פניה שרגורודסקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

ד"ר פַניה (פַני) (פֶייגה) (פועה) שַרְגוֹרוֹדסְקָה[1] (בכתב לטיני: Fanny (Feiga) Schargorodska; ברוסית: Ф. Д. Шаргородская, שַרְגוֹרוֹדסְקָאיָה;‏ 1879, אומן7 באפריל 1950, כ' בניסן תש"י, תל אביב) הייתה פדגוגית עברייה שפעלה ברוסיה וברית המועצות, בברלין וביישוב בארץ ישראל. חיברה ספרי לימוד עבריים, ופיתחה שיטת קצרנות עברית, שלא השתרשה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייגה (צפורה)[2][3] שרגורודסקי נולדה בשנת 1879 בעיר אוּמַן שבדרום-מערב רוסיה (אוקראינה) במשפחה חסידית. אביה, דוד,[4] בן תורה ומשכיל, נפטר בילדותה,[5] ואִמה, שהייתה חסידת טוֹלְנה, נישאה לאחד מגבאי הרבי של סאווראן ועברה לעיירה סאווראן, שם פתחה ביחד עם אחיה של שרגורודסקה חדר מתוקן[6] (אחיה, נוטיל (נתן) שרגורודסקי, פתח בהמשך בית ספר על טוהרת העברית בעיירה טרנובקה).[7]

בילדותה, עוד באומן, גילתה עניין בלימודי היהדות,[5] וכבר בהיותה בת תשע התפרסמה בין בחורי הישיבה בעירה ובעיירות באזור כילדת פלא, עילוי, המגלה בקיאות במקרא וגמרא ומבקשת ללמוד גפ"ת כדרך הנערים. פעם התחפשה לנער – גזזה את שערה והותירה סלסולי פאות, חבשה כובע ולבשה מעיל ומכנסיים – ולפני עלות השחר חמקה מביתה וניסתה להגיע לאחת הישיבות,[8] אך שלחו לחפש אחריה ועצרו אותה בדרך. לעומת התנגדותה של הסביבה השמרנית, אמה דווקא תמכה בלימודיה.[9] שרגורודסקה בלטה בהליכותיה ובתפילותיה: בהגיעה לגיל 12 אמרה כי הואיל והיא יתומה מאב, תתחיל להניח תפילין; בברכות השחר סירבה להכיר בברכה "שעשני כרצונו" (הנוסח המיועד לנשים) ובירכה "שלא עשני גבר" (כהקבלה לנוסח שלגברים: "שלא עשני אישה"), בטענה שכך בירכה גם ברוריה אשת רבי מאיר. חסידים אמרו עליה שהיא גלגול של הבתולה מלודמיר.[10] בניגוד לטענה שגויה נפוצה,[11] שרגורודסקה לא ברחה מתחת חופתה בשנת תרנ"ו, כשהייתה כבת 16–17, אלא נישאה כדת וכדין והתגרשה מיד, כפי שסוכם בטרם החתונה – שנערכה רק מפאת הקושי הכרוך בהתרת ה'תְּנאים' שנקבעו לאותו שידוך בלתי-מוצלח.[12]

בשנת 1899, משביססה את ידיעותיה בשפה העברית, בתנ"ך, בתלמוד ובפילוסופיה של הדת,[13] ואף קיבלה מגדולי תורה כתב-אישור על כך שלפי ידיעותיה בתלמוד ובפוסקים, היא ראויה להיתר הוראה,[2] החלה לעבוד כמורה בבית ספר עממי בניקולאייב.[13] בשנת 1903 עברה את בחינת ההסמכה למורים ברוסיה.[13] בהמשך לימדה ביליזבטגרד.

