פסמתיך השני

פסמתיך השני
	פסל של פסמתיך השני במוזיאון הלובר.
לידה	המאה ה־7 לפנה״ס
פטירה	9 בפברואר 589 לפנה״ס
מדינה	מצרים העתיקה
תארים	פרעה
בת זוג	Takhuit
ילדים	חפרע, ענח'נסנפריברה
	595 לפנה״ס – 589 לפנה״ס; (כ־6 שנים)
	→ נכו השני חפרע ←

פְּסַמְתִּיךְ הַשֵּׁנִי (במצרית עתיקה: nfr-ỉb-rꜥ psmṯk, נהגה Psamāṯək^[1], מלך בין 595–589 לפנה"ס) היה פרעה מהשושלת העשרים ושש של מצרים. משמעות שם ההכתרה שלו, נפר־אב־רע, היא "יפה הוא הלב של רע". הוא היה בנו ויורשו של נכו השני. בשנה השלישית לשלטונו, פסמתיך יצא למסע צבאי מוצלח בכוש (נוביה). הוא דיכא את תקוותיהם האחרונות של צאצאי השושלת ה־25 (השושלת הכושית) של מצרים להשתלט מחדש על מצרים. כשנה לאחר מכן, יצא למסע בלבנט, בניסיון לשחזר את השלטון המצרי בלבנט שאבד בימי אביו, וייתכן שאף הצליח בכך. כשנתיים לאחר מכן מת פסמתיך, וירש אותו בנו חפרע.

תקופת מלכותו

בשנת 595 לפנה"ס נפטר נכו השני, וירש אותו בנו פסמתיך השני, שהיה אז בן כעשרים וחמש. לא ידועים מאבקים ימיים מתקופת שלטונו של פסמתיך השני, אך תארים של אנשי צבא בכירים מלמדים על התגברות הפעילות המצרית בים התיכון (במצרית wꜣḏ wr – "הירוק הגדול").^[2]

מסע צבאי נגד כוש

פסמתיך השני הוביל מסע צבאי לכוש (נוביה) בשנת מלכותו השלישית (592 לפנה"ס), והתקדם דרומה עד האשד השלישי או אפילו הרביעי של הנילוס, על פי אסטלה בת התקופה מתבאי (כרנכ), המתוארכת לשנה השלישית לשלטונו ומציינת תבוסה כבדה שהונחתה על ממלכת כוש.^[3] כתובת גרפיטי ידועה ביוונית, החרוטה על רגלו השמאלית של פסל הישיבה העצום של רעמסס השני, בצידה הדרומי של הכניסה למקדש באבו סימבל, מתעדת כי:

כאשר המלך פסמתיכוס (כלומר, פסמתיך השני) הגיע לאלפנטינה, הדבר נכתב על ידי אלה שהפליגו עם פסמתיכוס בן תאוקלס, והם הגיעו מעבר לקרקיס עד היכן שהנהר מאפשר. אלו שדיברו שפות זרות (יוונים וקארים שגם חרטו את שמותיהם על האנדרטה) הונהגו על ידי פוטסימטו (אנ'), והמצרים על ידי אמסיס.

קרקיס הייתה ממוקמת ליד האשד החמישי של הנילוס, "אשר עמד עמוק בתוך ממלכת כוש".

חריטות נוספות באתר מעידות על השתתפות שכירי חרב יוונים, קארים ופיניקים במסע זה, ומלמדות על מבנה יחידותיהם ומספרם הרב. אחת הכתובות המלכותיות של פסמתיך מספרת שהוא קיבל מודיעין על תכניות מתקפה כושית נגד מצרים. כאשר הצבא המצרי הגיע לכוש, הם נתקלו בהתנגדות מועטה וכבשו את הארץ בקלות. הנצחון מנע מהכושים כל אפשרות עתידית לחדש את השלטון הכושי על מצרים, שלטון שהסתיים עם נפילת השושלת ה־25 (השושלת הכושית). במסע זה אף השחית פסמתיך כתובות וסמלים המזוהים עם השושלת ה־25 של מצרים ושלטונה.^[4]^[5]

