פנחס נוי (פסיכואנליטיקאי)

פנחס נוי (16 ביוני 1930 — 12 בספטמבר 2014) היה פסיכיאטר ישראלי, חבר ומנחה בחברה הישראלית והבינלאומית לפסיכואנליזה, פרופסור באוניברסיטה העברית בה לימד למעלה מ-35 שנה. פרסם שלושה ספרים וכ-60 עבודות בתחומי הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות, תהליכי החשיבה הראשוניים וביטוייהם, הפסיכודינמיקה של המוזיקה, תהליכי תחזוקת ה"עצמי", והתפיסה הרב-מודלית.

תולדות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנחס נוי נולד בעיר ברסלאו בגרמניה (כיום ורוצלב בפולין) בשנת 1930, והיה בן יחיד. האב היה סוחר יינות והאם הייתה אחות. מגיל 7 עד גיל 9 חי בפנימייה יהודית בעיירה קאפוט, בעוד אמו למדה בבית הספר לאחיות בבית החולים היהודי בברלין. בליל הבדולח גורש ביחד עם כל ילדי הפנימיה, ועבר לחיות עם אמו בברלין. ביולי 1939 עלה ארצה במסגרת עליית הנוער, והתקבל בבית קרובי משפחתו (דודים ודודות) בתל אביב. חודשיים לאחר עלייתו פרצה מלחמת העולם השנייה; האב נספה בשואה באושוויץ והאם, אשר ניסתה להשלים הסמכתה כאחות בברלין, נשארה שם ונספתה מאוחר יותר. לנוי עצמו נודע על גורל הוריו רק שנים מאוחר יותר.

נוי למד בבית ספר היסודי בית החינוך ע"ש א"ד גורדון בתל אביב, ובגיל 13 עבר לפנימיה בבית ספר חקלאי בקיבוץ גבעת השלושה. לימודיו התיכוניים נקטעו ב-1948 בשל פרוץ מלחמת העצמאות. הוא היה חבר בפלמ"ח ושירת בזמן המלחמה. עם סיום המלחמה הצטרף למייסדי קיבוץ ארז, הסמוך לרצועת עזה.

בשנים 1950–1956 למד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיים במחזור הראשון, 1958. לאחר מכן התמחה בתחום הפסיכיאטריה בבית החולים האוניברסיטאי הדסה, ובמקביל החל להשתלם במכון הישראלי לפסיכואנליזה בירושלים. ב-1962 מונה למנהל המרפאה הפסיכיאטרית בהדסה, והמשיך בתפקיד זה עד 1968.

בשנים 1967–1968 נסע ללימודי המשך פוסט-דוקטורט בניו יורק, במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים איינשטיין,^[1] ובמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ניו יורק. בתקופה זו החל לפרסם עבודות בחקר הפסיכואנליזה של התהליכים הראשוניים.^[2] כן החל לפתח תאוריה על הפסיכודינמיקה של המוזיקה ועל הכישרון האמנותי.^[3]^[4]

עם חזרתו ארצה החל להרצות במחלקות שונות של האוניברסיטה העברית - חינוך, רפואה, עבודה סוציאלית ופסיכולוגיה, כמרצה מן החוץ בפסיכיאטריה ובפסיכואנליזה. כמו כן פתח קליניקה פרטית, בה עסק בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה. ב-1972 הוסמך כמנחה במכון לפסיכואנליזה. בנוסף להדרכה אישית של משתלמים במכון לפסיכואנליזה, המשיך לפרסם עבודות בעיתונות המקצועית בארץ ובעולם. ב-1976 מונה כפרופסור אורח באוניברסיטה העברית. בשנים 1976 - 1997 המשיך להרצות באוניברסיטה העברית וכן במחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע והמשיך בפרסומים מדעיים (מעל 60 מאמרים).

נוי כתב את הערך "פסיכואנליזה" באנציקלופדיה העברית.^[5] ב-1989–1991 כיהן כיו"ר ועדת ההוראה במכון הפסיכואנליטי. ב-1997 פרש מן ההוראה בשל בעיות בריאות, אך המשיך בעבודתו הטיפולית בקליניקה הפרטית ובכתיבת עבודות מדעיות.