ב-1905 נסעה למערב, ללמוד פדגוגיה באוניברסיטת ציריך שבשווייץ. בסמסטר הראשון הייתה שומעת חופשייה, ולאחר שעברה את בחינת הכניסה ב-1906 הייתה לתלמידה מן המניין. פרט לציריך, התחנכה עוד באוניברסיטאות ברלין, פריז ווינה.[14] היא התמקדה בלימודי אתיקה, פסיכולוגיה, פדגוגיה ופיזיולוגיה, ובנוסף למדה בפיזיקה, כימיה, אנטומיה, אנתרופולוגיה וזואולוגיה. למדה בעיקר מפי הפרופסורים גוסטב שטֶרינג (גר'), פרידריך שומן (גר') ויוּסטוּס גַאוּלֶה (Gaule).[13] ב-1909 קיבלה תואר דוקטור בציריך, על יסוד הדיסרטציה "יסודותיה הפדגוגיים של היהדות הפרושית של תקופת התנאים בארץ ישראל: על פי המקורות התנאיים" (Die pädagogischen Grundlagen des pharisäischen Judentums des Tannaitischen Zeitalters in Palästina).

ברוסיה ובברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשובה לרוסיה הייתה פעילה בחברת מפיצי השכלה ועבדה כמורה בבית הספר המקצועי היהודי לנערים ונערים של החברה בבירה פטרבורג (פטרוגרד).[15] בפטרבורג הייתה גם פעילה בוועד החברה היהודית להיסטוריה ואתנוגרפיה בראשותו של הסופר והפולקלוריסט ש. אנ-סקי. היא הייתה קרובה לאנ-סקי באחרית ימיו,[16] ועסקה בסידור עזבונו.[17][18]

בשנת תרע"ז-1916 פרסמה שרגורודסקה בהוצאת מוריה באודסה, בהשתתפות חברת מפיצי השכלה, מקראה לכיתות הראשונות בשם אלף בית. לדברי המחנך והסופר ישראל רבקאי, הספר "היה בשעתו ממש מאורע פדגוגי בבית-הספר העברי המתוקן. ספר-למוד זה [...] שימש מורה דרך לדור שלם של מורים צעירים להוטי-חלוציות יוצרת."[2] הספר זכה להצלחה והופיע ביותר מעשר מהדורות נוספות. [19]

עם מהפכת 1917 ברוסיה עבדה בקומיסריון העממי לחינוך (משרד החינוך הסובייטי, נַרקוֹמְפְּרוֹס (אנ')) אצל המחנכת והמהפכנית נאדז'דה קְרוּפְּסְקַיַה (אשתו של לנין) וזכתה להערכה אף שידוע היה שהיא ציונית.[20]

בשנת 1924 עזבה את ברית המועצות ועברה לברלין בירת גרמניה של ויימאר, שם הייתה פעילה בוועד התרבות העברית, הוסיפה לפעול בשדה החינוך וחיברה ערכים עבור ה"אנציקלופדיה "אשכול". בשבתה בברלין פרסמה את שיטת הקצרנות (סטֶנוֹגרפיה) שהמציאה: בשנת תרפ"ה ראה אור ספר הקצרנות העברית שלה, ובשנת תרפ"ו-1926 – ביידיש.

הן ברוסיה והן בברלין התבלטה בין המורים ועסקני התרבות היהודים. היא הרצתה, פרסמה מאמרים, לימדה ועודדה מלומדים יהודים צעירים. הרקדנית, הבמאית והמחנכת דניה לוין סיפרה לימים באוטוביוגרפיה שלה: "איני יכולה לכתוב על שהותנו בברלין מבלי להזכיר נפש טובה ודואגת, את הסופרת והפדגוגית פניה שרגורודסקי, בעלת לב הזהב. אף כי לא תמיד היתה לה פרנסה מספקת לעצמה, עזרה לכל נזקק".[21] כמה מתלמידיה חיברו בעקבותיה ספרי לימוד חדשניים. בין אלה יש להזכיר את המורה ציפה פְּרֶס (ציפע פרעס), שבהשראת האלפון העברי של שרגורודסקה פרסמה בשנות ה-20 בוורשה בהוצאת ב' קלעצקין אלפון ביידיש בשם "מיין בִּיכְל" ('ספרוני').[2][22]

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1928 הגשימה את שאיפתה הציונית, עלתה לארץ ישראל והתיישבה בתל אביב. בארץ ישראל המשיכה בפרסום ספרי לימוד עבריים לצעירים ולמבוגרים.

