פסטיבל מונטריי
| סוג | פסטיבל רוק |
|---|---|
| מדינה |
 ארצות הברית |
| מיקום |
מונטריי, קליפורניה  |
| מועדים | |
| תאריכי פעילות | 16 ביוני 1967 – 18 ביוני 1967 (3 ימים) |
| קואורדינטות | 36°35′40″N 121°51′46″W / 36.594444444444°N 121.86277777778°W |
|
(למפת קליפורניה רגילה)   פסטיבל מונטריי | |
  | |
פסטיבל הפופ של מונטריי (באנגלית: Monterey International Pop Festival) היה פסטיבל מוזיקה שנערך בין 16–18 ביוני 1967 בעיר מונטריי במדינת קליפורניה שבארצות הברית.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 1967 התקיים אירוע ה-Human Be-In בפארק שער הזהב שבסן פרנסיסקו, אותו הפיק האמן מייקל בואן. באירוע זה השתמשו משתתפים רבים לראשונה ב-LSD והאזינו לנואמים כדוגמת טימותי לירי, שקרא לאנשים לארגן את חייהם מחדש בקהילות שבטיות מחוץ למסגרת העירונית. אירוע זה נחשב למבשר המרכזי של "קיץ האהבה" והיווה השראה ישירה להקמת פסטיבל מונטריי[1].
שבוע לפני פסטיבל מונטריי, ב-10–11 ביוני 1967, התקיים פסטיבל הרוק ההיפי הראשון בארצות הברית – Fantasy Fair and Magic Mountain Music – על הר טמאלפאיס שבמחוז מארין, קליפורניה. הפסטיבל הופק על ידי תחנת הרדיו KFRC, וכלל הופעות של להקות ואמנים בולטים, ביניהם: הדלתות, ג'פרסון איירפליין, יו מסקלה, קנד היט, הבירדס, The Sons of Champlin, The Steve Miller Band ו-Country Joe and the Fish. שישה מהאמנים הללו הופיעו גם בפסטיבל מונטריי.
ארגון הפסטיבל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפסטיבל תוכנן תוך שבעה שבועות בלבד על ידי הזמר ג'ון פיליפס (מלהקת The Mamas & the Papas), הפובליציסט דרק טיילור והמפיקים לו אדלר ואלן פריזר. מטרת הפסטיבל הייתה להעניק לגיטימציה למוזיקת הרוק כאמנות מכובדת, בדומה לג'אז ולפולק. טיילור הכריז על הפסטיבל בטורו האישי במגזין "Disc and Music Echo" ב-25 במרץ 1967[2].
מכיוון שמונטריי כבר הייתה מזוהה עם פסטיבל הג'אז המפורסם שלה, נעשה שימוש באותם מתקנים ואנשי מקצוע: מנהל הבמה פול וירגי גויס, וכך גם חברת ההגברה McCune Sound. מועצת הפסטיבל כללה שמות כמו סמוקי רובינסון וברי גורדי, שהביעו עניין אך לא תרמו בפועל לארגון.
רוב האמנים הופיעו בהתנדבות, והכנסות הפסטיבל הוקדשו לצדקה. יוצאים מן הכלל היו ראווי שנקר, שקיבל $3,000 עבור הופעה ארוכה על סיטאר, ו-Country Joe and the Fish, ששולמו להם $5,000 מתוך רווחי הסרט התיעודי "Monterey Pop" בבימוי די. איי פניבייקר[3]. כלל האמנים קיבלו מימון מלא על טיסות ולינה, והוקצו להם עד 40 דקות להופעה, אם כי חלקם הופיעו בפועל לזמן קצר יותר (The Who, למשל, ל-26 דקות בלבד).
הפסטיבל הציג שילוב ייחודי של כוכבים מוכרים – The Mamas & the Papas, סיימון וגרפונקל והבירדס – לצד אמנים פורצי דרך מבריטניה וארצות הברית. היקף הקהל הוערך בטווח רחב של 25,000–90,000 איש, אם כי הבמה המרכזית אושרה ל-7,000 איש בלבד וכנראה הכילה בפועל כ-8,500 צופים במופע המרכזי בליל שבת[4].
כניסת קהל לפסטיבל דרשה כרטיס כולל או כרטיסים ייחודיים לכל אחת מחמשת הסשנים שנערכו: שישי בערב, שבת בצהריים ובערב, וראשון בצהריים ובערב. מחיר הכרטיסים נע בין $3 ל-$6.50 (שווה ערך כיום ל-28–61 דולר, לפי חישוב אינפלציה לשנת 2025).