זהו העימות הראשון בין מצרים לנוביה מאז תקופת שלטונו של תנות אמון. מלך כושי בשם אנלמני (אנ') השיב לתחייה את כוחה של ממלכת נפת. הצבא המצרי התקדם לפניבס (קרמה) ולעיר הבירה נפת בשורת קרבות עזים, שם בזזו את מקדשיה והרסו את פסלי המלכות הכושיים. הבירה הכושית נבזזה תחת שלטונו של המלך הכושי המקומי אספלתא (אנ'), שהיה אחיו הצעיר של ענלמני ובנו של סנכאמנסכן (אנ'). אסטלת כרנכ מהשנה ה-3 מתוארכת ל-10 בחודש שמו (אנ') השני בתקופת שלטונו של פסמתיך השני ומציינת כי:

הצבא שהוד מלכותו שלח לנוביה הגיע לארץ פניבס.... נובים מכל חלקי [כוש] קמו נגדו, ליבם מלא זעם כשתקף את אלו שמרדו בו שם; מכיוון שזעם על אלו שקמו נגדו. הוד מלכותו לקח חלק בקרב מיד כשהגיע למערכה. המורדים נכנעו בטרם נורה לעברם חץ אחד.... אלו שניסו להימלט לא הצליחו והובאו חזרה כשבויים: ארבעת אלפים ומאתיים אנשים.

כתוצאה ממסעו של פסמתיך, כוחה של ממלכת כוש נחלש, והיא איבדה את ההזדמנות להשיג מחדש שליטה על מצרים כפי שהתכוונה. במקום זאת, השליטים הכושים החליטו להעביר את בירתם דרומה יותר מנפת לביטחון היחסי של מרואה, אף על פי שרוב ההיסטוריונים מסכימים שזו לא הייתה הסיבה היחידה. עם זאת, באופן מסקרן, כנראה שפסמתיך השני לא ניצל את ניצחונו, כנראה בשל מחסור בחיילים לאחר הקרב העז. חייליו נסוגו חזרה לאשד הראשון, ויב (אלפנטינה) המשיכה להיות הגבול הדרומי של מצרים.

מסע ללבנט ונסיון ההשתלטות עליו

מעט לאחר מכן, ב־593 לפנה"ס, ערך פסמתיך מסע ללבנט, ככל הנראה לחוף הפיניקי, ובכך החזיר את מעורבותה של מצרים בלבנט, מעורבות שאבדה כאשר אביו נכו השני איבד את השלטון המצרי בלבנט. המקור היחיד למסע זה הוא בפפירוס ריילנדס (אנ') 9, פפירוס מהתקופה הפרסית שבו כהן מצרי עותר כנגד אבדן נכסים בימי אחד מאבותיו, ואגב זאת מתאר את כל תולדות משפחתו ומשלב פרטים על תולדות מצרים בתקופת השושלת ה־26. עיקר התיאור של המסע בפפירוס הוא: "בשנה הרביעית לפסמתיך, שלח נפריברע שליחים למקדשים הגדולים במצרים העליונה והתחתונה, לאמור: פרעה – חיים שגשוג, בריאות – הולך לארץ חארו (הלבנט). יבואו כהנים עם זרי פרחים של אלי מצרים לקחתם לחארו עם פרעה!".^[6]^[7]^[8]

