פסי ביראות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
באר מים

פַּסֵי בֵּירָאוֹת היא תקנה הלכתית בהלכות ערובין המיועדת להתיר שאיבת מים מבאר ציבורית בשבת לבהמות עולי הרגל הנמצאים בדרכם לבית המקדש וחונים בשטח פתוח על ידי הקפת הבאר במחיצות מינימליות. ('פסים') כיום היתר זה אינו תקף היות שאין עלייה לרגל לבית מקדש. ('בֵּירָאוֹת' היא צורת ריבוי של 'בֵּירָא', בארמית 'באר')

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה מצווה לעלות לרגל לירושלים ולבית המקדש בשלושת הרגלים. לעיתים ארך המסע לירושלים מספר ימים, ועולי הרגל היו חונים בשבת מחוץ למקום ישוב, או בשטח ציבורי פתוח בתוך ישוב. במקרה זה הייתה נוצרת בעיה לשאיבת מים מבאר, שכן הבאר העמוקה נחשבת לרשות היחיד, בעוד הבהמות עומדות בכרמלית או ברשות הרבים, וישנו איסור הוצאה מרשות לרשות בהעברת המים מהבאר אל השוקת ממנה שותים הבהמות, או בהוצאת דלי המים מהבאר. (איסור מהתורה כלפי הוצאה לרשות הרבים ואיסור דרבנן כלפי הוצאה לכרמלית) ניתן אומנם להפוך את השטח מסביב לבאר לרשות היחיד, על ידי הקפתו במחיצות כשרות מארבע רוחות, אולם דבר זה קשה להולכי דרכים העוברים ממקום למקום.

התקנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמים תיקנו שבמקרה זה של עולי רגלים, ניתן להפוך את השטח סביב הבאר לרשות היחיד באמצעות מחיצות מינימליות, שהם ארבעה פסים זוויתיים בארבע פינות השטח המוקף, (צורה זו נקראת דיומד - לשון 'שני עמודים') כך שבכל פינה ישנם שני פסים לשתי הזויות (צורת האות 'ר') ברוחב של לפחות אמה (כ- 48 ס"מ) לכל אחד מהכיוונים, ובגובה של לפחות עשרה טפחים.[1] (כ- 80 ס"מ) השטח הפתוח שבין פינה לפינה צריך להיות באורך של עד 13 אמות ושליש האמה. אם השטח הפתוח גדול יותר, יש להעמיד באמצע פסים נוספים בשיעור מחיצה (רוחב של לפחות ד' טפחים וגובה של לפחות י' טפחים), על מנת שלא יהיה שטח פתוח רצוף בשיעור 13 אמות ושליש.

היתר זה הוא לצורך השקאת הבהמות, אולם אסור לשאוב מים מהבאר ולהוציאם החוצה לשתיית האדם, שכן הוא יכול להיכנס בעצמו לבאר ולשתות שם. אולם אם קשה להיכנס לבאר מותר גם לשאוב מים ולהוצאים מהבאר לשתיית האדם.[2] וכן היתר זאת מיועד אך ורק לעולי רגלים, ולא לאחרים, ודווקא מבאר מים ציבורית, ולא מבור מים או באר מים פרטית. בכל מקרה אחר יש צורך בארבע מחיצות גמורות על מנת להקיף שטח כרשות היחיד.[3]

במקרה ויבשה הבאר באמצע השבת - בטלו המחיצות, ואין השטח נחשב יותר לרשות היחיד, היות שכל המחיצות נעשו בשביל המים. (אין אומרים את הכלל 'שבת הואיל והותרה - הותרה' היות שאלו מחיצות מינימליות מיוחדות ולא מחיצות רגילות) וכן להפך, אם באו מים לבאר יבשה שהייתה מוקפת בפסי ביראות באמצע השבת - ניתן לשאוב מים להבאר להשקאת הבהמות.[4]

ההיתר בתקנה זאת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסי ביראות הוכשרה מחיצה אף שבשטח הכללי של המחיצות השטח הפרוץ מרובה על העומד, ואף שיש בה פירצה הגדולה מי' טפחים, (עד 13 אמות ושליש) דבר הפוסל מחיצה רגילה.

