פסק דין "קולך" נגד "רדיו קול ברמה"

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ארגון "קולך" הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה להגשת תובענה ייצוגית נגד תחנת הרדיו החרדית "רדיו קול ברמה" (להלן: "התחנה"), בעילה של הדרת נשים, בעקבות מדיניותה המוצהרת של התחנה שלא להשמיע נשים בשידוריה בין השנים 2009–2011.[1] בקשת הארגון התקבלה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. כחלק מהתנאים לאישורה של תובענה ייצוגית, היה על בית המשפט המחוזי לבחון האם מתקיימת עילה להגשת התובענה והאם המייצג כשיר לייצג באותה התובענה. בית המשפט המחוזי השיב בחיוב לשתי השאלות וקבע שהארגון כשיר לייצג בתובענה.

תחנת הרדיו הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בפסק הדין רדיו קול ברמה בע"מ נגד קולך – פורום נשים דתיות[2] (להלן פסק הדין) בחן בית המשפט העליון בחן את תופעת הדרת הנשים בכלל ואת השאלות הקונקרטיות בפרט וקבע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי נותר על כנו למעט הדגשות נקודתיות. זוהי החלטתו הראשונה של בית המשפט העליון בשאלת אפשרותו של ארגון לייצג קבוצה בתובענה ייצוגית,[3] קביעה זו תקדימית בכך שהיא מאפשרת הגשת תובענה ייצוגית ללא כל מעורבות מצד יחידים הרואים עצמם כחלק מהנפגעים. הכשרתו של ארגון "קולך" פתחה פתח לאפשרות הגשת תביעות אזרחיות ופיצויים ממוניים בדרך של תובענה ייצוגית שלא על ידי עמידה בתנאי הסף של בית המשפט הגבוה לצדק.

בעקבות פסק דין זה דן בית המשפט המחוזי בתובענה הייצוגית, וחייב את "רדיו קול ברמה" לשלם לקרן לתובענות ייצוגיות מיליון ש"ח שיחולקו לתוכניות להעצמת נשים מסורתיות, דתיות וחרדיות. בנוסף, תחנת הרדיו חויבה לשלם לתובעת המייצגת, עמותת "קולך" גמול בסך 50,000 ש"ח וכן 250,000 ש"ח עבור הוצאות משפט ושכר טירחה.

שני הצדדים ערערו על ההחלטה לבית המשפט העליון. ארגון קולך טען כי סכום הפיצוי שהשית בית המשפט אינו מספק וביקשו להעמידו על עד כדי 17 מיליוני ש"ח. כן ביקשו להגדיל משמעותית את סכום הגמול עבור המייצג ושכר הטרחה. לעומתו טענה התחנה כי הקנס שהתקבל גבוה מאוד ביחס לקבוצת הנשים שכביכול נפגעה. בדיון החליטו השופטים שלא להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי והמליצו לשני הצדדים למשוך את הערעורים שהגישו. עם זאת הגדיל בית המשפט העליון הגמול ל"קולך" לסך 80,000 ש"ח ואת הוצאות משפט ושכר טירחה על סך 250,000 ש"ח.

הרקע לדיון המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון השוויון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון השוויון הוא עקרון יסוד בישראל, והוא מחייב לנהוג באופן שווה כלפי בני אדם שווים, ובכלל זה להימנע מהפליה על בסיס מגדרי. כבר במגילת העצמאות נקבע שמדינת ישראל תקיים שוויון בלי הבדלי דת גזע ומין. כלל בסיסי במשפט הישראלי הוא שהגבלת חירותו של הפרט יכולה להיעשות רק בחוק או מכוחו. בניגוד לרשויות המדינה, המחויבות בעקרון השוויון מכוח המשפט המנהלי,[4] על הפרט לא חלה חובה כללית לנהוג בשוויון. במרוצת השנים נחקקו מספר חוקים שמטרתם הייתה למנוע הפליה, למשל: חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א–1951; חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח–1988.

חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א–2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתו של חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים (להלן: חוק איסור הפליה) הייתה להחיל את חובת השוויון גם על אנשים פרטיים שמציעים את שירותיהם לציבור הרחב, ולקבוע מהי אפליה אסורה, ומה העונש שצפוי למפר האיסור.[5] בנוסף, החוק קובע שהתנהגות מפלה היא עוולה אזרחית ומי שנפגע ממנה יכול לדרוש פיצויים בעבור הנזק שנגרם לו. לעיתים, במקרים של פגיעה בכבודו של אדם, לא נגרם נזק פיזי, ולכן בסעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה נקבע שבית המשפט רשאי לפסוק פיצויים למי שנפגע מאפליה אסורה, גם אם לא הוכיח נזק. מסגרות נפרדות לגברים או לנשים אינה נחשבת הפליה, כאשר אי הפרדה תמנע מחלק מן הציבור את הספקת המוצר או השירות הציבורי, את הכניסה למקום הציבורי, או את מתן השירות במקום הציבורי, ובלבד שההפרדה היא מוצדקת, בהתחשב, בין השאר, באופיו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי, במידת החיוניות שלו, בקיומה של חלופה סבירה לו, ובצורכי הציבור העלול להיפגע מן ההפרדה (למשל הפרדה בין גברים לנשים בבתי שימוש ציבוריים, או שירותים רפואיים שניתנים לנשים בלבד).[6]

עמותת "קולך"[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמותת "קולך" נוסדה בשנת 1998 כתנועת פמיניסטיות דתיות, השואפת ליצירת שינוי חברתי ותודעתי לצורך קידום מעמד האישה, שוויון מגדרי, וזכויות נשים – בהלכה, בהנהגה הדתית ובממסד הדתי. מטרותיה הן: הפצת ערכי השוויון והכבוד ההדדי; קידום שוויון הזדמנויות לנשים בתחום הציבורי ובהנהגה הדתית; קידום השוויון במעמד האישי בנישואין ובגירושין..[7]

העובדות בבסיס פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת הרדיו "קול ברמה" החלה לפעול בשנת 2009 מכוחו של זיכיון, שזכתה בו במכרז, על ידי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו(להלן: "הרשות השנייה"), כתחנה המיועדת להנאתם של הציבור ה"תורני-מסורתי-ספרדי". עד שנת 2011 נקטה התחנה במדיניות מוצהרת שלפיה לא תושמענה נשים בשידוריה השונים. בשנת 2011 הגיעו תלונות אל הרשות השנייה ודיווחים אל היועץ המשפטי לממשלה, על מדיניות הדרת נשים במרחב הציבורי בכלל ובתחנת הרדיו בפרט.

בעקבות התלונות, בשנת 2011 החלה הרשות השנייה בהליכי אסדרה ופיקוח, שארכו שלוש שנים, שמטרתם הייתה לקבוע כללים בדבר השמעת נשים בשידורי התחנה; תחילה הונחתה התחנה לאשר לנשים הנושאות תפקיד ציבורי לעלות לשידור, ולהקדיש זמן לתוכנית שבועית המיועדת לקהל המאזינות. לאחר מכן הונחתה התחנה לשדר "רצועת שידור יומית", שתצטבר לכדי שעתיים שבועיות, שיוקדשו לקהל המאזינות. ולבסוף, בשנת 2014, הונחתה התחנה להסיר את המגבלה על השמעת נשים בשידורי התחנה, למעט שעה אחת ביום. הליכים אלו יצרו רפורמה ואפשרו לתחנה להאריך את זיכיונה בשלוש שנים נוספות.

במקביל להליכים שנקטה הרשות השנייה, בשנת 2012 מינה היועץ המשפטי לממשלה צוות משרדי מטעמו (להלן: "הצוות"), שנתבקש לבחון את גילויי תופעת הדרת הנשים במרחב הציבורי ולגבש המלצות לטיפול בהם. בשנת 2013, אימץ היועץ המשפטי לממשלה את הדו"ח שהגיש הצוות. ממצאי הדו"ח היו שבתחנה אכן הודרו נשים בתחילת דרכה, וגם בהמשך, כאשר החלו הליכי האסדרה של הרשות, הייתה התקדמות בנושא, אך עדיין ישנן הגבלות שמהוות "פגיעה בזכויות היסוד לכבוד, לשוויון ולחופש הביטוי" שכן פעילותה של התחנה מהווה שירותי תקשורת ומדיניותה עשויה להיות מטופלת בהתאם להוראות חוק איסור הפליה. במכתב, ששלח היועץ המשפטי לממשלה למספר שרים ציין כי פעילותה של התחנה וההסדרים הנוהגים בה "גורמים לפגיעה קשה בזכויות היסוד של נשים". בעקבות המכתב, בשנת 2014 גם ממשלת ישראל אימצה את תוכנו של הדו"ח.[8]

הדיון בבית המשפט המחוזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העתירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2014 הגיש ארגון "קולך" בקשה לאישור תובענה ייצוגית בבית המשפט המחוזי.[9] העילה שבגינה ביקש לתבוע הייתה הפליה מחמת מין בהספקת שירות ציבורי, המפרה את האיסור בסעיף 3(א) לחוק איסור הפליה.

