פסאודו-מריוס
פסאודו-מריוס (לפעמים גם "פסבדו-מריוס"; ? - 13 באפריל 44 לפנה"ס) הוא כינויו במחקר שניתן לפוליטיקאי רומאי שפעל בשלהי תקופת הרפובליקה הרומית וטען שהוא נכדו של גאיוס מריוס, מנהיג הסיעה הפופולרית שכיהן כקונסול שבע פעמים.
תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסאודו-מריוס נזכר במכתבו של מרקוס טוליוס קיקרו מ-19 במאי 45 לפנה"ס, אדם שהציג את עצמו בשם גאיוס מריוס בנו של גאיוס מריוס הבן ונכדו של גאיוס מריוס הגדול ביקש מקיקרו שייצגו במשפט, קיקרו סירב והציע למריוס (ייתכן שבאירונה מכיוון שידע שהוא מתחזה) לבקש עזרה מיוליוס קיסר שהיה אחיינה של יוליה קיסריס אשת מריוס הגדול ועל כן קרוב משפחתו של מריוס הנכד.
לא ידוע אם פסאודו-מריוס היה באמת חלק ממשפחת מריוס כפי שהוא התיימר, גאיוס מריוס הבן נישא לליקיניה בת לוקיוס ליקיניוס קראסוס בשנת 92 לפנה"ס ולא ידוע על כל צאצאים שהיו לזוג עד מותו של מריוס בשנת 82 לפנה"ס. מקורות אחרים מציינים את שמו כאמאטיוס, הרופילוס. מפעולותיו היו יודעים שהוא היה אדם עשיר שיכול היה להרשות לעצמו לקנות את תמיכת ההמון והיה בעל כריזמה וכישרון דמגוגי לסחוף אחריו את ההמון.
לאחר ניצחונו של יוליוס קיסר בקרב מונדה, ששהה בגאליה והיספניה כדי לטפל בעניינים מנהלתיים של הפרובינקיות החל פסאודו-מריוס לקנות לו אוהדים ופופולריות בקרב הפלבס. הוא קנה לעצמו קליינטה בקרב החיילים המשוחררים, הפלבס ומועצות מקומיות של איטליה.
פסאודו-מריוס אף חיפש הכרה רשמית כחלק ממשפחת קיסר, אותה דרש מאוקטביוס, בפמלייתו היו מספר נשים מבית קיסר שהעידו לטובתו אולם מכיוון שאמו של אוקטביוס, אטיה, התנגדה להכללתו כחבר במשפחה אוקטביוס נאלץ לסרב בדיפלומטיות ולהציע שהעניין יובא בפני קיסר שהוא ראש המשפחה. קיסר לא התרשם מטיעוניו והגלה אותו מאיטליה.
לאחר רציחתו של קיסר פסאודו-מריוס הופיע שוב ברומא כמנהיג האספסוף הפלבאי, בחושיו החדים הוא הבין שמי שיצליח לייצב את עצמו כנאמן לזכרו ומורשתו של קיסר, שבמותו היה נערץ על המוני העם יותר מבחייו, יזכה בהנהגת הסיעה הקיסרית. הוא היה מחלוצי הפולחן לקיסר במקום שרפת גופתו הוא הקים מזבח שבו הועלו קורבנות לקיסר כאל וקרא לעשות שפטים ברוצחי קיסר.
פעולותו של פסאודו-מריוס הייתה לצנינים בעיניו של הקונסול מרקוס אנטוניוס, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו מתחרה בסיעה הקיסרית ובנוסף לכך הוא התנגד להאלהה של קיסר ורצה להאחות את יחסיו עם הסנאט על ידי חיסולו של פסאודו-מריוס. ב-13 באפריל 44 לפנה"ס אנטוניוס הפעיל את הצבא כנגד פסאודו-מריוס ותומכיו, והוציאו להורג ללא משפט. הוצאתו להורג של פסאודו-מריוס גרמו למהומות קשות ברומא ופגעו בפופולריות של אנטוניוס בעיני פשוטי העם.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Albert Earl Pappano, The Pseudo-Marius, Classical Philology, Vol. 30, No. 1. (Jan., 1935), pp. 58-65