אחד המניעים למסע היה ככל הנראה לתבוע מחדש את הריבונות המצרית על הלבנט, שאבדה בימי נכו השני. עם זאת, המסע היה שליו באופיו, לא כלל מאבקים צבאיים, ונשא אופי של תהלוכת נצחון דתית. עם זאת, הבבלים היו עסוקים בדיכוי מרד בבבל עצמה, כך שלא יכלו להגיב בכוח על הנעשה בלבנט; היחלשות אחיזתם בלבנט היא שאפשרה לפסמתיך להסתובב בלבנט בחופשיות, ולנסות לשכנע את ממלכות הלבנט לצדד בתביעותיו. הנצחון המוחץ על כוש והמסע המפואר בלבנט הרשימו את מלכי הלבנט ועוררו בהם הערכה למצרים ככוח פוליטי משמעותי. לאחר הנצחון על כוש, כשבמקביל האימפריה הבבלית מוחלשת מהמרידה הפנימית שבה, מצרים באותה עת נראתה כמעצמה החזקה ביותר באזור. ייתכן שחלק מהלבנט, או אף הלבנט כולו, היה נתון תחת שלטון מצרי בשלב זה, הגם שהבבלים לא תפסו את האירועים כאבדן שלטונם בלבנט. על רקע זה, התכנסו כמה מלכים מהלבנט – מלכי אדום, מואב, עמון, צור, וצידון – בחצר המלך צדקיהו, לתכנן מרידה בבבלים, כמותאר בירמיהו כ"ז, ג'.^[9]^[10]^[11]^[12]^[13]

מפעלי בניה

פסמתיך השני היה יזם של מפעלי בנייה רבים במהלך תקופת שלטונו בת 6 השנים. הוא בנה מקדשים משמעותיים וחשובים, ואובליסק אחד שהציב שרד עד לימינו ברומא.

מקדש היביס (אנ') שהוקם על ידי פסמתיך השני בנווה המדבר ח'ארגה (אנ')
מבט נוסף על מקדש היביס המשוחזר
אובליסק של פסמתיך השני, הנקרא כיום "האובליסק של מונטצ'יטוריו" (אנ')

מחיית זכרו של נכו השני?

כמה חוקרים הציעו שפסמתיך השני הכריז "damnatio memoriae" כנגד אביו נכו השני, בשל אבדן השלטון בלבנט בתקופת שלטונו. המשמעות היא שפסמתיך פעל למחיקת זכרו של אביו ממונומנטים ואנדרטאות, ואף הרס אנדרטאות הקשורות בנכו השני. אותם חוקרים מסתמכים על ממצאים שבהם אכן ניכר ששמו של נכו נמחק והוחלף בשמו של פסמתיך. עם זאת, הנוהג של לקיחת החלפת שמות שליטים קודמים בשם השליט הנוכחי על מונומנטים היה נפוץ לכל אורך תולדות מצרים העתיקה, וייתכן שפסמתיך רצה לייחס לעצמו מונומנטים מאחר שחלה וחשש למות בטרם עת מבלי להיות מונצח במספיק מונומנטים. ייתכן שהחלפת שמו של נכו נעשתה גם על ידי אנשים פרטיים, שרצו להפגין את נאמנותם למלך החדש. קיימים מונומנטים רבים במצרים, לרבות בסאיס הבירה, שנושאים את שמו של נכו השני מבלי שניזוקו כלל. על כן, לא כל החוקרים מסכימים שפסמתיך אכן הכריז damnatio memoriae כנגד נכו השני.^[14]

יורש

כאשר פסמתיך השני מת בשנת 589 לפנה"ס, ירש אותו חפרע, שהיה בנו מהמלכה תחות, נסיכת אתריביס (אנ'). פסמתיך והמלכה תחות היו גם הוריהם של מנחובסטה, כוהנת של אתום בהליופוליס, וענח'נסנפריברע (אנ')), אשת האל של אמון (אנ') ששירתה במשרה רבת עוצמה זו במצרים העליונה עד סוף התקופה הסאיטית בשנת 525 לפנה"ס, כאשר מצרים נכבשה על ידי הפרסים. תאריך מותו של פסמתיך השני מוזכר באסטלת האימוץ של ענח'נסנפריברע: שנה 7, 23 בחודש אח'ת (אנ') הראשון.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פסמתיך השני בוויקישיתוף

