פנחס לצרוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פאול (פנחס) לצרוס (בגרמנית: Paul Pinchas Lazarus;‏ 30 באוקטובר 1888, האמבורן, הקיסרות הגרמנית1 בינואר 1951, חיפה) היה רב גרמני שפעל בין השנים 1918 עד 1938 בוויסבאדן.

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאול (פנחס) לצרוס היה בנו הצעיר של איש הדת והמורה רפאל לצרוס ואשתו בטי לזריץ. אחרי לימודיו בבית הספר בקלן וגטינגן ומבחן הסיום בגימנסית פרידריכסגימנאזיום בקאסל, החל לצרוס בשנת 1907 ללמוד בבית המדרש לרבנים בברסלאו. בנוסף ללימודי היהדות למד גם היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטאות בברסלאו, מרבורג וארלנגן, שם קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה ב-1912 על עבודתו על ועידת בזל. ב-1915 סיים בהצלחה את מבחן הרבנות בברסלאו. החל מ-1 בספטמבר 1914 היה משנה לד"ר סלומון סמואל (Salomon Samuel) באסן.

כבר באוגוסט 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב לשירות בחיל התותחנים של צבא גרמניה. באותו הזמן הביע נכונות לשרת כרב צבאי. משום שכבר היה חייל אך עוד לא מונה לרב קהילה, רק בדצמבר 1916 הועבר לתפקיד רב צבאי במקדוניה, שם שירת עד אוגוסט 1918. ב-1917 פגש לצרוס בסקופיה את פרנץ רוזנצווייג, ובין השניים התפתחה ידידות שכללה דיונים בענייני ספרות וחינוך יהודי. בינואר 1918 הוענק לו עיטור צלב הברזל מדרגה שנייה וצלב האביר של מסדר פרנץ יוזף. עם סיום שירותו הצבאי במקדוניה הגיש בקשה להעברה או חופשת מחלה על רקע מצב בריאותו. בחודשי יוני ויולי 1918 חזר לקהילה באסן וביולי 1918 עבר לוויסבאדן.

ב-1918 החליף לצרוס את אדולף קובר (Adolf Kober) מקלן כרב הקהילה היהודית הרפורמית בויסבאדן. שם כיהן כרב העיר והמחוז עד לפרישתו באוקטובר 1938.

בשנת 1921 הקים בויסבאדן בית מדרש בסיועו של פרנץ רוזנצוויג. רוזנצוויג הקים עוד ב-1920 את בית המדרש היהודי החופשי בפרנקפורט. ב-1925 נישא לידוויגה (יהודית) ולפיש. לזוג נולדו שתי בנות, חנה (1927–1998) וחוה (1930–1998). חוה לצרוס-יפה הייתה פרופסור ללימודי אסלאם באוניברסיטה העברית בירושלים ופרסמה ספרים ומאמרים רבים אודות היחסים בין מוסלמים, יהודים ונוצרים.

פועלו של לצרוס כרב הקהילה בויסבאדן הייתה מגוונת. הוא הקים בית אבות ובית ספר, היה חבר באיחוד הרבנים הליבראלים של גרמניה ויושב ראש לשכת נסאו של מסדר בני ברית, קידם עבודת נוער וכתב ערכים באנציקלופדיה יודאיקה בגרמנית.

היות שסבל מסוכרת מאז 1922, באוקטובר 1938, בגיל 49, יצא לצרוס לגמלאות, שבועות אחדים לפני ליל הבדולח בנובמבר 1938. בפברואר 1939 עלה עם משפחתו לארץ ישראל, שם עסק בחינוך בני נוער וכיהן כרב קהילת העולים בית ישראל. לצרוס נפטר ב-1951.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Das Basler Konzil. Seine Berufung und Leitung, seine Gliederung und seine Behördenorganisation, Historische Studien, Heft 100, Berlin 1912 (Verlag: Matthiesen, Husum)
  • Einiges über die Spaniolen in Serbien, Mazedonien, Bulgarien, in Im Deutschen Reich. Zeitschrift des Centralvereins der Bürger jüdischen Glaubens, Nr. 1, 1919, S. 22 - 30 
  • Geschichte der Nassau-Loge 1890–1930. Selbstverlag der Nassau-Loge, Wiesbaden 1930 
  • Die Jüdische Gemeinde in Wiesbaden 1918 – 1942. Ein Erinnerungsbuch. New York 1949

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Schlomo Friedrich Rülf (Hrsg.): Paul Lazarus Gedenkbuch. Beiträge zur Würdigung der letzten Rabbinergeneration in Deutschland. Jerusalem Post Press, Jerusalem 1961 
  • Förderkreis Aktives Museum Deutsch-Jüdischer Geschichte in Wiesbaden: Begegnungen I … den Verlust bewusst machen - Über das Leben der Jüdischen Gemeinde in Wiesbaden und vom Bau der Synagoge auf dem Michelsberg, Hrsg.: Paulgerd Jesberg, Redaktion: Dorothee Lottmann-Kaeseler, Wiesbaden 1988; Texte u.a. von Paul Lazarus, Lothar Bembenek 
  • Biographisches Handbuch der Rabbiner, hrsg. von Michael Brocke und Julius Carlebach, Teil 2: Die Rabbiner im Deutschen Reich 1871–1945, 2 Bände, hier: Band 2, Seite 369-370, Walter de Gruyter, Berlin 2009 
  • Franz Menges: Lazarus, Paul. In: Neue Deutsche Biographie (NDB). Band 14, Duncker & Humblot, Berlin 1985, ISBN 3-428-00195-8, S. 13 (Digitalisat).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]