בבקשתו טען הארגון כי מדיניותה והתנהלותה של התחנה פוגעת בזכויות היסוד של נשים לכבוד ולשוויון ובחופש הביטוי שלהן, זאת בשל העובדה שהתחנה מנעה מנשים לעלות לשידור באופן גורף עד שנת 2011 ולאחר מכן באופן חלקי. הארגון הוסיף כי התחנה מנעה מציבור המאזינים והמאזינות להיחשף לתוכן נשי ולשמוע את דעותיהן של נשים. לטענת הארגון, הנפגעות ממדיניות זו הן "כל מאזינות תחנת הרדיו וכן כל הנשים אשר רצו להאזין לתחנה אך נמנעו לעשות זאת עקב אפליית הנשים בתחנה". בקשתו הייתה לצוות על התחנה לחדול מאפליה זו ולפצות את חברי הקבוצה בפיצוי כספי. הארגון עמד על כך שהוא עונה לכל התנאים להגשת בקשה לתובענה ייצוגית ולכן על בית המשפט לאשר את בקשתו.[10]

תחנת הרדיו ביקשה לדחות את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית. לטענתה, הארגון אינו כשיר להגיש תובענה ייצוגית מפני שהוא אינו עונה לתנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות. שנית, נטען כי הסעיף הרלוונטי שבגינו מוגשת התובענה כלל לא חל בנסיבות העניין שכן השירות הציבורי שהתחנה נותנת הוא השמעת השידורים, ואלו פתוחים ללא הפליה לכל המינים. על כך הוסיפה התחנה שאם ימצא שהסעיף אכן חל באשר להתנהלותה, הרי שלטענתה מדובר ב"הבחנה מותרת" שאינה אסורה על פי החריגים שמנויים באותו הסעיף לעניין הפליה אסורה. שלישית, טענה התחנה שכלל לא נגרם ולא הוכח נזק לקבוצה, מפני שהנשים בקהילה המדוברת אינן מעוניינות להשמיע את קולן בציבור הרחב. לבסוף טענה התחנה שכל פעילותה נעשתה תחת פיקוחה של הרשות ובהרשאתה ולכן עומדת לה חסינות חוקית המנויה בסעיף 6 לפקודת הנזיקין.[11]

פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסק הדין השופטת גילה כנפי-שטייניץ[12] קיבלה את עמדת קולך ואישרה את הבקשה להגשת תובענה ייצוגית. נקבע כי ארגון "קולך" עומד בכלל התנאים המצטברים לייצג כארגון בתובענה הייצוגית בנושא שלפנינו וכי ישנה חשיבות רבה להגשמת מטרותיו של חוק התובענות הייצוגיות בכך שדווקא על ידו תוגש התובענה.

השופטת חילקה את פעילותה של התחנה לשתי תקופות וקבעה:

  1. תקופת המדיניות המוצהרת (2009–6.11.2011). בתקופה הזאת מצאה השופטת שאכן התקיימה לכאורה הפליה אסורה וזו מהווה עילה להגשת התובענה הייצוגית.[13]
  2. תקופת ההפרות הנקודתיות (6.11.2011–28.8.2012). בתקופה הזאת התחנה פעלה כדין, במסגרת הנחיותיה של הרשות השנייה, אולם חרגה מהן בשני מקרים שגם הם מהווים לכאורה הפליה אסורה ומקימים עילה להגשת התובענה הייצוגית.[14]

בהחלטתה, השופטת דחתה את כלל טענותיה של המשיבה למעט הטענה בדבר חסינותה, אותה קיבלה באופן חלקי רק ביחס לתקופה השנייה, וגם בה, קבעה כי ההפרות הנקודתיות של התחנה בשני מקרים חורגות מהרשאתה של הרשות ולכן החסינות לא תעמוד לתחנה גם ביחס אליהן.

הדיון בערעור לבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רע"א רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות
Emblem of Israel.svg
בית המשפט העליון
ההחלטה ניתנה ב-כז כסלו התשע"ו (09.12.2015)
שם מלא של המקרה: רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות, ניתן ב-29 ביוני 2015

אישור החלטתו של בית המשפט המחוזי להתיר הגשת תובענה ייצוגית על ידי ארגון קולך – פורום נשים דתיות נגד תחנת הרדיו "קול ברמה" בטענה שתחנת הרדיו הדירה נשים והפלתה מחמת מין, בניגוד להוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א–2000.