נוסף על ספרי הלימוד שהוציאה, היא הרצתה בארץ בענייני חינוך וערכה כתב עת פדגוגי: "נתיבנו", דו-ירחון שהופיע בשנים תרצ"אתרצ"ב בהוצאת התאחדות הגננות ו"דביר".[23]

לפרנסתה לימדה בקורסים לקצרנות עברית. בשנות ה-30 הופיעו שתי מהדורות מורחבות של ספר הסטנוגרפיה העברית המקורית שלה, והיא העמידה תלמידים-קצרנים רבים שעבדו לפי השיטה שיצרה והפיצו אותה במסגרת "אגודת הסטנוגרפים לפי שיטת שרגורודסקה" שקמה אז.[14][2][17] אולם בראייה היסטורית, שיטת הקצרנות העברית שלה לא הכתה שורשים עמוקים דיים, ושיטתו של יעקב מימון דחקה את מקומה.

היא חיה חיי דוחק, בדירת חדר, והסתפקה במועט ובלבד שתוכל להמשיך לכתוב את ספרה הגדול, שעליו עמלה במשך שנים רבות: "פדגוגיה שיטתית על יסוד היהדות המקורית". אולם ספרה זה לא הושלם, שכן בשנותיה האחרונות לא היה עוד בכוחה לסיים את חיבורו.[14][20][24]

בארץ הייתה פעילה באיגוד להשלטת העברית ובמפא"י.[17] בשנות ה-40 ניהלה את הספרייה הפדגוגית שליד הסתדרות המורים בבית המורה[2] בתל אביב.[7]

שרגורודסקה נפטרה בחוסר כול אחרי מחלה קשה[14] באפריל 1950, בגיל 71. נקברה בשורת הסופרים[14] שבבית העלמין נחלת יצחק.[4] בהלווייתה השתתפו מעטים.[2]
ארכיונה, ובו מסמכים מהשנים 1904–1953, שמור במכון לבון.[25]

פרסומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Die pädagogischen Grundlagen des pharisäischen Judentums des Tannaitischen Zeitalters in Palästina. (Nach den tannaitischen Quellen), Riga: E. Plate, 1913.[26] (Diss. Phil. I. Univ. Zürich)
  • אלף בית, אודסה: מוריה; בהשתתפות חברת מפיצי השכלה בישראל (פטרוגראד), תרע"ז. (הדפסה נוספת: תרע"ח; מהדורה ב: ירושלים – ברלין: מוריה, תרפ"ב; מהדורה ג: תרפ"ג; מהדורה ד: תל אביב: דביר, תרפ"ז; מהדורה ח בתִקונים ומלואים: תרצ"ב; מהדורה י בתקונים ומלואים חדשים: תרצ"ד; מהדורה יב בתקונים ומלואים חדשים: תרצ"ח 1937) (נדפס בארצות הברית ב-1942)
  • סטינוגרפיה עברית, ברלין: ילקוט, תרפ"ה.
    • סטנוגרפיה עברית מקורית, מהדורה חדשה עם הוספות תקונים ומלון הקצורים, תל אביב: אגודת הסטנוגרפים לפי שיטת שרגורודסקה, תרצ"ב 1932. (מהדורה ג משוכללת: תל אביב: הוצאת הסטנוגרפים, ת"ש)
  • אידישע סטענאָגראפיע: א לערנבוך פאר יעדן (אין פינף לעקציעס), ברלין: ילקוט, תרפ"ו 1925. ("סטנוגרפיה יידית": ספר לימוד לכול, בחמש הרצאות) (חוברת)
  • לשון וארץ: ספר למוד לבתי ספר לשעורי ערב ולמתלמדים, בצרוף 106 תמונות מחיי ארץ ישראל, ברלין: מס, תר"ץ.[27]
  • פ’ שרגורודסקה, מינה חפץ, אלף; מצויר ע"י מ[איר] גור אריה, ז[אב] רבן (בצלאל – ירושלם), תל אביב: דביר, תר"ץ. (הדפסה נוספת: תרצ"ח)
  • שלבים, כרך א: ספר למוד אחרי "אלף בית", לשנת הלמודים השניה, תל אביב: דביר, תרצ"ג 1932.
  • המתחיל: ספר למוד השפה העברית, בצרוף הוספה: כללי דקדוק למתחילים ... [עם] מלון מיוחד לספר זה בשלש שפות: אידית, אנגלית וגרמנית, תל אביב: דביר, תרצ"ב. (מהדורה ב: תרצ"ד; מהדורה ג: תרצ"ד 1934; מהדורה ד: תרצ"ד; מהדורה ה: תרצ"ה; מהדורה ו: תרצ"ה)
  • השפה והארץ: ספר למוד השפה אחרי "המתחיל"; בצרוף הוספה מיוחדת: מלון וברור מושגים בארבע שפות, יידיש, אנגלית, גרמנית וצרפתית, תל אביב: דביר, תרצ"ג. (מהדורה ב: תרצ"ד; מהדורה ג: תרצ"ה) (חלק ב יצא בשם שיבת ציון)[28]
  • שיחות למתחילים: ספר למוד השפה העברית לבוגרים, תל אביב: האגוד להשלטת העברית, תרצ"ו.
  • עברית למתחילים: ספר למוד השפה העברית לבוגרים... לספר מלון בארבע שפות, יידיש, אנגלית, פולנית וגרמנית, לכל שפה מלון לחוד, בכל מלון אלף בית ותרגילי קריאה, מפתח ותרגילי דקדוק אלמנטריים, תל אביב: האגוד להשלטת העברית, תרצ"ז.[29] (מהדורה ב: תרצ"ט; מהדורה ג: תל אביב: הברית העברית העולמית, תש"ה)
  • י[צחק] אבישי, נ[חום] לוין, י[צחק] פרץ, פ. שרגורודסקה, יסודות: ספר למוד הלשון העברית למבֻגרים, תל אביב: מסדה, תרצ"ט. (מילון עברי, אידי, גרמני, פולני לספר נערך ועובד על ידי יצחק אבישי, 1940) (מהדורה ב: ת"ש; ‫מהדורה ד, מחצית ב: תש"ד; הדפסות נוספות: תש"ה; תש"ט; תש"י; בחו"ל: רומא: [חמו"ל], 1944; סופיה: מנורה, 1947)
  • Notes on Modern Palestine; a translation from the Hebrew of Doctor P. Sharagorodska's "Hasafah v'Haaretz," Compiled and edited by Stanley A. Ginsburgh, Springfield, MA: Forest Park Hebrew School, 1935.