ב-1999 יצא לאור ספרו "הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות"; הספר תורגם גם לאנגלית, אך הוא לא טיפל בפרסומו. ב-2006 יצא ספרו "הפסיכואנליזה אחרי פרויד", וב-2009 יצא ספרו "פרויד והפסיכואנליזה".

באוקטובר 2009 נפגע באירוע מוחי, הפסיק את עבודתו הטיפולית, ועבודתו המדעית הצטמצמה. ב-2010 פורסמה עבודתו החשובה "Where do Melodies Come From".^[6] ב-2013 פורסמה עבודתו האחרונה, "Art and Emotion".^[7]

נוי נפטר בספטמבר 2014.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1956 נשא לאישה את חנה ליכטנר, תלמידת בית הספר לאחיות בתל השומר. נולדו להם שתי בנות. המשפחה חיה בירושלים בשכונת בית הכרם. ב-1988 נפטרה חנה ממחלת הסרטן.

ב-1990 נישא שנית, לדורית שרב, פסיכולוגית קלינית ואם לבת ובן. בני הזוג היו סבים לאחד עשר נכדים.

תחומי מחקר ופרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקר תהליכי החשיבה הראשוניים וביטוייהם בחלום, באמנות וביצירתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסיכודינמיקה של המוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוי שילב בין הידע שלו בפסיכואנליזה על אסכולותיה השונות ובמוזיקה (בעיקר מוזיקה קלאסית), וכתב על כך מספר עבודות בתחום המוזיקה והביטוי הרגשי, הכוללות גם הדגמות מחיי יום יום. נוי בחן בעבודותיו את השפעת המוזיקה על המערכת הרגשית של האדם. הוא הניח שמקורה של המוזיקה והשפעתה הבלתי אמצעית נובעים מן התקופה הטרום-מילולית של האדם – תקופה בה התקשורת בין התינוק לבין סביבתו אינה יכולה עדיין להתנהל באמצעות הדיבור, ולכן הצלילים מהווים מקור חשוב לתקשורת. בהמשך ביסס נוי את השפעתה של המוזיקה על פנייתה אל העולם של "התהליכים הראשוניים" – התהליכים שמאפיינים את העולם הבלתי מודע של האדם (המופיע בין השאר בחלומות). נוי עסק באופן בו המוזיקה מאפשרת לאדם להכיר ברגשות שהמלחין מבקש להביע בפניו, ובנוסף מעוררת בו רגשות גם אם אינם תואמים את הרגשות שהמלחין חש כאשר כתב את יצירתו או הרגשות שרצה להביע בפני המאזין.

נוי הבחין בשלוש דרכים שמלחינים משתמשים בהן כדי ליצור במאזינים היענות רגשית:

הדרך הנרטיבית - המלחין מבקש לספר למאזין סיפור – מצב בו המלה המדוברת או המושרת היא הכלי העיקרי.
הדרך הישירה - המלחין מבקש באמצעות הצלילים להביע ישירות רגש כמו עצבות או שמחה, וזאת מתוך הנחה שיש תגובות אוניברסליות למבנה וצורה של לחן.
הדרך העקיפה - זו גם הדרך המשמעותית יותר, בה אין עוד שאלה מה המוזיקה עושה לאדם אלא מה האדם עושה למוזיקה. ככל שהמאזין נדרש להיות יותר אקטיבי בהאזנה למוזיקה, כן היצירה, לדעת נוי, איכותית יותר. נוי מדגים באמצעות סימפוניה של צ'ייקובסקי, שמתחילה בנעימה שקל להתחבר אליה ולזהותה, אבל בהמשך היצירה סיפוקו של המאזין מתקבל על ידי פעילות אקטיבית שלו לעקוב אחר התפתחות הנעימה, הטרנספורמציות שהיא עוברת, התזמורים השונים ועוד.