בית המשפט העליון קבע שארגון שאינו נפגע אישית כתוצאה מהעוולה שעליה מוגשת התובענה יורשה להגיש תובעה ייצוגית אם הוא עונה להגדרתו של "ארגון" בסעיף 2 לחוק תובענות ייצוגיות; יש קושי למצוא תובעת שתסכים לנהל את ההליך המשפטי; ומטרותיו של הארגון עולות בקנה אחד עם הסעד והמטרה של התובענה הייצוגית.
המותב
חברי המותב: יורם דנציגר, אסתר חיות, דפנה ברק-ארז
דעות בפסק הדין
תקדימים עליהם הסתמכה ההחלטה

ת"צ 2484-09-12 הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת נ' כהן (18.2.2013); בג"ץ 746/07 נעמי רגן ואחרים נ' משרד התחבורה ואחרים, ניתן ב-5 בינואר 2011;

בג"ץ 4541/94 שקדיאל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מט (4) (1988)

תחנת הרדיו ביקשה רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון נעתר לבקשה.

טענות הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערערת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה חזרה על כלל טענותיה שנטענו בערכאה הנמוכה וטענה בראש ובראשונה כי החלטותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי שגויות, ושלא היה נכון לאשר את בקשתו של הארגון. בית המשפט שגה בכך שקבע שהארגון כשיר להגיש את התובענה, ושגה בקביעתו על קיומה של העילה, שכן, לטענתה, החוק לא חל עליו. התחנה חזרה על כך שעומדת לצידה ההגנה שבפקודת הנזיקין ושקביעתו של בית המשפט בדבר מועד תחולתה של ההגנה מכוח פקודת הנזיקין שגויה, ושיש לראות אותה כחלה ממועד הקמתה של התחנה. התחנה הוסיפה שתי טענות חדשות:

  1. ביחס לנזק: יסוד הנזק בהגדרתה של העוולה לא הוכח ולא הוסבר על ידי הארגון ובית המשפט ובכלל סעיף 20(ה) לחוק תובענות ייצוגיות אינו מאפשר לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, ולפיכך שהתנאים להגשתה של הבקשה לא מתקיימים.
  2. ביחס לקבוצה: בית המשפט שגה בכך שכלל את כל המאזינות של התחנה בהגדרת הקבוצה התובעת וטען כי יש לצמצם את הקבוצה לנשים שסורבו לעלות לשידור בלבד, מפני שיתר חברות הקבוצה לא חולקות ביניהן את אותן השאלות המשפטיות, דבר המהווה תנאי לאישור הבקשה.

התחנה חזרה על הטענה שמאחר שפעלה תחת זיכיון ובשיתוף פעולה עם הרשות, הגשת תובענה ייצוגית כנגדה אינה הולמת בנסיבות העניין.[15]

המשיב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון טען שבית המשפט העליון כלל לא היה צריך לקבל את הערעור, שכן בית המשפט המחוזי צדק בכל קביעותיו ואמות המידה שנקבעו לאישורו של ערעור במקרה הנידון לא מתקיימות. בנוסף, עמד הארגון על כך שבבקשתה של התחנה לצמצם את הקבוצה ישנה פגיעה בקבוצה והעברת מסר פוגעני ומשפיל שלפיו הנשים יכולות רק להאזין ולא להשתתף משום שהן נחותות מהגברים. באשר לטענתה של התחנה על הנזק, משיב הארגון כי אין כלל צורך לאמוד את הנזק בשלב המקדמי אם כי הפגיעה בזכויות הקבוצה היא נזק בפני עצמה.

החלטת בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערעור נדחה. בקשתו של הארגון להגשת תובענה ייצוגית התקבלה.

ההכרעה המהותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יורם דנציגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט דנציגר כתב את פסק הדין בו התייחס ואימץ את כלל פסיקותיו של בית המשפט המחוזי, למעט הבחנות דקות שהוסיף. ביחס לטענתו הראשונה של המשיב, השופט דנציגר איבחן את התקדים בדבר אמות המידה שנקבעו לאישורו של ערעור על החלטותיו של בית המשפט לאשר או לדחות תובענות ייצוגיות וקבע שהשאלות המשפטיות שעלו בסוגיה מצדיקות את קיומו של ההליך.

