פני צלקת (סרט, 1983)
 | |
| כרזת הסרט | |
| מבוסס על |
פני צלקת (1932)  |
|---|---|
| בימוי | בריאן דה פלמה |
| הופק בידי | מרטין ברגמן |
| תסריט | אוליבר סטון |
| עריכה |
ג'רי גרינברג דייוויד ריי |
| שחקנים ראשיים |
אל פצ'ינו סטיבן באואר מישל פייפר מרי אליזבת מסטרנטוניו פ. מארי אברהם רוברט לוג'יה |
| מוזיקה | ג'ורג'יו מורודר |
| צילום | ג'ון א. אלונזו |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| חברת הפקה |
סרטי יוניברסל |
| חברה מפיצה | סרטי יוניברסל |
| שיטת הפצה |
הורדה דיגיטלית, וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
9 בדצמבר 1983 |
| משך הקרנה | 170 דקות |
| שפת הסרט | אנגלית |
| סוגה |
סרט פשע, סרט דרמה, סרט פעולה |
| תקציב | 25 מיליון$ |
| הכנסות | 65.9 מיליון $ |
| הכנסות באתר מוג'ו | scarface |
| האתר הרשמי | |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
פני צלקת (באנגלית: Scarface) הוא סרט קולנוע אמריקאי מסוגת דרמת פשע, גנגסטרים משנת 1983 בבימויו של בריאן דה פלמה, לפי תסריט של אוליבר סטון ובכיכובו של אל פצ'ינו בתפקיד טוני מונטנה. לצדו של פצ'ינו כיכבו גם סטיבן באואר, רוברט לוג'יה, מישל פייפר, מרי אליזבת מסטרנטוניו, פול שינאר ופ. מארי אברהם.
קווי העלילה של "פני צלקת" מבוססים על סרט בעל שם זהה משנת 1932 בבימויו של הווארד הוקס, והוא מספר את סיפורו הבדוי של פליט קובני שמגיע לפלורידה ב-1980 בגל הנמלטים מקובה בספינות. מונטנה נעשה גנגסטר בתקופת הגאות בסחר הקוקאין של שנות השמונים. הסרט מגולל את סיפורו - מעלייתו לפסגת העולם התחתון של מיאמי ועד נפילתו בסגנון של טרגדיה יוונית.
הסרט מוקדש להווארד הוקס ובן הכט, שהיו בהתאמה הבמאי והתסריטאי של הסרט המקורי משנת 1932.
התגובה הראשונית של המבקרים לפני צלקת הייתה מעורבת; על הסרט נמתחה ביקורת בשל האלימות והשפה הגרפית שלו. עם זאת, מאז ועד היום הוא זכה למעמד של סרט פולחן ונהפך לסמל תרבותי חשוב – בהשראתו עוצבו כרזות ובגדים והוא מאוזכר פעמים רבות. כרזת הסרט בגווני שחור ולבן משמשת קישוט נפוץ והיא עודנה מיוצרת, שנים רבות לאחר יציאת הסרט. בשל הפופולריות שלו, הסרט היה פעמים רבות בסיס לפרודיות.
הסרט הופק בתקציב של כ-25 מיליון דולר והכניס 65 מיליון דולר (מקום 16 ברשימת שוברי הקופות לשנת 1983). הביקורת על הסרט הייתה מעורבת, אך עם הזמן גדלה ההערכה אליו והוא נחשב לאחד מסרטי הפשע החשובים ביותר וליצירת קלאסית בתת-הסוגה של סרטי מאפיה.
עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1980, בעקבות משבר כלכלי חמור, מאפשר שליט קובה, פידל קסטרו, לראשונה לאזרחיו לעזוב את המדינה ולהגר לארצות הברית, (מרביתם לאזור מיאמי).קסטרו ניצל את ההגירה ההמונית, וצירף למשפחות המהגרים פושעים, וחולי נפש קובנים שיתחזו למהגרים, ויעברו גם הם לארצות הברית. ההערכה היא שכרבע (כ-31,000) מ-125,000 המהגרים היו מסוג זה.
