוג התיישבו בירושלים, אך כעבור זמן קצר עברו לחיות בקומונה ביתניה עילית שבגליל. עבודתו בציור בירושלים נמשכה וזכתה להצלחה, ובשנים 1924–1928 הוצגו יצירותיו בתיאטרון "האהל" בתל אביב ובמגדל דוד בירושלים. ב־1926 עיצב את התפאורה למחזה "הדיבוק" בהבימה וב־1927 עיצב ליטבינובסקי את הסמל הראשון של איגוד הספורט הפועל. ליטבינובסקי הצטרף להתארגנות אגד של האמנים המודרניים והקבוצה ערכה תערוכה בשנת 1929 בדירה ברחוב אלנבי, מול קולנוע מוגרבי. תערוכה אחרת של אמנות מודרנית הוצגה ב־1930 במוזיאון תל אביב ונקראה "ראשית המודרניזם בציור הישראלי 1920–1930".
בשנות השלושים הרבה ליטבינובסקי לשהות בפריז, והושפע מעבודותיהם של אנרי מאטיס, פיקאסו, סזאן ושל הציירים היהודים מאסכולת פריז. ב־1935 הוא ערך תערוכת יחיד ראשונה של יצירותיו בבצלאל. בשלהי תקופה זו הוא עבר עם משפחתו וחי במשותף עם האמן משה מוקדי; השניים הקימו ביחד סטודיו לציור. בשנים 1949–1955 סייר ליטבינובסקי בארצות הברית ובאירופה וב־1960, לאחר הפסקה של 17 שנים, העמיד תערוכה בביתן הלנה רובינשטיין שכללה 180 עבודות של 30 שנות יצירה.
ליטבינובסקי הוא חתן פרס דיזנגוף מ־1939, יקיר ירושלים ב־1970 וחתן פרס ישראל לציור ב־1980 (יחד עם יוסל ברגנר ואנה טיכו). נפטר בערב ראש השנה תשמ"ו (1985) בירושלים, ונטמן בהר המנוחות. הוא הותיר אחריו שתי בנות. בתו דפנה היא משוררת.
דיוקנאות ליטבינובסקי
[עריכת קוד מקור | עריכה]יצירותיו המוכרות ביותר הן של ציורי דיוקן של אנשי שם, בהם דמיות כמו נשיאי ארצות הברית ג'ון קנדי והארי טרומן, ראש הממשלה גולדה מאיר, הרב אברהם יצחק הכהן קוק והשחקנית חנה רובינא. בין הדיוקנאות ישנה סדרה יוצאת דופן של דיוקנאות ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון אותו צייר עשרות פעמים בסגנונות שונים. ליטבינובסקי לא הסביר מדוע צייר את בן-גוריון שוב ושוב. לדעת האוצר עמיחי חסון יש מספר תשובות אפשריות: ייתכן כי מדובר בניסיון ליצור איקוניזציה של אבי האומה מתוך הכרה בגדולתו, או שמא דווקא שליטתו הדומיננטיות של בן-גוריון היא שעוררה את חושיו האינדיבידואליסטים של ליטבינובסקי, שביקש להביע מחאה אמנותית דרך שינויי הצורה של המנהיג.[1]
השמדת ציוריו של ליטבינובסקי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2021, בעקבות דרישה לפינוי ציוריו של ליטבינובסקי מהבית בשכונת קטמון מצד עיריית ירושלים, החל אלון דין, נכדו, בהוצאת הציורים מהבית, העברתם לביתו בחיפה, והשמדת אלפים מהם במסור חשמלי. השלכת הציורים באה לאחר שדין ניסה במשך שנים למצוא מקום חליפי לאחסון הציורים ולהצגתם במסגרת תערוכה. במשך השנים נעשו גם ניסיונות, שלא עלו יפה, לייסד מוזיאון עבור ציוריו של ליטבינובסקי.[2] החל משנת 2020 פועל בביתו בשכונת קטמון שבירושלים "סטודיו משלך" – גלריה לעידוד יצירה ואמנות נשית.
תערוכות יחיד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ליטבינובסקי: לרגל יום הולדתו ה-50, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1944
- ליטבינובסקי: טרוספקטיבה, ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1960
- פנחס ליטבינובסקי, משכן הכנסת, ירושלים, 1986
- פנחס ליטבינובסקי: סדרת הכנר, אוצר: גדעון עפרת, בית האמנים בירושלים, 1986
- ליטבינובסקי, אוצר: יגאל צלמונה, מוזיאון ישראל, 1990
- דיוקן וספר, אוצר: דוד בן-נעים, אוניברסיטת בר-אילן, 2010
- פנחס ליטבינובסקי: ובחרת בחיים – זו אמנות, אוצר: עמיחי חסון, גלריית בית אבי חי בירושלים, 2024
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
קבוצת אמנים בתצלום (1925–1926) מאת אברהם סוסקין. משמאל לימין: יוסף זריצקי, אריה לובין, יונה צליוק, ראובן רובין, ציונה תג'ר, פנחס ליטבינובסקי (עומד, שני מימין), יצחק כץ, ברוך אגדתי ויצחק חזין -
דיוקנו של ליטבינובסקי בשנות ה־40 -
-
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גבריאל טלפיר, אמנים בישראל – פנחס ליטבינובסקי, גזית (כתב עת), כרך ל', חוברת א'–ד' (349–352), אפריל–יוני 1973
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פנחס ליטבינובסקי, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- דוד תדהר (עורך), "פנחס ליטבינובסקי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2209
נעמה ריבה, שנים אחרי שעבודותיו נזרקו לפח הוא שוב זוכה לתערוכה, באתר הארץ, 15 ביולי 2024- מידע לאספנים אודות פנחס ליטבינובסקי, באתר עסקי אמנות
- תמונות מתערוכת "דיוקן וספר", באוניברסיטת בר-אילן
- מציוריו של פנחס ליטווינובסקי באתר תירוש
- פנחס ליטבינובסקי, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ נעמה ריבה, שנים אחרי שעבודותיו נזרקו לפח הוא שוב זוכה לתערוכה, באתר הארץ, 15 ביולי 2024
- ^ מירב מורן, הוא היה מגדולי הציירים בארץ. למה משמידים ציורים שלו במסור חשמלי?, באתר הארץ, 16 בפברואר 2022
| זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית | ||
|---|---|---|
| פיסול | זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008) | |
| ציור | יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו, פנחס ליטבינובסקי (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008) | |
| ציור ופיסול | זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000) | |
| אדריכלות | דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013) | |
| עיצוב | יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007) | |
| תולדות האמנות | בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004) | |
| צילום | דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010) | |
| אמנות פלסטית | יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023) | |