פסטיבל המוזיקה של ספולטו באמריקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פסטיבל המוזיקה של ספולטו באמריקהאנגלית: Spoleto Festival USA בצ'ארלסטון שבדרום קרוליינה, הוא אחד הפסטיבלים החשובים לאמנות בארצות הברית. הוא נוסד בשנת 1977 על ידי המלחין זוכה פרס פוליצר ג'אן קרלו מנוטי, שביקש ליצור מקבילה לפסטיבל שני העולמות (Festival dei Due Mond) בספולטו, איטליה.

מארגני הפסטיבל האיטלקים חיפשו עיר אמריקאית, שיהיה בה הקסם של ספולטו, איטליה, בד בבד עם שפע התיאטראות, הכנסיות ושאר אתרי ההופעות שבה. צ'ארלסטון נבחרה כמיקום אידיאלי, כדברי מנוטי עליה:

היא אינטימית, כך שאפשר לעבור ברגל מתיאטרון אחד למשנהו. יש בה מקסמו של העולם הישן באדריכלות ובגנים. עם זאת, היא קהילה גדולה דיה לקלוט את המבקרים הרבים שיגיעו לפסטיבל.

[1]

האירוע השנתי, המתקיים בשלהי האביב למשך 17 יום, מציג אמנים מוכרים לצד אמנים חדשים, ביותר מ-150 הופעות של אופרה, מחול, תיאטרון, מוזיקה קלאסית וג'אז.

היסטוריה של פסטיבל צ'ארלסטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הדברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסטיבל התנסה בבעיות כספים מראשיתו, ואלה חוללו מהפך מהיר בהנהגתו. ב-27 בספטמבר 1976 מונה תאודור "טד" סטרן, נשיא הקולג' של צ'ארלסטון אותם ימים, ליו"ר החדש של הוועדה המתאמת של צ'ארלסטון אחרי פרישתו של יו ליין.[2] גם סכסוכי אישיות התעוררו בנוגע למנוטי. מנוטי, ששירת כמנהל אמנותי של הפסטיבל מאז היווסדו, הודיע ב-1991 שאיננו מעוניין בחידוש החוזה התלת-שנתי שלו, כשזה יסתיים ב-1992, בשל חילוקי דעות אמנותיים.[3] מועצת המנהלים לא קיבלה מיד באופן רשמי את התפטרותו, אבל מנוטי עמד על שלו ותלה את האשם בחילוקי דעות אמנותיים עם המועצה והעדר שליטה אישית: "אינני מרגיש עוד שזה הפסטיבל שלי, ואלה היו חיי במשך 15 שנים. אני מרגיש בודד ביניהם. מתייחסים אלי כאל פקיד."[4]

בלב הסכסוך עמדו יחסיו המעורערים של מנטי עם המנהל הכללי של הפסטיבל, נייג'ל רדן, שקרא תיגר על קביעת תוכניות, חשבון הוצאות למנוטי והחלטות מנהליות שקיבל מנוטי. שני מחנות נוצרו במועצה, שהתפצלה בין אלה שגיבו את רדן לבין תומכי מנוטי (בהם ראש עיריית צ'ארלסטון ג'וזף פ. ריילי הבן). תמיכתו של ראש העיר ריילי הייתה איתנה עד כדי איום בשלילת התמיכה של העירייה אם מנוטי ייאלץ לעזוב.[5] בסופו של דבר, במאי 1991, הוציא מנוטי אולטימטום, התובע את התפטרות רדן ותומכיו, או שהוא עצמו יתפטר. רדן התפטר באוגוסט 1991[6] ו-19 מבין 46 חברי המועצה פרשו בחודש הבא.

