פנייה אל ההקצנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פנייה אל ההקצנהאנגלית: Appeal to Extremes) היא טקטיקה רטורית, שבאמצעותה מנסים להגחיך טענה סבירה על ידי כך שמקצינים אותה למצב בלתי אפשרי או נוגד את ההגיון[1].

מבנה הטיעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם א' נכון אז גם ב' נכון (כאשר ב' הוא מקרה קיצוני מאוד של א')

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חגית: ישראל צריכה לקבל פליטים. שרית: יש מיליוני פליטים בעולם ואין פה מקום לקבל את כולם.
  • מרצה: המאמר שלך טוב אבל אין בו די סימוכין. תלמיד: אם אוסיף סימוכין לכל מילה המאמר לא יהיה קריא.
  • אסף: הילדות המתרימות אספו אלף שקל תוך שעה ממכירת עוגות. נדב: אם זה היה נכון הן היו מרוויחות 8,000 שקל ליום, 2 מיליון שקל לשנה!

ניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיטה היא כשל לוגי משום שהיא פוגעת ברצף ההגיוני של הדיון, ומסיטה אותו לדברים אבסורדיים שהטוען בעליל לא התכוון אליהם. בכך פעולתה דומה לפעולת השיטה הרטורית "איש קש"[2].

שיטת טיעון זו נקראת לפעמים "אד אבסורדום", אך היא שונה מהשיטה הלוגית "אד אבסורדום" שבעזרתה מוכיחים טענה על ידי כך שמראים שאם אינה נכונה מגיעים לסתירה לוגית, או להפך - סותרים טענה לוגית על ידי כך שמראים שתחת ההנחה שהיא נכונה מגיעים לסתירה. ההבדל נעוץ בכך שבפנייה אל ההקצנה התוצאה המוגזמת אינה נגזרת מהטענה. לכן השיטה נחשבת כשימוש לרעה ב"אד אבסורדם".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]