לרגל הפסטיבל, כתב ג'ון פיליפס את השיר "San Francisco (Be Sure to Wear Flowers in Your Hair)", אותו ביצע סקוט מקנזי. השיר יצא לאור במאי 1967 ונועד לשמש כלי פרסומי לאירוע. עם השנים, השיר הפך להמנון של תקופת "קיץ האהבה"[5].
האמנים לפי סדר ההופעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]יום שישי, 16 ביוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]- The Association - הלהקה מלוס אנג'לס ביצעה במהלך ההופעה את להיטיהם "Along Comes Mary" ו-"Never My Love". ההופעה תוארה כ"מקצועית ובעלת נוכחות מבדרת", ובמיוחד הסינגל "Windy" שאחרי הפסטיבל עלה למקום הראשון בבילבורד הוט 100.
- The Paupers - להקת רוק פסיכדלי מטורונטו שסיפקה הופעה שהתבססה על המוזיקה בלבד, ללא אפקטים או גימיקים אחרים.
- לו רולס - הזמר הופיע עם ביג בנד, והביא סגנון "רוק-נ'-סול" מובהק. הוא שיתף את הקהל בחוויותיו כאפרו אמריקאי, וטען כי "הבלוז הוא עתיד המוזיקה".
- בוורלי מרטין - זמר פולק בריטי שהופיע בקצרה.
- ג'וני ריברס - זמר רוק אנד רול ששר עשרה שירים, כולל פעמיים את "Help!".
- אריק ברדון והחיות - הגרסה החדשה של להקת החיות ("The New Animals") ביצעה גרסת כיסוי עם כינור חשמלי לשיר "Paint It Black" של הרולינג סטונס. הופעה זו סימנה שינוי לכיוון רוק פוליטי ופסיכדלי יותר.
- סיימון וגרפונקל - הכוכבים המרכזיים הופיעו אחרי חצות בהרכב מינימליסטי, עם שני קולות וגיטרה אחת. ההופעה נתפסה כמרגשת אך מיושנת, לאור השינויים שחלו בז'אנר הרוק באותם ימים.
יום שבת, 17 ביוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחר הצהריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קנד היט - להקת בלוז רוק ובוגי ווגי, שהופעתה זכתה לביקורת פושרת.
- Big Brother and the Holding Company - ההופעה של ג'ניס ג'ופלין עם להקתה נחשבה לאחד מרגעי השיא של הפסטיבל. בביצוע בלתי נשכח לשיר "Ball and Chain", הצליחה ג'ופלין לרגש את הקהל ולקום על רגליו. זו הייתה הופעת הפריצה שלה מחוץ לאזור מפרץ סן פרנסיסקו.
- Country Joe and the Fish - הלהקה מברקלי סיפקה מופע פוליטי וסאטירי, עם מסרים אנטי-מלחמתיים. הגיטריסט בארי מלטון ציין כי LSD איפשר לו לשלב סגנונות מוזיקליים שונים כחלק מהשחרור היצירתי.
- אל קופר - זמר בלוז אמריקאי שהופיע בקצרה.
- פול באטרפילד - זמר בלוז שהופיע יחד עם להקתו "The Butterfield Blues Band".
- Quicksilver Messenger Service - להקת רוק פסיכדלי מקומית ששרה חמישה שירים.
- Steve Miller Band - להקת בלוז רוק מסן פרנסיסקו.
- The Electric Flag - להקת בלוז משיקגו שהופיעה בקצרה.
ערב
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מובי גרייפ - הופעת הלהקה נחשבה כ"חיוורת". עקב סכסוכים ניהוליים, הלהקה לא נכללה בסרט התיעודי של די. איי פניבייקר, אך חלק מההקלטות שוחררו מאוחר יותר.
- יו מסקלה - חצוצרן הג'אז הדרום אפריקאי נתן הופעה חלשה, למעט תצוגה אנרגטית של נגן הקונגה דני "ביג בלאק" ריי.
- הבירדס - הלהקה ביצעה שירים ישנים וחדשים, אך לא הצליחה להלהיב את הקהל. סיימה בשיר "So You Want to Be a Rock 'n' Roll Star" בליווי של מסקלה.
- לורה נירו - זמרת הג'אז בת ה-20 הופיעה בליווי רקדניות. ההופעה התקבלה בביקורת קשה ונחשבה לבלתי מתאימה לרוח הפסיכדלית של הפסטיבל.