ככל שיצירה אמנותית מעוררת פעילות אקטיבית מצד המאזין או הצופה, האדם מפעיל לא רק תפקודים קוגניטיביים (תהליכים משניים) אלא גם תהליכים ראשוניים, כלומר האדם מפעיל אזורים במוח שהם רדומים כל עוד הוא עוסק רק בפעילות קוגניטיבית. בנוסף, ההנאה מן ההאזנה למוזיקה הולכת וגדלה ככל שהמוזיקה מצליחה להפעיל תפקודים שנותנים לאדם תחושה של עצמי בעל ערך. ככל שהמאזין מצליח למצוא את התפתחות קו היצירה, את התפתחות ושינוי הקווים המלודיים וכו', הרי שהמאזין מרגיש את עצמו כמוקד של עשייה, כמוקד של התרחשות שמקנה לעצמיותו משמעות ואף כוח.

המטא-פסיכולוגיה של התפיסה הרב-מודלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התהליכים הנורמליים של תחזוקת ה"עצמי" – וביטוייהם באישיות ממוקדת העצמי, בחלום, באמנות וביחסי היחיד והקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1995 החל נוי לפרסם סדרת מאמרים בנושא הפסיכואנליזה של העצמי שהופיעו בכתב העת לפסיכותרפיה "שיחות". נוי הציע ניסוח תאורטי התואם הן לגישות התאורטיות העדכניות בנושא העצמי, והן לצרכים הקליניים. בהתייחסו לפרויד הראה שהישגו של פרויד היה שילוב במודל פשוט יחסית הן את ההיבט האובייקטיבי – האני כמכשיר מעבד מידע, המווסת ומכוון התנהגות, והן את ההיבט הסובייקטיבי – האני כחוויה של עצמי, המתמרן בין לחצי היצרים לבין דרישות הסביבה וצווי המצפון. לדעת נוי, "העצמי כמושג חוויתי" הוא העומד להפוך כיום לזרם המרכזי בפסיכולוגיית העצמי. האחר, למשל המטפל, יכול להתחבר לתחושות אלו דרך האמפתיה.

נוי פיתח תאוריה הגורסת שהצורך ליצור ולתחזק תחושת עצמי מלוכד (Cohesive self), הנמצא בקשרי גומלין עם הזולת והחברה, הוא מן המשימות המרכזיות של האני, ומהווה מוטיבציה חשובה המניעה את הפעילות הנפשית וההתנהגות. כלומר ה"עצמי" חווה, ה"אני" מבצע. תחושת הלכידות, המורכבת מתחושת רציפות בזמן ותחושת אחדות בחלל, היא תנאי לבריאות ולאיזון נפשי; הצורך לחוש שלמרות ההשתנות הדינמית המתמידה במצבי רוח, דעות ומחשבות, יש לכל שרשרת הגיונית של סיבה ותוצאה, שרשרת בעלת משמעות מן העבר דרך ההווה אל העתיד. לכן נוי טוען שאין לדבר על "דימוי עצמי" כתמונה סטטית, אלא על "סיפור עצמי", נראטיב, שבו כל הקורה, כל הדמויות והאירועים, מתקשרים לפי איזו חוקיות פנימית. זאת בהשוואה לעצמי מופרע (disintegrated / fragmented self) שמופיע כעלילה בעלת מבנה לקוי, חסרת סדר הגיוני.

לדברי נוי, מלאכת הארגון מתבצעת באמצעות 4 סוגי תהליכים: א. הקניית משמעות. ב. התבוננות עצמית. ג. פעילות מנגנוני הגנה. ד. קיום יחסי אובייקט. התהליכים בחלקם מודעים ובחלקם לא מודעים. כמו כן, קבלת תחושת עצמי מלוכדת מותנית ביכולת האני ליצור אינטגרציה בין פעילות לפי תהליכים ראשוניים ותהליכים משניים.^[8]

בחוקרו את התפתחות התהליכים הקוגניטיביים הראה נוי כי שש תכונות המאפיינות את האדם ותרבותו (היכולת להשתמש בשפה, ליצור אמנות, לפתח מדע, לשכלל שיטות חינוך, לחוש אמפתיה ולציית לחוקי מוסר) התפתחו הודות לכושר החשיבה הרפלקטיבית, כלומר הודות ליכולת של העצמי להתבונן בעצמו.

