פנינה (דמות מקראית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(א) וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף אֶפְרָתִי. (ב) וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים
פנינה מימין עם אלקנה וחנה חוזרים לרמה

פְּנִנָּה היא דמות מקראית, אשתו השנייה של אלקנה. דמותה מופיעה בספר שמואל א', פרק א'.

הסיפור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנינה מופיעה במקרא רק שלוש פעמים בשמה, וכולן מופיעות רק בספר שמואל א', פרק א'.

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם, צוֹפִים--מֵהַר אֶפְרָיִם[1]; וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא, בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף--אֶפְרָתִי. וְלוֹ, שְׁתֵּי נָשִׁים--שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה; וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים. וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה; וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים, לַיהוָה. וַיְהִי הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה; וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ, וּלְכָל-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ--מָנוֹת. וּלְחַנָּה, יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם: כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב, וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ. וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ[2]: כִּי-סָגַר יְהוָה, בְּעַד רַחְמָהּ. וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה, מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית יְהוָה--כֵּן, תַּכְעִסֶנָּה; וַתִּבְכֶּה, וְלֹא תֹאכַל.

דמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנינה היא אשתו השנייה של אלקנה. שמה נקרא, ככל הנראה, על שמה של אבן החן המצויה ברכיכות, הפנינה.[3] פנינה היא אשה ולדנית ובינה ובין חנה, אשתו הראשונה, ישנה מתיחות רבה. משפחתו של אלקנה נוהגת לעלות מדי שנה לזבוח במשכן בשילה. עלילת הסיפור מתרחשת באחת מהעליות לרגל. המתח הרב בין שתי הנשים גורם לחנה תסכול רב והיא מסרבת לאכול.

המחבר המקראי פותח בהצגת הבעיה, באמצעות הניגוד בין שתי הנשים, פנינה המבורכת בילדים וחנה חשוכת הילדים. את מסגרת היחסים בין אלקנה לשתי נשותיו, מוסר המחבר בשני שלבים: בשלב הראשון הוא מוסר פרטים על אירוע וזמן ההתרחשות בפסוק ד', בו אלקנה מחלק מנות אוכל לפנינה ולבני ולבנות המשפחה, ולחנה הוא נותן "מָנָה אַחַת אַפָּיִם" כלומר מנה גדולה יותר. בשלב שני מוסיף המספר כי האירוע בו מכעיסה פנינה את חנה, חוזר על עצמו מדי שנה בשנה: "וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה". מהתואר "אִשְׁתּוֹ" ומצורת הריבוי "וּלְכָל", המתייחסת לילדי פנינה, ניתן להבין כי אלקנה התייחס יפה לאשתו פנינה, והעניק מנות לה ולכל ילדיה.[4] אלקנה מנסה לפצות את חנה האהובה עליו, על שמנע ממנה זרע. גישתה של פנינה הפוכה. עובדת עקרותה של חנה, התפרשה בעיניה כאילו חנה אינה רצויה בעיני ה' ולכן ההתעמרות בה מותרת. התייחסות שלילית זו חזרה על עצמה על פי המספר מדי שנה.[5]

פנינה היא דמות משנית בפרק.[6] תפקידה של פנינה בסיפור הוא להבליט בדרך הניגוד את דמותה של חנה, גם בדרך איפיון ישיר וגם בדרך איפיון עקיף של הדמויות. פנינה, אשר לה ילדים רבים, בעוד חנה חסרה צאצאים, מקניטה את חנה על שאין ביכולתה ללדת. הניגוד בין שתי הנשים, מתבטא גם במבנה המצטלב של שמות הנשים: חנה-פנינה | פנינה חנה. כמו כן קיים גם מבנה מקביל, המבטא את ההקבלה בין שתי הנשים: חזרת המילה שֵׁם, המספרים אַחַת ושֵּׁנִית, וחזרת המילה,יְלָדִים בסיומם של שני המשפטים בפסוק ב'.[7] חוקר המקרא שמעון בר-אפרת טוען כי הצבת שמה של חנה בראש המשפט בפסוק ה, מרמזת על יחסו של אלקנה לפנינה שמעמיד אותה במקום השני.[8] פנינה מכונה בפסוק ו' "צָרָתָהּ" וכאן המחבר המקראי עושה שימוש במילה צר, במשמעות אויבות זו לזו. זאת כנראה הסיבה להכעסתה את חנה.[9]

בספרה "ויאכלו וישתו" טוענת רחל רייך כי פנינה פעלה לא מתוך רשעות אלא מתוך הבנה עמוקה למתרחש בלבה ותוך אמפתיה. פנינה אינה רוצה לערער את אמונתה של חנה באלוהים, אלא מנסה לעורר אותה להתנער מקבלת הדין וההשלמה עם גורלה, שלהן מטיף אלקנה, ובכך היא מייצגת את היחס ההפוך לזה של אלקנה.[10] יוסף בן מתתיהו, בספרו "קדמוניות היהודים", כותב: "ותגדף פנינה את חנה לאמר: אין אשה אהובה אף כי יאהב אישה אותה או את יפיה. אל תתהלל חנה ביפיה כי יתהלל המתהלל בראותו לפניו את זרעו. ואם אין בין הנשים פרי בטנה לשווא האהבה. כי מה הועילה לרחל כי אהבה את יעקב? ולולא נתן לה פרי בטנה לשווא אהבתו".[11] חוקר המקרא יאיר זקוביץ טוען כי ההשוואה, שעורכת פנינה (לפי יוסף בן מתתיהו) למקרה רחל, היא בפיה כחרב פיפיות. היא עצמה מעידה כי ניתן זרע לרחל ומדוע איפוא לא יינתן לחנה?[12] בהצגת הניגוד בין שתי הנשים מהדהדת סצנת דפוס במקרא, לפיה יש לאיש שתי נשים, המקנאות זו בזו ואף רבות, והבעל אוהב את העקרה שתזכה לבסוף בבן. לסצנת דפוס זו שייכים הסיפורים על אברהם, שרה והגר וסיפור יעקב, רחל ולאה.[13]

שמה הוא מן השמות של תכשיטים במקרא: שוהם, עכסה, וחלאה.