בין הפושעים שסולקו מקובה, היו טוני מונטנה (אל פצ'ינו) ומאני ריברה (סטיבן באואר), בהם יתמקד הסרט. מונטנה וריברה משוכנים במחנה פליטים, עד שפרנק לופז (רוברט לוג'יה), סוחר סמים יהודי מקומי מציע להם גרין קארד בתמורה לחיסול אמיליו ראבנגה, פקיד ממשלה קובני בכיר לשעבר.
לאחר החיסול, השניים מקבלים עבודה נוספת מעומאר סוארז (פ. מארי אברהם), יד ימינו של פרנק - ייצוג פרנק בעסקת סמים. טוני, מאני, וחבריהם אנג'ל (Pepe Serna) וצ'י צ'י (Ángel Salazar) נוסעים לבצע את העסקה, אולם היא אינה מתנהלת כמתוכנן, והסוחרים להם התכוונו לשלם שודדים אותם והורגים את אנג'ל בניסיון להשיג את כספו של לופז. לבסוף, מאני וצ'י צ'י מפתיעים את הסוחרים, מצילים את טוני ממוות והורגים את הסוחרים הנותרים. עתה, כשבידיהם הן הסמים והן הכסף, לוקח אותם מונטנה לפרנק לופז באופן אישי, ומנסה לזכות באמונו. פרנק אוהב את סגנונו של טוני ושוכר אותו ואת מאני לשירותיו. טוני מגלה עניין בבת זוגו של פרנק, אלווירה הנקוק (מישל פייפר).
חודשים אחרי כן, טוני מבקר את אמו, ג'ורג'ינה (מרים קולון) ואת אחותו הצעירה ג'ינה (מרי אליזבת מסטרנטוניו). ג'ינה נרגשת לפגוש אותו, אבל אמו דוחה אותו, בזה לסגנון חייו, וחוששת שהוא יכניס אותה ואת ג'ינה לחיי הפשע אותם הוא מנהל. ג'ינה מתעלמת מחששות אימה, ומקבלת בברכה את טוני ואת מתנותיו.
טוני ועומאר נוסעים לבוליביה כדי לשאת ולתת עם ספק קוקאין בשם אלסנדרו סוזה (פאול שינר). טוני מנסה להגיע לחוזה עם סוזה בלי אישורו של פרנק, ומתפתח בינו לבין עומאר ויכוח בנושא. עומאר עוזב, וסוזה מבקש מטוני להישאר. סוזה מורה לאנשיו להרוג את עומאר, ומסביר לטוני כי עשה זאת כיוון שהיה מודיע של המשטרה. סוזה ומונטנה מתיידדים, וסוזה אומר לו שהוא מחבב אותו כי הוא אדם כן, שאומר מה שהוא חושב, אבל מתרה בו שלעולם לא יעז לדפוק אותו. כשטוני שב למיאמי, פרנק זועם בשל רציחתו של עומאר והמשא ומתן שנשא טוני בלא אישור. השניים מסיימים את קשריהם העסקיים. טוני מבסס את עסקיו שלו ומחזר אחרי אלווירה ביתר שאת.
לבבילון, מועדון הלילה אליו הגיע טוני, מגיע מל ברנשטיין (האריס יולין), מפקד יחידה למלחמה בסמים במיאמי. הוא מציע "למסות" את עסקאות הסמים של טוני בתמורה להגנה משטרתית ומידע על יריביו. דעתו של טוני מוסחת למראה ג'ינה שרוקדת עם בחור במועדון. הוא הולך אחרי השניים שנכנסים לשירותי הגברים, שם הוא מסלק את הבחור, וגוער בג'ינה על התנהגותה המופקרת. הוא מבקש ממאני לקחת אותה לביתה. כשהם במכונית, מגלה ג'ינה שהיא נמשכת למאני. מאני אינו נענה לה, בשל חששו מתגובתו של טוני.