כשסקר את התאוריות השונות בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, ובהתחשבות במידע המתפתח בתחום הנוירופסיכולוגיה, נוי הסיק שפעילות המוח אינה צנטרליסטית, אלא מרכזי המוח השונים מסוגלים לקיים פעילות קוגניטיבית נפרדת. עם זאת, כל מרכז בתורו משליט או לוקח פיקוד על פי המשימה הפונקציונלית - פעילות קשורה למצבי מציאות נשלטת על ידי מרכזים מסוימים, בעוד שפעילות שהיא self centered כגון חלום, דמיון או יצירה, חופשית להתבצע תוך כדי ביזור למרכזים שונים כגון עיבוד רגשי, העלאת דמיונות, וכדומה.

בהתייחסו לעבודתו המקורית על התהליכים הראשוניים והמשניים, הגיע נוי למסקנה שעובדת היות מוח האדם מכשיר עיבוד כפול, המעבד את המידע בשני אופנים שונים (double coding), היא המאפשרת את קיום כל הפעילות המורכבת של העצמי שפורטה לעיל, וגם פעולות אנושיות נוספות. זו הדיאלקטיקה של ה'עצמי'; תחושת האחדות של העצמי אינה נובעת מן האחדות של פעילות המוח, אלא דווקא מכושרו לפצל את פעילותו. האחדות היא התוצאה של הריבוי.

בפרשנותו לעבודותיהם של פרויד, קוהוט, פונגי, ספנס ואחרים, נוי התייחס למנגנוני ההגנה השונים כשומרים על אחדות העצמי במובן של סיפור שלם ומלוכד, כשהדגש הוא על 'אמת נרטיבית' ולא על 'אמת היסטורית'. כך מסביר גם את מטרתו ואריכותו של הטיפול הפסיכואנליטי, שכן בכל שלב יש לשקם ולערוך מחדש את הסיפור של העצמי שעוות ונפגם, תוך עיבודם של זיכרונות נשכחים, משאלות מודחקות ותובנות חדשות, ושילובם לסיפור בעל רצף ומשמעות.

נוי מקבל את תפישתו של קוהוט על חשיבותם של יחסים עם הזולת, ושל סיפוק צורכי זולת משמעותי המשמש כ"זולת-עצמי" להתפתחות ולשמירת הלכידות של העצמי וכך על הבריאות הנפשית. הוא מתאר את הכוח ההנעתי (מוטיבציוני) של העצמי, כמו במקרים בהם אדם מוכן להקריב אפילו את חייו למען שמירת כבודו העצמי שנפגע. תחושת העצמי דורשת תחזוקה והשקעה במשך כל החיים. זו מורכבת מרצף של הטמעה (assimilation) והסתגלות (accommodation), המאפשרות להתאימה לשינויי הגיל, מצבי חיים ומשימות נפשיות העומדות בפני האדם.

במאמר השלישי בסדרה, טען נוי שכמות המשאבים הדרושים לאדם להשקעה בתחזוקה שוטפת של תחושת עצמי תקינה ומלוכדת, עומדת ביחס הפוך למידת התקינות של תשתית העצמי שלו (בריאותו הנפשית). הצרכים לתחזוקה זו אינם כוללים לשיטתו רק צורכי זולת-עצמי חיוביים, כפי שטען קוהוט, אלא מגוון צרכים חיוביים וגם שליליים או מאתגרים, המאפשרים פיתוח אינדיבידואציה ומקוריות. במאמר זה הציע נוי הגדרה של הפרעת אישיות השונה במספר מאפיינים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית, וכינה אותה "האישיות ממוקדת העצמי".

לפי נוי, המניעים לכל הפעילויות היצירתיות מקורם בצרכים הפסיכולוגיים לתחזוקת העצמי. הפונקציה העיקרית של החלום, הפנטזיה, והפעילות האמנותית לצורותיה השונות היא, בהתאם לכך, לסייע לאני במאמציו לפתח, לתחזק ולשמר את תחושת העצמי התקינה.