העקרון העומד מאחורי היתרים אלו הוא שמדין התורה, אם ישנו שיעור מחיצה משני צדדים וביניהם שטח פתוח, השטח הפתוח נידון כפתח שאינו פוסל את המחיצה, אפילו אם הוא רחב יותר מי' אמות, ולא כפירצה הפוסלת את המחיצה, אולם מדרבנן גם פתח הרחב יותר מי' אמות פוסל את המחיצה מדין פירצה. אך במקרה זה של פסי ביראות לא אסרו חכמים את הדבר, והשאירו את ההלכה כדין התורה מפני תקנת עולי הרגלים. אך הוסיפו חכמים דין במקרה זה, שלא תהיה הפירצה בשיעור גדול מ13 אמות ושליש.

באופן דומה, מדין התורה פרצות הפוסלות את המחיצה מדין פרוץ מרובה על העומד הם דווקא פרצות ולא פתחים, ורק מדרבנן גם פתחים נחשבים כפירצה לחישוב כלל השטח הפרוץ מול השטח העומד, ובמקרה זה של פסי ביראות לא גזרו חכמים מפני תקנת עולי הרגלים.[5]

היקף פסי ביראות במקום שאין באר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שמחיצות פסי ביראות נחשבות מחיצות להקפת רשות היחיד מדין התורה, אם סתם שטח באמצע רשות הרבים הוקף באמצעות פסי ביראות - השטח נחשב לרשות היחיד מהתורה, והמוציא חפץ ממנו לרשות הרבים עובר על מלאכת הוצאה מרשות לרשות. (אף שרבים עוברים דרכו בהילוכם, היות שהילוך הרבים דרך מחיצות אינו פוסלם) אולם היות שמדרבנן אין אלו מחיצות תקינות, לעניין טלטול חפצים בתוכו השטח נחשב לכרמלית, ואסור לטלטל בו יותר מד' אמות, בניגוד לרשות היחיד בה מותר לטלטל ללא הגבלה.[6]

דינים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ניתן להשתמש גם בשיח או באבן גדולים בתור מחיצה בפסי ביראות, אם יש בהם שטח של יותר מאמה על אמה וגובה מתאים, כך שהם בעצם כוללים בתוכם את המחיצה הזוויתית.[7]
  • ניתן להרחיק את המחיצות מהבאר ככל שחפצים, ובלבד שיהיו פסים בשטח הפתוח, כך שלא יהיה רווח של יותר מי"ג אמות ושליש בין פינה לפס, או בין פס לפס, אף אם יוצרים שטח הגדול מבית סאתיים, דבר הפוסל רשות היחיד שאינה מוקפת לדירה, היות שהיקף זה של הבאר נחשב כמוקף לדירה.
  • ניתן גם לצמצם מאוד את השטח המוקף ובלבד שיהיה שישאר שטח מינימלי של 2 אמות, שהוא השיעור שבו נכנס ראש פרה הבאה לשתות. הסיבה לשיעור המינימלי היא שאם השטח יהיה קטן יותר, חוששים שמא בעל הפרה יוציא את הכלי מחוץ למחיצה, ונמצא עובר על איסור הוצאה מרשות לרשות.[8]
  • אסור לשאוב מים מבאר המוקפת בפסי ביראות אל שוקת שחלקה נמצא בתוך פסי הביראות וחלקה ברשות הרבים, שמא יוציא את כל הכלי מרשות היחיד לרשות הרבים ונמצא עובר על הוצאה מרשות לרשות.[9]
  • אם חצר מחוברת עם פסי ביראות - ניתן להכניס את המים גם לתוך החצר, היות שאלו שתי רשויות היחיד מחוברות.[10]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.