סערת הרוחות נתנה אותותיה בהיקף הפסטיבל בשנה הבאה; תקציב הפסטיבל לשנת 1992 היה 4.6 מיליון דולר, מיליון פחות מזה של 1991, ומספר המופעים שכיסה ירד בכ-15 אחוז (103 ב-1992 בהשוואה ל-120 ב-1991).[7] בשנים 1990 ו-1991 השיג הפסטיבל כ-44% מתקציבו (כ-2.4 מיליון דולר) מתרומות פרטיות, אך ב-1992 הצטמצם מקור זה ל-1.2 מיליון דולר, כשליש מתקציב אותה שנה, 3.6 מיליון דולר.[8]

ב-1993 הגיעו הסכסוכים האישיים לנקודת שבירה, כשמנוטי ומועצת המנהלים של פסטיבל ספולטו היו שקועים בוויכוחים על האחראים לפסטיבל, על ניהולו האמנותי ועל מימונו. מנוטי, שאיים לחסל את הפסטיבל בצ'ארלסטון, פרש ממנו ב-1992; ואולם, מועצת המנהלים המקומית החזיקה בזכויות על שם הפסטיבל והצהירה על החלטתה להמשיכו ללא מנוטי.[9] מילטון רודס מונה למנהל הכללי בנובמבר 1993 והחל מיד בתיקון בעיות הכספים, לרבות ביטול כ-$400,000 מן החוב והשגת הלוואה מדרום קרוליינה לכיסוי עוד $600,000 מן החוב.[10] על אף זאת, קשיי המימון נמשכו, ופסטיבל 1995 הפסיד עוד $900,000.[11]

ביולי 1995 נקרא רדן לשוב לפסטיבל על בסיס זמני כדי לסייע בחילוצו מחוב של למעלה ממיליון דולר.[12] הפסטיבל של אותה שנה גלש מעבר לתקציב ב-20% והצוות הקבוע שלו קוצץ בחצי. במהלך כהונתו הראשונה בפסטיבל, הצליח רדן לתקן את ניהול הכספים הכושל והשאיר אותו בצאתו בעודף של 1.4 מיליון דולר לעומת גרעון קודם של $500.000. כשחזר ב-1996, שוב הצליח רדן לסובב את גלגל הכספים של הפסטיבל בכיוון השני, ותוך זמן קצר השיג 1.6 מיליון דולר וצמצם את החוב כדי מחצית.[13]

שליחות הפסטיבל והפילוסופיה של קביעת התכנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרדי הפסטיבל שוכנים ב"בית פינקני", מידלטון, דרום קרוליינה

שליחותו של הפסטיבל היא להציג תוכניות ברמה האמנותית הגבוהה ביותר, ובה בשעה לקיים מחויבות לאמנים צעירים, מחויבות לכל אמנויות הבמה, שאיפה לחדשנות מודרנית והתלהבות למתן הזדמנויות ביצוע יוצאות-דופן לאמנים מבוססים. אחד מעיקרי הפסטיבל הוא לתת לאמנים צעירים את ההזדמנות לעבוד עם במאים, מעצבים ומבצעים ותיקים. בין האמנים בעלי השם העולמי שהופיעו בפסטיבל ספולטו אמריקה בשלב מוקדם בקריירה נמנים רנה פלמינג, עמנואל אקס, ג'ושוע בל, ז'אן איב טיבודה ויו-יו מה.

מדי שנה מפיק הפסטיבל אופרות משלו, לעיתים קרובות יצירות מופת של מלחינים נודעים שמבוצעות לעיתים רחוקות, או יצירות מסורתיות המוצגות בדרך חדשנית. הפסטיבל מציג גם תוכניות תיאטרון, מחול ומוזיקה, מן הקלאסי לג'אז, בלוגראס, מוזיקת נשמה ובלוז. מאז היווסדו, העלה הפסטיבל יותר מ-200 בכורות בינלאומיות ואמריקאיות, מהן ראויות לציון "A Lovely Sunday for Creve Coeur" של טנסי ויליאמס ו"השעון האמריקאי" מאת ארתור מילר בכורות אחרות הן "'Monkey: Journey to the West" מאת צ'ן שי-ז'נג, דאמון אלברן וג'יימי יולט; "פיטר וונדי" מאת לי ברויר; "העוגב המכני" מאת תיאטרון המחול ניקולאי; "Miracolo d’Amore" של מרתה קלארק; "מקומות ריקים" מאת לורי אנדרסון; "Hydrogen Jukebox" מאת פיליפ גלאס ואלן גינסברג; "בית תהילה" מאת נשות אורבן בוש; "שלושה סיפורים" מאת סטיב רייך ובריל קורוט; ו"טנברה" מאת אוסוולדו גוליוב.