פרסמה מאמרים רבים בשאלות חינוך בעיתונות העברית, הרוסית והגרמנית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד בדר, 'לזכר ד"ר פייגה-פועה שארגורודסקי' (תש"י), בספרו ציונים עלי דרך; ערוך בידי אברהם ברוידס, תל אביב: דפוס הפועל הצעיר, תשי"ב, עמ' 176–178.
  • Feiga Schargorodska, 'Curriculum vitae,' Die pädagogischen Grundlagen des pharisäischen Judentums des Tannaitischen Zeitalters in Palästina. (Nach den tannaitischen Quellen), Riga: E. Plate, 1913, p. 85.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נכתב גם: שרגורודסקא, ובווריאציות נוספות: ש(א)רגורודסקה/י; וכן על דרך הרוסית: ש(א)רגורודסק(א)יה.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 ד"ר י. רבקאי, ר' פייגה: (על קברה של ד"ר פ. שרגורודסקי; נפטרה ביום כ' בניסן), דבר, 25 באפריל 1950.
  3. ^ בהמשך נודעה בעיקר בשמה הלועזי, פַניה (פַני), ומאוחר יותר גם בשם העברי פּוּעָה.
  4. ^ 4.0 4.1 פניה שרגורודסקה באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  5. ^ 5.0 5.1 דוד בדר, 'לזכר ד"ר פייגה-פועה שארגורודסקי' (תש"י), בספרו ציונים עלי דרך; ערוך בידי אברהם ברוידס, תל אביב: דפוס הפועל הצעיר, תשי"ב (להלן: "בדר, ציונים"), עמ' 177. על פי בדר, מכרהּ של שרגורודסקה מילדות (יליד העיירה סאווראן, 1875), אביה מת כשהייתה בת 11 או 12, ועלייתה בלימוד התרחשה קודם לכן. מהערך ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" משתמע שהיה זה מוקדם יותר, לפני שמלאו לה תשע; לדברי העורך דוד תדהר, "לאחר שאמה נישאה שנית, לוקחה פועה לבית אבי אבא. שם גילתה לראשונה ענין בלימודי היהדות" (דוד תדהר (עורך), "ד"ר פועה (פייגה) שרגרודסקה", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2166).
  6. ^ בדר, ציונים, עמ' 177.
  7. ^ 7.0 7.1 ג' בר-צבי [גדליהו אמיתי], עיירתנו טרנובקה: פרקי זיכרון ומצבה, מהדורה ב מורחבת, תל אביב: יוצאי טרנובקה ע"י הוצאת ספרים יזרעאל, תשל"ב, עמ' 19 (ספר יזכור לקהילת טרנובקה, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 23).
  8. ^ על פי תדהר – לישיבת וולוז'ין (דוד תדהר (עורך), "ד"ר פועה (פייגה) שרגרודסקה", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2166).
  9. ^ מכרהּ דוד בדר מספר: "השכנות קנטרו את אמה: נענשת על שלימדת את בתך תורה, שאינה אלא כאילו לימדת אותה "תיפלות". אך האם לא נבוכה; התשובה היתה מוכנה בפיה: הלכה כבן עזאי האומר, שחייב אדם ללמד תורה גם את בתו" (בדר, ציונים, עמ' 176).
  10. ^ בדר, ציונים, עמ' 176–178.
  11. ^ הטענה הופיעה במאמר מאת ר"א ב"דבר הפועלת" בשלושים למותה (מאי 1950), ושוב בערך שב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו".
  12. ^ דוד בדר מפרט בעניין זה: "אני מעיד, כי הייתי בשעת החופה, והיא לא ברחה. פ. התחתנה כדת משה וישראל, ולפני תום שבעת ימי המשתה קיבלה גט, שכך הותנה לפני החתונה. וזה המעשה: אמה, שהיתה חסידה של טולנא הקרובה לאומאן, נתאלמנה בהיות פ. בת 11 או 12, ונישאה לאחד מגבאי הרבי של סאווראן עיר מולדתי. והמנהג אצל חסידים, שאם היו בזיווג שני לבני-הזוג ילד וילדה, כתבו תנאים גם לילדים. לגבאי היה נער בר-מצווה ועשו אותם חתן-כלה. כשראו אח"כ ההורים, שאין הם מתאימים להיות זוג, התיעצו עם הרביים, הטולנאי והסאווראנאי, ולפי עצתם הכניסו אותם לחופה על מנת שיתגרשו, [מפני] שקריעת תנאים קשה מכתיבת גט" (בדר, ציונים, עמ' 177).