פסמתיך השני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

↑ Ray, J. D. (1990). "The names Psammetichus and Takheta". The Journal of Egyptian Archaeology. 76: 196–199. doi:10.2307/3822031. JSTOR 3822031.
↑ Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 134–135
↑ 4
↑ Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 135–138, 141
↑ Alexander Schütze, "Saite Egypt", in: Karen Radner, Nadine Moeller, D. T. Potts (eds.), The Oxford History of the Ancient Near East, Volume V: The Age of Persia, Oxford University Press, 2023, p. 32
↑ Donald B. Redford, Egypt, Canaan, and Israel in Ancient Times, Princeton University Press, 1992, עמ' 464
↑ Alexander Schütze, "Saite Egypt", in: Karen Radner, Nadine Moeller, D. T. Potts (eds.), The Oxford History of the Ancient Near East, Volume V: The Age of Persia, Oxford University Press, 2023, p. 8
↑ ראו את הטקסט המצרי המקורי של הפפירוס, באתר Thesaurus Linguae Aegyptiae, החל משורה 45
↑ הכותרת של הפרק, בפסוק א', המייחסת את הנבואה לימי יהויקים, נחשבת לשגויה בשל חוסר התאמה להקשר ההיסטורי ובשל האזכור המפורש של "צדקיהו מלך יהודה" בגוף הנבואה. האירוע מתוארך ל־593 לפנה"ס לפי הפתיח של הנבואה הבאה (ירמיהו כ"ח, א'), המשייך אותה לשנה מדויקת ומייחס אותה לאותה שנה כמו הנבואה הקודמת: וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית .
↑ על מדיניותו של פסמתיך בלבנט ראו בהרחבה: Dan'el Kahn, Some Remarks on the Foreign Policy of Psammetichus II in the Levant (595–589 B.C.), Journal of Egyptian History 1, 2008, עמ' 139–157 doi: 10.1163/187416608784118811
↑ Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 139–140
↑ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 85–88 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
↑ Alexander Schütze, "Saite Egypt", in: Karen Radner, Nadine Moeller, D. T. Potts (eds.), The Oxford History of the Ancient Near East, Volume V: The Age of Persia, Oxford University Press, 2023, pp. 33–34
↑ Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 140–141

ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהערך Psammetichus מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל

הקודם: נכו השני	פרעוני מצרים – השושלת ה־26	הבא: חפרע

[1] Ray, J. D. (1990). "The names Psammetichus and Takheta". The Journal of Egyptian Archaeology. 76: 196–199. doi:10.2307/3822031. JSTOR 3822031.

[2] Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 134–135

[3] 4

[4] Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 135–138, 141

[5] Alexander Schütze, "Saite Egypt", in: Karen Radner, Nadine Moeller, D. T. Potts (eds.), The Oxford History of the Ancient Near East, Volume V: The Age of Persia, Oxford University Press, 2023, p. 32

[6] Donald B. Redford, Egypt, Canaan, and Israel in Ancient Times, Princeton University Press, 1992, עמ' 464

[7] Alexander Schütze, "Saite Egypt", in: Karen Radner, Nadine Moeller, D. T. Potts (eds.), The Oxford History of the Ancient Near East, Volume V: The Age of Persia, Oxford University Press, 2023, p. 8

[8] ראו את הטקסט המצרי המקורי של הפפירוס, באתר Thesaurus Linguae Aegyptiae, החל משורה 45

[:3-9] הכותרת של הפרק, בפסוק א', המייחסת את הנבואה לימי יהויקים, נחשבת לשגויה בשל חוסר התאמה להקשר ההיסטורי ובשל האזכור המפורש של "צדקיהו מלך יהודה" בגוף הנבואה. האירוע מתוארך ל־593 לפנה"ס לפי הפתיח של הנבואה הבאה (ירמיהו כ"ח, א'), המשייך אותה לשנה מדויקת ומייחס אותה לאותה שנה כמו הנבואה הקודמת: וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית .

[:4-10] על מדיניותו של פסמתיך בלבנט ראו בהרחבה: Dan'el Kahn, Some Remarks on the Foreign Policy of Psammetichus II in the Levant (595–589 B.C.), Journal of Egyptian History 1, 2008, עמ' 139–157 doi: 10.1163/187416608784118811

[11] Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 139–140

[12] עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 85–88 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")

[13] Alexander Schütze, "Saite Egypt", in: Karen Radner, Nadine Moeller, D. T. Potts (eds.), The Oxford History of the Ancient Near East, Volume V: The Age of Persia, Oxford University Press, 2023, pp. 33–34

[14] Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 140–141

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]