הפרדה מגדרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

את דבריו פתח בית המשפט בהתייחסות כללית וקצרה לתופעת הדרת הנשים. נקבע כי בהתנגשות שבין האינטרסים המוגנים על ידי החוקים השונים בהקשר של זכויות הנשים, אל מול האינטרסים בדבר דת ורגשות הדת יש לבחון את ההפרדה המגדרית בהיבטים דתיים הלכתיים, כאשר השאלה היא: האם היבטים אלו מקימים הצדקה ליחס מופרד או מוגבל לנשים במרחב הציבורי? וכן האם השונות המגדרית רלוונטית לשירות הציבורי הניתן? השופט הציג את "תחושת המיאוס ושאט הנפש מקיומה של תופעה זו" ועמד על כך שהדרת הנשים מהמרחב הציבורי, מנציחה את הפערים שבין הנשים והגברים, ומנמיכה את מעמדן של הנשים עוד יותר, "הדברים בולטים במיוחד כאשר נשים נאלצות לפנות לרשויות ולערכאות על מנת שיוצהר כי הן "רשאיות" לבצע פעולות בסיסיות במרחב הציבורי, ומובן כי הפגיעה הגלומה בכך אינה מתמצה אך ורק בעניינן הפרטני, אלא מדובר בפגיעה בחברה כולה".[16]

התובענה הייצוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקבע אין מניעה להשתמש בתובענה הייצוגית לטיפול באפליה אסורה, גם אם ישנן חלופות משפטיות אחרות שעומדות לתובע. התחומים החוקתיים והמנהליים יכולים להקנות לתובע סעדים של ציווי ומניעה, אשר אינם יכולים לשפות את הקבוצה הנפגעת משום שמדיניותה של התחנה השתנתה, ולכן, התובענה הייצוגית היא הפתרון היעיל בעניין. השופט דנציגר דן בכל התנאים שנדרשים להתקיים על מנת שתאושר הבקשה להגשת התובענה הייצוגית ומצא שאכן כולם מתקיימים.

ביחס לארגון קולך כתובע, קיימת מחלוקת משפטית ועובדתית על כשירותו של הארגון להגיש את התובענה. לדעת השופט דנציגר, יש לפרש על דרך הצמצום את סעיף 4(א)(3), על מנת למנוע הגשת תביעות סרק ואת אפשרות התאגדותם של גורמים רק כדי להקל על הדרישות שבהגשת התובענה הייצוגית. דברים אלו נחלקו בדעות שתי השופטות הנוספות בפסק הדין דנא.[17]

במחלוקת המשפטית נפסק כי על ארגון לעמוד בשלושה תנאים מצטברים שפרשנותם מתבקשת מסעיף 2 וסעיף 4(א)(3) לחוק התובענות הייצוגיות המגדירים באילו מצבים ארגון יהיה כשיר להגיש את הבקשה:

"א. ראשית, על הארגון להוכיח שהוא עומד בתנאי סעיף 2 לחוק תובענות ייצוגיות,[18] ובתוך כך שהוא תאגיד פעיל ומוּכח, הפועל באופן סדיר וממשי, במשך שנה לפחות, ושמטרת פעילותו היא במובהק מטרה ציבורית;

ב. שנית, על הארגון להוכיח שהתובענה היא בתחום אחת ממטרותיו הציבוריות;

ג. ושלישית, על הארגון להוכיח כי קיים קושי להגיש את הבקשה בידי אדם בעל עילת תביעה אישית, כאשר המונח "קושי" ייבחן בהתאם למקרה ולנסיבותיו, ובשים לב למספר אינדיקציות ... : (1) מחסור באמצעים כלכליים, בעיקר כאשר מדובר באוכלוסיות מוחלשות; (2) פערי ידע או היעדר יכולת להבין את הפגיעה; (3) חסמים תרבותיים שיכולים להרתיע את בעלי עילת הביעה. ככלל הוכחת תנאי זה תדרוש הצגת נתונים לפיהם הארגון פעל "בשקידה סבירה" לצורך איתור תובע בעל עילת תביעה אישית, וזאת הן במובן הכמותי והן במובן האיכותי; אך זאת בכפוף להיתכנותם של מצבים חריגים, בהם ישוכנע בית המשפט כי ישנו קושי אינהרנטי או שקיימים נתונים מיוחדים, מוצקים ומשכנעים אחרים הנובעים מנסיבות המקרה, אשר די בהם כשלעצמם כדי ללמד על קושי במציאת תובע בעל עילת תביעה אישית."[19]