זמן מה לאחר מכן, עדיין במועדון הלילה, תוקפים את טוני שני מתנקשים, אולם הוא מצליח להימלט. הוא חושד שפרנק שלח את ברנשטיין ואת המתנקשים. טוני מבקש מאחד מעובדיו לטלפן לפרנק ולהודיע לו שההתנקשות נכשלה. טוני ומאני הולכים לבקר את פרנק, שנמצא ביחד עם הבלש ברנשטיין. בזמן הביקור, פרנק מקבל את השיחה, ומשקר ביחס לתוכנה, ובכך חושף את מעורבותו בהתנקשות. פרנק נופל על רגליו של טוני ומתחנן שיסלח לו, אך טוני הורג אותו ואת ברנשטיין.
בהמשך נראה טוני סופר את כספו של פרנק, עודו בבגדים מוכתמי הדם אותם לבש כשהרג את פרנק, ונרמז שהוא משתלט על עסקיו וביתו של פרנק, ונושא את אלווירה לאשה. (לשמחתו של סוזה) הסרט מתקדם תקופת זמן לא נקובה קדימה, ונראה שעל אף הצלחתו העסקית הכבירה של טוני, כמה בעיות צצו בחייו. בחייו האישיים, הוא ואלווירה מתמכרים לקוקאין, ומתרחקים זה מזו, עד שלבסוף, אלווירה עוזבת אותו. גם מאני, חברו הוותיק, מרגיש שהוא אינו מקבל את החלק המגיע לו, ואינו מרוצה מתפקידו כ"שותף זוטר" בעסק, האחראי על האבטחה בלבד. בחייו העסקיים, הבנק המלבין את כספיו דורש ממנו אחוזים גבוהים יותר, והוא מנסה לחפש אפיקי הלבנה נוספים על מנת שלא לפגוע ברווחיו.
טוני פונה למלבין כספים חדש, אך המלבין מתברר כשוטר המנהל נגדו מבצע עוקץ, וטוני מואשם בהלבנת כספים והעלמת מס. טוני מבקר אצל סוזה ומבקש את עזרתו, וסוזה מסכים לעזור לו באמצעות קשריו בוושינגטון, בתמורה לסיועו לאחד ממתנקשיו של סוזה בחיסול עיתונאי בוליביאני אשר מתכוון לחשוף את עסקיו של סוזה בפני ארגון האומות המאוחדות. טוני מסכים, ומצטרף למתנקש יחד עם שניים מאנשים למעקב אחר העיתונאי.
ההתנקשות מסתבכת, כאשר מתברר שאשתו וילדיו של העיתונאי מצטרפים אליו לנסיעה. טוני מסרב לפגוע בהם, ויורה למוות במתנקש של סוזה. סוזה זועם, כיוון שהעיתונאי חשף את עסקיו, ומטלפן לטוני ומזכיר לו את מפגשם הראשון.
בינתיים, אמו של טוני מחפשת את טוני ומבקשת ממנו לברר לאן נעלמה ג'ינה, ומבקשת ממנו לבדוק כתובת מסוימת אליה ראתה שג'ינה מרבה לנסוע. טוני נכנס לבית, ומוצא בו את מאני וג'ינה, שניהם בחלוקי רחצה. טוני יורה במאני בהתקף זעם, ולוקח איתו את ג'ינה, המספרת לו שהשניים נישאו יום קודם לכן. טוני ואנשיו לוקחים את ג'ינה ההיסטרית לאחוזתו של טוני, ומסממים אותה על מנת להרגיע אותה.