- ג'פרסון איירפליין - אחת הלהקות המרכזיות של הפסטיבל נתנה הופעה עוצמתית עם מיצג אור פסיכדלי ואלתורים על הבמה. גרייס סליק הציגה ביצועים סוחפים בשירה ובנוכחות בימתית.
- Booker T. & the M.G.'s - להקת הרוק האינסטרומנטלי הופיעה בקצרה.
- אוטיס רדינג - זמר הנשמה נתן הופעה מלאת אנרגיה שכללה את "Respect" ו-"Satisfaction". זו הייתה אחת מהופעותיו האחרונות של רדינג, שמת שישה חודשים לאחר מכן בתאונת מטוס.
יום ראשון, 18 ביוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחר הצהריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ראווי שנקר - נגן הסיטאר ההודי, הופיע עם להקתו במשך שלוש שעות. ההופעה נערכה באווירה מכבדת, ללא צילום או עישון, וכללה מספר ראגות הודיות. ההקלטות מההופעה יצאו באלבום "Live: Ravi Shankar at the Monterey International Pop Festival", ושימשו גם בסרט הפסטיבל.
ערב
[עריכת קוד מקור | עריכה]- The Blues Project - הלהקה מגריניץ' וילג' פתחה את הסשן האחרון עם מוזיקה שנעה בין בלוז למוזיקה קלטית אוונגרדית.
- Big Brother and the Holding Company - הופעה שנייה של הלהקה בפסטיבל שנעשתה כדי לתעד בווידאו את ג'ופלין בביצוע "Ball and Chain".
- The Group With No Name - הלהקה שהונהגה על ידי סיירוס פאריאר - מוזיקאי פולק יליד איראן, נתנה הופעה כושלת, לפי המבקרים.
- באפלו ספרינגפילד - להקת הפולק רוק הופיעה במקצועיות, עם שיר בולט – "Bluebird".
- The Who - ההופעה של הלהקה הייתה נקודת מפנה בקריירה שלהם בארצות הברית. לאחר ביצוע סוער של "My Generation", שבר פיט טאונסנד את הגיטרה על הבמה, ופיצוצים ועשן יצרו אפקט מרהיב. האירוע היה כה דרמטי עד שאנשי הפקה נבהלו ועלו לבמה כדי לחלץ את הציוד.
- גרייטפול דד - לאחר שהבמה פונתה, הופיעו להקתו של ג'רי גרסיה, בביצועים ארוכים ומורכבים בסגנון ג'אם פסיכדלי. לטענת מבקר המוזיקה מייקל לידון, זו הייתה "המוזיקה הטהורה והטובה ביותר בפסטיבל".
- The Jimi Hendrix Experience - בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס הציג את ג'ימי הנדריקס ולהקתו לקהל. הנדריקס ביצע מופע יוצא דופן שכלל שימוש בעוצמות שמע גבוהות, משוב מכוון, וחידושים טכניים בגיטרה. הוא סיים את הופעתו בשיר "Wild Thing", כאשר הוא מצית את הגיטרה, שובר אותה וזורק את השרידים לקהל. הופעה זו סימנה את פריצתו הגדולה לשוק האמריקאי.
- The Mamas & the Papas - הלהקה חתמה את הפסטיבל, ובין היתר שרו את להיטיהם "Monday, Monday" ו-"California Dreamin'", ואירחו את סקוט מקנזי לביצוע שיר הנושא "San Francisco (Be Sure to Wear Flowers in Your Hair)". השיר האחרון בפסטיבל היה "Dancing in the Street", בו הכריזה קאס אליוט לקהל: "מכאן זה כבר תלוי בכם".
לאחר הסיום הרשמי של ההופעות, נמשכה חגיגת המוזיקה בג'אם מאולתר שנמשך כארבע שעות בין חברי גרייטפול דד, ג'פרסון איירפליין ו-The Jimi Hendrix Experience.