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 Feiga Schargorodska, 'Curriculum vitae,' Die pädagogischen Grundlagen des pharisäischen Judentums des Tannaitischen Zeitalters in Palästina, Riga: E. Plate, 1913, p. 85.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 ד"ר פועה (פאניה) שאראגורודסקי, דבר, 9 באפריל 1950.
  15. ^ Mikhail Beizer, The Jews of St. Petersburg: Excursions through a Noble Past; trans. by Michael Sherbourne; ed., with an introduction and maps, by Martin Gilbert, Philadelphia: Jewish Publication Society,‪ 5749 1989, "Boys' and Girls' Professional and Trade School for Jewish Young People (St. Petersburg OPE School)," p. 302.
  16. ^ דב סדן, 'בין שמדי ושלמי', בתוך: מנחם דורמן [ואחרים] (עורכים), מחברות אלתרמן, כרך א, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ז, עמ' 234 (נדפס שוב בקובץ מאמריו אבני שעשוע, כרך א: לשון סופר וספר, תל אביב: עקד, תשמ"ג 1983, עמ' 93.
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 'שרגורודסקיה, ד"ר פועה', אנציקלופדיה כללית יזרעאל, כרך טו, תל אביב: יזרעאל, תש"ך, עמ' 4,723.
  18. ^ ראו מאמרה 'על מורשתו של אנ-סקי' בכתב העת היהודי "יֶיברייסקאיה סטארינה": Ф. Шаргородская, 'О наследии Ан-ского,' Еврейская Старина 11 (1924), с. 306-311.
  19. ^ לדיון במקראה "אלף בית" מזווית פדגוגית ראו מרים גיליס, מן ה"חדר" אל המחשב: מאה שנות הוראת קריאה עברית בישראל, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ז 1987. עמ' 132–134 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"). לדיון נרחב בספר בדגש על איוריו וצורתו ראו אילה גורדון, איורים עבריים: הספר העברי המאויר לילדים, העידן הבינלאומי 1900–1925, תל אביב: מוזיאון נחום גוטמן, 2005, עמ' 58–60.
  20. ^ 20.0 20.1 דוד תדהר (עורך), "ד"ר פועה (פייגה) שרגרודסקה", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2166.
  21. ^ דניה לוין, השובל הארוך, ירושלים: ר’ מס, תשנ"ח 1998, עמ' 57.
  22. ^ ראו: מיין ביכל (1947), בארכיון האינטרנט (מהדורה מאוחרת של הספר, שהופיעה במקסיקו לאחר המלחמה).
  23. ^ "נתיבנו" החל להופיע באב-אלול תרצ"א. בגיליון השני של כתב עת זה (תשרי-טבת תרצ"ב) פרסם ביאליק לראשונה את שירו "בגינה".
  24. ^ מכרה מנוער דוד בדר העיד: "החלטתי לקיים מצווה וללכת להקביל פני "תלמידת חכם". הלכתי ומצאתי חדר ד' על ד' [=שטח קטן ביותר] ששימש חדר אוכל, חדר שינה, חדר אורחים, חדר העבודה, ספריה... אווירה של עבודה, עת לעשות – והיא עושה. אינה רודפת אחרי שכר עבודה או "שכר בטלה". משאת נפשה: ספר לילדי ישראל" (בדר, ציונים, עמ' 176).
  25. ^ IV-104 - ארכיונים אישיים צ-ת, באתר המכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון.
  26. ^ סקירה מאת שמעון דובנוב ב-"ייברייסקאיה סטארינה": Еврейская Старина VI (1913), 298-299 (על פי Abraham G. Duker, “Evreiskaia Starina”: A Bibliography of the Russian-Jewish Historical Periodical,' Hebrew Union College Annual 8-9 (1931-32), 589).
  27. ^ לשון וארץ, דבר, 6 בדצמבר 1929 (מודעה); בספרות ובאמנות | "לשון וארץ", דבר, 28 בפברואר 1930.
  28. ^ שיבת ציון (השפה והארץ, חלק ב'), דבר, 2 באוגוסט 1935 (מודעה).
  29. ^ יום-טוב לוינסקי, עברית למתחילים, דבר, 22 בינואר 1937.