טוני יושב במשרדו, צורך קוקאין, ונמצא בסערת רגשות, עקב הריגת חברו היחידי, ג'ינה פורצת למשרדו של טוני בכתונת לילה ובידה אקדח. היא מאשימה את טוני בכך שהוא קנאי ורכושני לגביה ויורה לעברו מספר כדורים, אך מחטיאה. לפתע, מתנקש פורץ לחדר מהחלון, והורג את ג'ינה. טוני הורג את המתנקש, ומגלה שלא הגיע לבד, ונראה שסוזה שלח עשרות מתנקשים להסתער על האחוזה. בזעם ממותה של ג'ינה, ובהשפעת הקוקאין, טוני נלחם באנשים שבאו להרוג אותו. הוא נוחל הצלחה מסוימת במלחמתו בפולשים, והורג כמה עשרות מהם, אך אחרי הקרב האכזרי, לבסוף הם מכריעים אותו ומשתלטים על האחוזה כאשר המתנקש הבכיר של סוזה, 'גולגולת', מגיע עם שוטגאן מאחורי גבו של טוני ויורה בגבו של טוני מה שלבסוף הורג אותו ובזה מסתיים הסרט.
צוות שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אל פצ'ינו הוא אנטוניו "טוני" מונטנה
- סטיבן באואר הוא מאני ריברה (ברשימת הקרדיטים מופיע כמאנה ריי)
- מישל פייפר היא אלווירה הנקוק
- מרי אליזבת מסטרנטוניו היא ג'ינה מונטנה
- רוברט לוג'יה הוא פרנק לופז
- פ. מארי אברהם הוא עומאר סוארז
- האריס יולין הוא מל ברנשטיין
- פאול שינר (Paul Shenar) הוא אלסנדרו סוזה
- אנחל סלאסאר הוא צ'י צ'י
- מרים קולון היא ג'ורג'ינה מונטנה
- ג'נו סילבה בתור המתנקש "גולגולת"
התגובות על סרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרנת הבכורה של פני צלקת הייתה ב-1 בדצמבר 1983 בניו יורק, ובה הוא קיבל מיד תגובות מעורבות. שני כוכבי הסרט אל פצ'ינו וסטיבן באואר נכחו, ועמם גם ברט ודיאן ליין, מלאני גריפית, ראקל וולש, ג'ואן קולינס, בן זוגה דאז פיטר הול ואדי מרפי.[1] לפי התוכנית של AMC "DVD TV: Much More Movie" שר אהבה אותו, לוסיל בול, שהגיעה עם משפחתה, שנאה אותו בשל האלימות והשפה הגרפית, ודסטין הופמן נרדם באמצע הצפייה. התסריטאים קורט וונגוט וג'ון אירווינג היו מאלו שנטען שעזבו בגועל אחרי סצנת "המסור" המפורסמת. באמצע הסרט, מרטין סקורסזה הסתובב אחורה אל סטיבן באואר ואמר לו, "בחורים, אתם נהדרים – אבל תתכוננו: עומדים לשנוא את זה בהוליווד... כי הסרט הוא עליהם."[2] עם יציאתו הראשונה לאקרנים קיבל הסרט ביקורות שליליות רבות ממבקרי הסרטים. למרות זאת, הוא גרף $65 מיליון דולרים ברחבי תבל, ומאז צבר סכום גדול עוד יותר. במהדורה המיוחדת של שני התקליטורים אמר מרטין ברגמן, מפיק הסרט, שאת הסרט שיבח רק מבקר אחד בעל שם, וינסנט קנבי, מהניו יורק טיימס. אולם רוג'ר איברט דירג אותו בארבעה כוכבים מתוך ארבעה בסקירתו משנת 1983 ומאוחר יותר הוסיף אותו לרשימת "הסרטים הגדולים" שלו.[3]
הדירוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פני צלקת קיבל X rating שלוש פעמים (במקור, בעריכה השנייה ובעריכה השלישית) בשל האלימות והשפה העזים שלו והשימוש הניכר בסמים. הבמאי בריאן דה פלמה הביא פאנל של מומחים, בכללם שוטרי סמים, שהצהירו שהסרט היה שרטוט מדויק של חיי הסמים כפי שהם באמת בעולם התחתון ומן הראוי שיזכו לחשיפה נרחבת. הטענה שכנעה 20 חברים מוועדת הדירוג לתת לעריכה השלישית את הדירוג "R" ברוב קולות של 18 נגד 2. מאוחר יותר שאל דה פלמה את האולפן אם הוא יוכל להשתמש בעריכת הבמאי המקורית, אך נענה בשלילה. על כל פנים, מאחר שמנהלי האולפן לא ידעו את ההבדלים בין שלוש הגרסאות, העלה לאקרנים דה פלמה את גרסת הבמאי לאולמות הקולנוע באישור "R".[4]
בקופות[עריכת קוד מקור | עריכה]
"פני צלקת" יצא לבתי הקולנוע ב-9 בדצמבר 1983, ב-997 אולמות קולנוע והכניס סכום של $4.6 מיליון בשבוע הפתיחה שלו. הסרט המשיך ועשה $45.4 מיליון בצפון אמריקה ו-$20.5 מיליון ביתר העולם וצבר סכום כולל של $65.9 מיליון.
הביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוג'ר איברט העניק לסרט ארבעה כוכבים מתוך ארבעה בביקורתו משנת 1983 וכתב: "דה פלמה והתסריטאי שלו, אוליבר סטון, יצרו גלריה של אנשים מיוחדת במינם, ואחד מקסמיו של הסרט נעוץ בכך שאיננו צופים בקלישאות סרטי פשע, אנו צופים באנשים שהם פושעים.[5] מאוחר יותר הוא הוסיף את הסרט לרשימת "הסרטים הגדולים" שלו.[6] וינסנט קנבי שיבח אף הוא את הסרט בביקורתו בניו יורק טיימס: "הסרט הוא אמנם הכול חוץ ממשעשע, הוא עגום וחסר תקווה, מה שנוסק, חייב לדעוך. כשזה מגיע לנפילה בפני צלקת, ההתמוטטות היא מבעיתה, כי הסרט הוא חי ומרתק.[7]
לאונרד מלטין היה בין המבקרים שדעתם על פני צלקת הייתה שלילית. הוא נתן לסרט "כוכב וחצי מתוך ארבעה, בכותבו ש: "(פני צלקת) רווי בגוזמאות ובחוסר נעימות במשך קרוב לשלוש שעות ואינו מציע שום תובנות חדשות פרט לכך שהפשע לא משתלם. לפחות גרסתו משנת 1932 השתנתה". במהדורות מאוחרות יותר של מדריך הסרטים השנתי שלו, כלל מלטין תוספת לביקורתו שם הוא כותב שהוא הופתע מהפופולריות שהסרט זכה לו כסרט פולחן קלאסי.[8]
בביקורתו בניוזוויק כתב דייוויד אנסן: "אם פני צלקת גורם לך להתחלחל, זה ממה שאתה חושב שאתה רואה ומהמתח המצטבר של החיזיון האלים שלו. הוא בידור רחב יריעה, רדוד ודקדנטי, שכמו כל סרטי המאפיה ההוליוודיים הטובים מעביר מכה ומכת נגד של אלימות וגועל."[9] ג'יי סקוט, בסקירתו ב-Globe and Mail, כתב: "למשך זמן מה, אל פצ'ינו מהפנט בתפקיד מונטנה. אבל המאמץ שהוא מכלה על המבטא הקובני המושלם והניסיון להפיח חיים בדמות שכאילו נלקחה מקרטון היא חסרת תקווה."[10] בסקירתו בוושינגטון פוסט, כתב גארי ארנולד: "נדמה שכוונת הסרט לחשוף את תת-תרבות הפשע המפחידה בת זמננו, שבה בהדרגה לקלישאות של העולם התחתון, חושפת את המקורות שלו בתפאורה מזעזעת ואפוקליפטית, סצנת הסיום המופקת בתחכום שנועדה להטביע את פרצופו של האנטי גיבור במרחץ דמים מילולי".[11]
הסרט מחזיק כעת בדירוג "טרי" של 81% ב-Rotten Tomatoes וניקוד ממוצע של 65/100 מ-Metacritic.
פצ'ינו היה מועמד לפרס גלובוס הזהב כשחקן הטוב ביותר בסרט דרמטי וסטיבן באואר היה מועמד לתפקיד שחקן המשנה הטוב ביותר באותו פרס. אולם, דה פלמה היה מועמד, אך לא זכה, לפרס פטל הזהב כבמאי הגרוע ביותר.