אמנים שביטלו/סירבו להופיע
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הביץ' בויז - הלהקה נכללה בתחילה בין האמנים שאמורים היו להופיע בפסטיבל, ובסיסט הלהקה בריאן וילסון אף היה חבר בוועדת ההיגוי של האירוע. הלהקה שובצה להופיע בערב השני של הפסטיבל, ב-17 ביוני, לאחר להקת הבירדס. עם זאת, זמן קצר לפני מועד הפסטיבל, הודיעה הלהקה על ביטול השתתפותה. הסיבות הרשמיות לביטול כללו את הסתבכותו של קארל וילסון עם הצבא בשל סירובו להתגייס, וכן התחייבותם של חברי הלהקה לסיים את העבודה על הסינגל "Heroes and Villains". בנוסף, דווח על חילוקי דעות בין בריאן וילסון לבין מארגני הפסטיבל, מה שתרם גם להחלטה לבטל את ההופעה. הביטול הפתאומי זכה לביקורת נרחבת מצד העיתונות המוזיקלית, והשפיע לרעה על מעמד הלהקה לאורך זמן. דרק טיילור תיאר זאת כצעד שפגע קשות בתדמיתם, בעוד שהביוגרף סטיבן גיינס טען כי הביטול סימל בעיני רבים את דעיכתה של הלהקה.
- דונובן - הזמר הסקוטי הוזכר כמשתתף אפשרי בהודעה לעיתונות מ-25 במרץ 1967, אך כניסתו לארצות הברית סורבה עקב האשמה בסמים משנת 1966.
- הקינקס - הלהקה הוזכרה גם היא בהודעה המקורית לעיתונות של דרק טיילור, אך חבריה סירבו להזמנה לאחר שצפו קשיים בקבלת אשרות עבודה לארצות הברית. עקב תקריות במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה במדינה בשנת 1965, איגוד המוזיקאים האמריקאי הכניס אותם לרשימה השחורה עד 1969.
- The Lovin' Spoonful - הלהקה הוזמנה להופיע, אך סירבה עקב חקירת מריחואנה ושינויים בחברי הלהקה כתוצאה מכך.
- דיון וורוויק - זמרת הרית'ם אנד בלוז ביטלה את הופעתה זמן קצר לפני הפסטיבל בשל התנגשות בלוח הזמנים.
- המאנקיז - הלהקה מעולם לא שקלה ברצינות להופיע, למרות שחברי הלהקה מיקי דולנז ופיטר טורק נכחו בפסטיבל. ניתן לראות את דולנז בצילומים במהלך הופעתו של ראווי שנקר, ואילו טורק היה זה שהציג לקהל את לו רולס ובאפלו ספרינגפילד.
השפעת הפסטיבל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפסטיבל נחשב לאירוע מכונן בהיסטוריה של פסטיבלי הרוק המודרניים. הוא הפך למקור השראה לפסטיבלי מוזיקה עתידיים, כולל פסטיבל וודסטוק שנתיים מאוחר יותר. האירוע קבע סטנדרטים חדשים לאירועי מוזיקה בעלי מספר ימים, ושילב לראשונה באופן מוצלח מגוון אמנותי רחב, כולל רוק, נשמה, בלוז ומוזיקת עולם.
מונטריי שימש כמוקד לתרבות הנגד והוא נחשב לשיא של "קיץ האהבה". האירוע לא רק הציג מוזיקאים שעיצבו את ההיסטוריה של הרוק, אלא גם השפיע על התרבות הפופולרית והציב את הבסיס לתנועת ההיפים של שנות השישים המאוחרות. הפסטיבל קידם ערכים של שלום, אהבה ומחאה חברתית, ששילבו בין מוזיקה לפעילות פוליטית ותרבותית.
הפסטיבל שימש כבמת בכורה לאמנים רבים שהפכו לאגדות רוק. ההופעות הבלתי נשכחות של ג'ימי הנדריקס, שששרף את הגיטרה שלו על הבמה, וג'ניס ג'ופלין, הפכו אותם למוכרים ברמה הבינלאומית. אמנים נוספים כמו ה-The Who, אוטיס רדינג וראווי שנקר זכו לחשיפה משמעותית שהביאה להצלחה מסחרית ותרבותית נרחבת.
האירוע זכה לחשיפה רחבה בזכות הסרט התיעודי של די. איי פניבייקר שיצא ב-1968. הסרט "Monterey Pop" הביא את המוזיקה והרוח של האירוע לקהל הרחב ברחבי העולם ותרם להנצחת ההשפעה התרבותית שלו על דורות של חובבי מוזיקה. התיעוד הקולנועי הפך לסטנדרט לאירועי מוזיקה עתידיים והשפיע על הדרך שבה מתועדים ומוקרנים פסטיבלי מוזיקה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פסטיבל מונטריי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כאן 88 - הסכתים, 50 שנה לפסטיבל מונטריי, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 6 באוגוסט 2019