דמותה של פנינה לפי חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הפסוק "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס" "אמר רב נחמן בר אבא: הייתה פנינה משכמת ואומרת לחנה: אין את עומדת ומרחצת את פניהם של בנייך כדי שילכו לבית הספר? ובשש השעות הייתה אומרת לה: חנה, אין את עומדת ומקבלת בנייך שבאו מבית הספר?" על פי התלמוד: "הייתה פנינה מכעיסה ומצערת את חנה לשם שמים, כדי שתתפלל לה' שיזכה אותה בילד, שכן חנה מהיותה אשתו האהובה של אלקנה, לא הרגישה במחסור שיש לה ילד. משום כך הייתה פנינה מנצלת כל הזדמנות להזכיר לה את חסרונה וזו כוונת הכתוב 'בעבור הרעימה' - כדי שתתפלל, שתתרעם על שהיא עקרה ותתפלל".[14]

ביקורת על פנינה על ידי התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה סברא כי פנינה מתעמרת ומציקה לחנה משום שאין לה ילדים. סברא אחרת אומרת שפנינה מזדהה עם כאבה של חנה שהיא עקרה ותומכת בה שלא תקבל את הגורל אלא תנסה להילחם בו ותנסה לשכנע את אלקנה להביא לה ילדים. אולם, הסופרת יהודית רותם אומרת[15] כי שמותיהן של שתי נשות אלקנה, פנינה וחנה, נכנסו ללקסיקון השמות היהודי בסעיף השמות הפרטיים של נשים. אם פנינה הייתה מתנהגת ברשעות מוחלטת לחנה שמה לא היה נכלל בשמות הנשיים העוברים בעם ישראל מדור לדור. לדוגמה, משתי הנשים המואביות, רות וערפה, רק שמה של רות המשיך מדור לדור, ואילו ערפה לא המשיך כי היא הפנתה עורף (התנהגותה לא נחשבה לחיובית). מכאן ניתן להסיק שאף על פי שפנינה הכעיסה את חנה, פנינה לא נענשה והיא גם לא מבוקרת על ידי התנ"ך, מפני שבמקרה זה הקנאה היא כל כך אנושית, טבעית ונשית. אף על פי שאלוהים מנע מחנה להרות, אלקנה אהב אותה. ואילו פנינה, שילדה לו ילדים רבים והביאה לו כבוד וחשיבות, היא לא זכתה בדבר החשוב ביותר בעיני האישה: אהבת הבעל. בסיפורי המקרא אנו רואים דפוס סיפורי שחוזר על עצמו: ישנן שתי נשים אחת עקרה ואהובה יותר על הבעל והשנייה אישה שילדה לבעל ילדים, אשר בסופו של דבר העקרה יולדת ילד והיא הנבחרת.[16]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על שיטות החיבור האפרתי והפולחן, ראו : אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא, הוצאת מאגנס, ירושלים, עמ' 161-154.
  2. ^ על היקרויות השורש ר-ע-ם במקרא בהקשר לפרק זה, ראו: אוריאל סימון, קריאה ספרותית במקרא: ספורי נביאים, מוסד ביאליק, 1997, עמ' 15.
  3. ^ משה צבי סגל, ספרי שמואל, הוצאת קריית ספר, ירושלים, עמ' ג'.
  4. ^ משה גרסיאל, בתוך : עולם התנ"ך, שמואל א, דודזון-עתי, תל אביב 1993, עמ' 28.
  5. ^ משה גרסיאל, בתוך : עולם התנ"ך, שמואל א, דודזון-עתי, תל אביב 1993, עמ' 28.
  6. ^ : חשיבותן של דמויות משניות רבה לקידום העלילה, דמותן מרחיבה ומעמיקה את המשמעות והמסר של הסיפור, ומדגישה את תכונות הדמות הראשית: דמות משנית חיובית מדגישה שהגיבור חיובי ממנה, ראו: ערפה מול רות, מגילת רות, פרק א')
  7. ^ שמעון בר-אפרת, שמואל א, מקרא לישראל, ירושלים: מאגנס, עמ' 50-49.
  8. ^ שמעון בר-אפרת, שמואל א, מקרא לישראל, ירושלים: מאגנס, עמ' 51.
  9. ^ שמעון בר-אפרת, שמואל א, מקרא לישראל, ירושלים: מאגנס, עמ' 51.
  10. ^ רחל רייך, ויאכלו וישתו, סטימצקי, תל אביב, 2013, עמ' 211.
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות המקרא, נ' ב' אצל יאיר זקוביץ, צבת בצבת עשויה, עם עובד, תל אביב, 2009, עמ' 127-126.
  12. ^ יאיר זקוביץ, צבת בצבת עשויה, עם עובד, תל אביב, 2009, עמ' 127.
  13. ^ על סצנות דפוס במקרא ראו: אורי אלטר, אמנות הסיפור במקרא, תל אביב, אדם מוציאים לאור, 1981, ע"מ 77-61.
  14. ^ רש"י לשמואל א א, תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ז, עמוד א'
  15. ^ נאמר בראיון אישי עם הסופרת יהודית רותם
  16. ^ דוגמאות נוספות לאותו דפוס סיפורי: אברהם שרה והגר, יעקב לאה ורחל