מורשת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוני 2008, פרסם מכון הסרטים האמריקאי את רשימת "עשרת המובילים בעשר הקטגוריות" – עשרת הסרטים הטובים ביותר בעשר סוגות סרטים אמריקאיים "קלאסיות" – לאחר משאל של 1,500 אנשים מקהיליית הסרטים. פני צלקת נבחר להיות העשירי בטיבו בסוגת סרטי המאפיה.[12] השורה "תגיד שלום לחבר הקטן שלי!" ("Say hello to my little friend!") (אותה אומר מונטנה לפני שהוא משתמש ברובה מטיל הרקטות שלו) הגיעה למקום ה-61 ברשימת 100 ציטטות הסרטים הנבחרות ב-100 שנים. Entertainment Weekly דירג את הסרט במקום השמיני ברשימתו של "50 סרטי הפולחן המובילים",[13] ומגזין אמפייר מיקם אותו בין 500 הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים.
מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
את המוזיקה לסרט כתב והלחין ג'ורג'ו מורודר, מוזיקאי ומלחין הנודע במוזיקת הפופ הקצבית שלו.
Scarface: The World Is Yours[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2006 יצא המשחק Scarface: The World Is Yours (אנ'), שמשמש כהמשך לסרט. תחילת המשחק היא למעשה סוף הסרט. בניגוד לסוף הסרט, טוני מונטנה מצליח לשרוד את המתקפה של סוזה על האחוזה ומצליח לברוח ממנה, אך מאבד את כל כספו ואת השליטה שלו במיאמי. במהלך המשחק טוני משתלט מחדש על מיאמי ונוקם בסוזה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פני צלקת – סרטו משנת 1932 של הווארד הוקס, בכיכובו של פול מוני.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של פני צלקת
"פני צלקת", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"פני צלקת", באתר נטפליקס
"פני צלקת", באתר AllMovie (באנגלית)
"פני צלקת", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"פני צלקת", באתר Box Office Mojo (באנגלית)- "פני צלקת", באתר Metacritic (באנגלית)
- "פני צלקת", באתר אידיבי
"פני צלקת", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
אורי קליין, 35 שנה ל"פני צלקת": מה הופך אותו לסרט הפולחן האולטימטיבי?, באתר הארץ, 13 ביוני 2018
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Wireimage Listings: Scarface Premiere: Dec 1, 1983".
- ^ מצולק לכל החיים, מתוך העיתון The Palm Beach Post, באתר theage.com.au, 11 באוקטובר 2003
- ^ רוג'ר איברט, ביקורת על פני צלקת, 9 בדצמבר 1983 באתר rogerebert.suntimes.com
- ^ "הבמאי מוחה על דירוג X שניתן לסרט פני צלקת", סרסוטה הרלד טריביון, 5 בנובמבר 1983, בתוצאות Google News
- ^ ביקורת על פני צלקת, 9 בדצמבר 1983, באתר rogerebert.suntimes.com
- ^ רשימת "הסרטים הגדולים" של רוג'ר אוורט, באתר rogerebert.suntimes.com
- ^ Canby, Vincent (December 9, 1983). "Al Pacino Stars in Scarface". New York Times.
- ^ Maltin, Leonard (August 5, 2008). "Leonard Maltin's 2009 Movie Guide". Signet Books. pp. 1202.
- ^ Ansen, David (December 12, 1983). "Gunning Their Way to Glory". Newsweek.
- ^ Scott, Jay (December 9, 1983). "A Castro cast-off cut from cardboard Scarface: the scuzziest of them all". Globe and Mail.
- ^ Arnold, Gary (December 9, 1983). "Al Pacino, the New Gangster, Saddled With Old Cliches". Washington Post.
- ^ עשרה סרטי המאפיה הטובים ביותר שבחר מכון הסרטים האמריקאי, באתר afi.com
- ^ The Top 50 Cult Films". Entertainment Weekly. May 23, 2003.