פיקולו ספולטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקולו ספולטו, הפסטיבל הנלווה הרשמי לפסטיבל ספולטו אמריקה, מנוהל על ידי המשרד לאירועי תרבות של עיריית צ'ארלסטון. אחרי שנתיים של פסטיבלי-זוטא, נוצר פיקולו ספולטו כחלק רשמי של התוכנית הכוללת של ספולטו ב-1979. בעוד שפסטיבל ספולטו אמריקה מציג אמנים ומבצעים בעלי שם ארצי ועולמי, פיקולו ספולטו נותן במה לאמנים מקומיים ומחוזיים בכמה מאות הופעות ברחבי העיר. פיקולו ספולטו הוא "התוספת המושלמת להיקף הבינלאומי של פסטיבל האם, ו-700 האירועים שלו במשך 17 יום הופכים את צ'ארלסטון לחגיגה משובבת-לב של אמנות הבמה, אירועי ספרות ואמנות חזותית."[14] פיקולו ספולטו מסתיים יום לפני הפסטיבל הראשי בקונצרט פתוח בהמפטון פארק, צ'ארלסטון.

תזמורת פסטיבל ספולטו אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדי שנה נערכים מבחנים ארציים לבחירת נגנים להרכב הבית של הפסטיבל. התזמורת עובדת עם מנצח הבית ומנהל הפעילויות התזמורתיות, ג'ון קנדי, בד בבד עם מנצחים אורחים במופעי אופרה, קונצרטים סימפוניים, מופעי מקהלה ומופעים של מוזיקה קאמרית ומוזיקה עכשווית. תזמורת הפסטיבל נותנת אפשרות לנגנים צעירים לזכות בניסיון עשיר בהופעה לפני קהל. בוגרים של תזמורת ספולטו נמצאים כמעט בכל תזמורת מקצועית בארצות הברית ובזתמורות רבות מחוצה לה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספרטנבורג הראלד, 26 במרץ 1976: אמנים בעלי שם עולמי יתאספו בצ'ארלסטון
  2. ^ ג'רי ר. סנדרס, צ'ארלסטון ניוז וקורייר, "סטרן להנהגת ספולטו" 28 בספטמבר 1876
  3. ^ פרנק פ. ג'ארל, צ'ארלסטון ניוז וקורייר, "מנוטי יישאר עם ספולטו אמריקה" 31 באוקטובר 1990
  4. ^ לארי מקשיין, ספרטנבורג הראלד-ז'ורנל "מנוטי מאשר את החלטתו לפרוש מהנהלת ספולטו"14 באוקטובר 1990
  5. ^ ברברה ס. ויליאמס, צ'ארלסטון ניוז וקורייר, עמ' 16, "תולים תקווה בהפסקת-אש רעועה בספולטו" 2 ביוני 1991
  6. ^ ספרטנבורג הראלד-ז'ורנל 13 באוגוסט 1991
  7. ^ אלאן קוזין, ניו יורק טיימס, "השקט שאחרי הסערה בספולטו?" 17 במאי 1992
  8. ^ ספרטנבורג הראלד, "ספולטו השקוע בחובות מחפש מנהל ראשי חדש" 22 באוקטובר 1993
  9. ^ ג'פרי דיי, ספרטנבורג הראלד ז'ורנל, "מועצת המנהלים: ספולטו ישרוד ללא מנוטי" 25 באוקטובר 1993
  10. ^ ניו יורק טיימס, ג'יימס אוסטרייך, "פסטיבל ספולטו הראשון ללא מנוטי" 1 ביוני 1994
  11. ^ וילמינגטון מורניניג סטאר, "מילטון רודס: פסטיבל ספולטו נפרד לשלום מן המנהל" 1 ספטמבר 1995
  12. ^ ניו יורק טיימס, "מנהל ספולטו חוזר" 30 ביולי 1995
  13. ^ וילמינגטון מורנינג סטאר, "ספולטו אמריקה שוב על הפסים" 20 במאי 1996
  14. ^ פסטיבלי צ'ארלסטון-ספולטו, פיקולו ספולטו 14 במרץ 2012