במאמריו על החלום, נוי לא פסל תאוריות פסיכואנליטיות כגון התאוריה של פרויד על החלום כמילוי משאלה, אלא הציע זווית ראייה נוספת, של פסיכולוגית העצמי. הוא חילק את תפקידי החלום בתחזוקת העצמי לשלושה:

הטמעה (self assimilation) - עיבוד רשמים, מידע חדש של כל חוויות היום יום והשינויים בחיים, לתוך מארג תחושות העצמי. בתחום זה נכללים גם החלומות הפוסט טראומטיים.
התאמה (self accommodation) - התהליך ההפוך המשלים: סיוע בביצוע שינויים בדימוי ובסיפור העצמי המתחייבים מהשינוי במציאות החיצונית במעבר בין שלבי התפתחות שונים. זאת על ידי בימוי סצינות דרמטיות דמיוניות בהם על הפרט להתמודד עם מצבי עתיד אפשריים. נוי מתייחס במיוחד ל"חלומות הרעים" המלאים חרדה ואימה.
אינטגרציה (self integration) - 'בניית סיפורים' על ידי ה-narrator, במעמקי הלא מודע. אלו ניסיונות להקנות משמעות לרכיבים מבודדים של תחושת העצמי באמצעות קישורם ושיבוצם בחוויה הכוללת של העצמי. בדיון התאורטי ובהדגמה ממקרים טיפוליים, הצביע נוי על הדרכים בהן ניתן להיעזר בניתוח החלומות על פי גישתו בתהליך הטיפולי.

במאמר על האמנות, תיאר את ההנחה הבסיסית לפיה הפעילות האמנותית, בייחוד באמנויות 'הגבוהות', אינה תורמת רק לתחזוקה השוטפת של תחושת העצמי כמו החלום, אלא יש לה השפעה על עצם התפתחות תחושת-העצמי, ובעיקר על התפתחותן של מתכונות הארגון הרחבות יותר, שהן, על פי גישתו גם הבריאות יותר. ההתפתחות הקוגניטיבית, כולל רכישת השפה, מדגישה מטרות מעשיות של העברת מידע, בדרך יעילה ונייטרלית, ותובעת מחיר של ניתוק מסוים מהצד החוויתי וביטוי הרגשות; נוי טוען שהאמנויות השונות מאפשרות שפות חליפיות, המאפשרות ביטוי ראשוני של רגשות וחוויות. השירה והספרות עושות זאת באמצעות מטפורות וסמלים, המוזיקה באמצעות מערכות צלילים וכו'. לדברי נוי, הפעילות האמנותית "מרחיבה את דעתו של האדם", ומעודדת התפרשות נרחבת יותר של הפעילויות הקוגניטיביות לחוג רחב יותר של "מעגלי מוח". נוי הבדיל בין אמנויות נמוכות וגבוהות מבחינת המורכבות שלהן, וטען שיש לכל סוג תרומה אחרת לתחזוקת העצמי, לביטוי וויסות הרגשות, לפיתוח הדמיון ולהתמודדות עם ניגודים ועם מורכבות הן בעולם הפנימי והן בעולם החיצוני.

לדברי נוי, קירובו של הילד והמתבגר לאחת האמנויות, ומוטב לזו בה מגלה הוא כישרון ראשוני כלשהו, תורמת תמיד לתחזוקת העצמי. במידה ויצליח לפתח גם את הכשרים המתאימים להתמודד עם היצירות הגבוהות והמורכבות יותר באמנות זו, עתיד פיתוח זה לתרום גם להרחבת תחומי העצמי והאישיות. ומכיוון שההנחה היא שהאישיות רחבת ההיקף היא גם האיתנה, הגמישה, והחסינה יותר לפגיעות - צפוי פיתוח הכשרים האמנותיים לתרום לבריאות הנפשית של הפרט והחברה.

במאמר על יחסי העצמי עם הזולת והקבוצה, נוי קיבל אמנם את התאוריה המקובלת המציבה את הצורך בקשר עם זולת-עצמי אמפתי כצורך בסיסי להתפתחות התקינה של תחושת עצמי. עם זאת הוא טען שזו תאוריה המותאמת לערכים של החברה המערבית המודרנית, ונגזרה מניסיון קליני עם שכבה חברתית מסוימת, ולכן אינה יכולה להיות תאוריה אוניברסלית. לדעתו, התנאי הבסיסי לפיתוח תחושת הזהות העצמית הוא עצם ההשתייכות לקבוצה אנושית כלשהי, ההזדהות עם מטרותיה והנכונות להשתלב בפעילויותיה.