פנחס שיפמן (משפטן)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרופ' פנחס שיפמן

פנחס שיפמן (נולד ב-1944) שימש פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר מכן כיהן כנשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, אשר נוסד על ידיו בשנת 1995, וכראש החטיבה לדיני משפחה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנחס שיפמן נולד בירושלים בשנת 1944 להוריו אטל ונחום שיפמן. הוא קיבל תואר ראשון במשפטים מן האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1967[1] ותואר שני מאותה אוניברסיטה ב-1969[2]. בשנים 1965–1970 היה חבר מערכת "דעות - בטאון האקדמאים הדתיים בישראל".

שיפמן התמחה בין השנים 1966-67 בבית המשפט העליון אצל ממלא מקום הנשיא השופט משה זילברג ובמקביל שימש כמתרגל של פרופ' קלינגהופר בפקולטה למדעי החברה. לאחר מכן שימש, החל משנת 1968, כאסיסטנט של פרופ' זילברג (ויותר מאוחר של פרופ' זאב פלק) בדיני משפחה בפקולטה למשפטים. בשנת 1972 הגיש את עבודת הדוקטור על ספק קידושין במשפט הישראלי, ובשנת 1973 מונה למרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. בשנת 1977 מונה למרצה בכיר, בשנת 1984 לפרופסור-חבר ובשנת 1989 לפרופסור מן המניין. כמו כן שימש מרצה אורח באוניברסיטת ניו יורק, בית הספר למשפטים על שם קרדוזו ואוניברסיטת מיאמי, וכנשיא המרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן.[3]

שיפמן הוא ממניחי היסוד לתאוריה אזרחית של דיני משפחה בישראל הן בתחום הזוגיות והן בתחום יחסי הורים וילדים, לרבות הטכניקות המלאכותיות של ההולדה. מושגי יסוד בתחום המשפחה, כגון תחליפי נישואין ותחליפי גירושין, הזכות להיות הורה והזכות שלא להיות הורה, הורה בעל-כרחו (תופעה המכונה לעיתים כ, גניבת זרע"), טובת הילד הקונקרטי מול טובת הילד הפוטנציאלי, הוכנסו לראשונה לשיח בדיני המשפחה בכתביו של שיפמן. הוא טבע את המונח פונדקאות לתיאור אישה הנושאת עובר למען בני-זוג המיועדים להיות הוריו מבלי שהיא אמו הגנטית, להבדיל מ"אם תחליפית" שהיא גם אמו הורתו של הילד וגם אמו יולדתו. בסוגיית אימוץ ילדים, שימשו הצעותיו של שיפמן בסיס לחוק האימוץ שנחקק בשנת 1981. הצעות אלו היו כלולות במחקר מקיף שהוגש לוועדה (בראשותו של השופט עציוני) שעסקה בהכנה של החוק החדש . במחקר מקיף שיצא לאור בשנת 1995 הוא הציע הנהגה כוללת של נישואין אזרחיים הן ממה שמתחייב מזכויות האדם והן מתוך גישה דתית היוצאת נפגעת דווקא במצב הנוכחי המשמש זרז לאלטרנטיבות שונות לדין הדתי.

בשנת 2006 מונה על ידי שר המשפטים חיים רמון לעמוד בראש ועדה שקיבלה בעקבות זאת את שמו, ועדת שיפמן, לבדיקת נושא דיני המזונות בישראל. ועדה זו הגישה את מסקנותיה בנובמבר 2012 והמליצה על ביטול הדין האישי בנושא מזונות הילדים והעמדת החיוב למזונות באורח שיוויוני על שני ההורים לפי השתכרותם וימי הטיפול שלהם בילד.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיפמן חיבר ספרים ומאמרים בדיני משפחה וירושה, משפט עברי ומשפט בינ-דתי. בין ספריו:

  • ספק קידושין במשפט הישראלי, 1975
  • דיני המשפחה בישראל, כרך א' 1984, 1995 (מהדורה שנייה),
  • דיני המשפחה בישראל, כרך ב' 1989
  • מי מפחד מנישואין אזרחיים, 1995, 2000.
  • שפה אחת ודברים אחדים - עיונים במשפט, הלכה וחברה, 2013

ספריו ומאמריו מצוטטים פעמים רבות בפסיקת בית המשפט העליון, והשפיעו רבות על עיצובה של הפסיקה בתחומים שונים, ובין היתר כלפי נישואים אזרחיים. ספרו "שפה אחת ודברים אחדים - עיונים במשפט, הלכה וחברה", יצא בהוצאת מכון שלום הרטמן, אוניברסיטת בר-אילן, וכתר-ספרים. ספר זה מתריע שהשיח הישראלי לוקה בכך שהוא יוצר מחיצה מלאכותית בין השפה הדתית-הלכתית לבין השפה המוסרית-אזרחית ומעמיד אותן כזרות זו לזו.התרחקותה של המערכת האזרחית מן השפה הדתית מגבירה את הניכור בינה לבין הציבור הדתי וגם ההלכה משלמת מחיר כבד: הפקעת המוסר מן התודעה הדתית, שכביכול נועדה להגן עליה מפני ביקורת חיצונית, מעוותת את פסיקת ההלכה, מעמיקה את המשבר הדתי ומציבה את הציבור הדתי על פרשת דרכים שבה עליו להחליט אם פניו ללאומנות השואבת לגיטימציה מסמלים דתיים, לחילוניות המנוכרת לדת או לפונדמנטליזם חרדי ופשטני. הספר קורא להפלת המחיצות שבין דת למוסר ובין הלכה למשפט לשם יצירת שיח משותף. בשנת 2013 הוענק לפרופ' שיפמן תעודת הוקרה מארגון "מבוי סתום" על ספרו ועל פועלו למען מעוכבות-גט.

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנחס שיפמן נשוי לרחל ולהם ארבעה ילדים ושלושה עשר נכדים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]