לעניין התנאי השני, במחלוקת העובדתית נפסק שלא נדרש שתהיה זהות מלאה בין מטרותיו של הארגון לבין עילות התביעה ובלבד שהתובענה תעסוק במטרה מבין מטרותיו של הארגון, ולכן אין טעם להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי על התקיימותו של התנאי הזה.[20] גם ביחס לקושי במציאת התובעת החלופית, נפסק כי "קיימת רתיעה מצד נשים חרדיות לעמוד בחזית המאבק להגברת השוויון המגדרי בקהילה החרדית מחמת חששן מפני פגיעה במעמדן בקהילה." זהו היבט תרבותי שיהיה על בית המשפט לשקול בבואו לבחון את כשירותו של הארגון, ויש לו יסוד סביר להניח כי אלמלא הארגון היה מייצג את הקבוצה, ייתכן והתובענה לא הייתה מוגשת.[21]

עילת התביעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת מחלוקת עובדתית גם ביחס לשאלה האם הפרקטיקה שנהגה בה תחנת הרדיו, שנבחנת כאפליה אסורה, נכנסת בגדרו של סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה ואם כן, האם עומדים לזכותה החריגים שבסעיף 3(ד)(1) ו-(3)(ד)(3) או החסינות הקבועה בסעיף 6 לפקודת הנזיקין. נקבע כי:

"איסור ההפליה בהספקת "שירות ציבורי" מתייחס לא רק לנגישות לשידורי תחנת הרדיו, אלא לכלל השירותים שההיא מעניקה למאזינים"[22] וכי "אין ספק כי כחלק מהשירותים שאותם מספקת תחנת הרדיו למאזיניה נכללת האפשרות של המאזינים להשתתף בשידורים ולהביע את דעתם, זוהי "פעילות" ("שירות") שהתחנה מציעה. אשר על כן, חסימה של אפשרות זו בפני נשים בשל היותן נשים – ככל שתוכח – בהחלט עשויה לעלות לכדי הפליה אשר חוק איסור הפליה חל לגביה".[23] החריגים שקבועים בחוק נועדו להבחין בין הפליה אסורה לבין הבחנה מגדרית מותרת, ונקבע שככל שנורמה הדתית מחייבת ומצדיקה את ההבחנה, ומשקלה של הנורמה מצדיק פגיעה בזכויות הפרט ייתכן ויראו בזה כהבחנה מותרת. ואולם, אם הנורמה הדתית מאפשרת ולא מחייבת הבחנה מגדרית, לא תהיה הצדקה לפגיעה בזכויות ויראו את ההפליה כאסורה.[24] באשר לקולן של נשים, הנורמה ההלכתית שעליה הסתמכה התחנה בקביעת מדיניותה, היא נורמה איננה בגדר איסור הלכתי ולכן אין לראות בה כמחייבת ומצדיקה את הפגיעה בזכויות היסוד של נשים. זאת, בכפוף להתקיימותם של מצבים בהם הפגיעה בפרט יכולה להיות משמעותית יותר ותצדיק פגיעה בחופש הדת כדי למנוע פגיעה שכזאת, גם אם החריגים חלים בעניינם. על גישתו זאת של השופט דנציגר חולקת השופטת ברק ארז, כפי שיפורט להלן. בית המשפט קבע כי חסינות הניתנת בסעיף 6 לפקודת הנזיקין, על אף הליכי ההסדרה שנשאו פירות ב"תקופת ההפרות הנקודתיות" לא מקימים חסינות מפני הפרות שהיו קודם לחזרתה לתלם של התחנה וכן לא מקימים חסינות במקום בו התבצעה חריגה מהרשאה.[25]

הנזק[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת הרדיו טענה שאין אפשרות לפסוק בתובענות ייצוגיות פיצוי ללא הוכחת נזק ובית המשפט מקבל את טענתה, וזאת על אף העובדה שחוק איסור הפליה מאשר זאת בהליך אזרחי רגיל.[26] בית המשפט ממשיך ומפרש שכאשר מדובר בדיון על אישור או סירוב להגשת התובענה הייצוגית, אין צורך לאמוד את הנזק בכללותו, אלא, די ברמת הוכחה הלכאורית לכך שנגרם נזק כלשהו לחברי הקבוצה. זאת בעניינינו, מכוח חוק איסור אפליה עצמו, היא נקודת המוצא לקביעה כי הפליה מהווה עוולה אזרחית, שכן הפגיעה היא מעצם ההפליה עצמה.[27] בית המשפט קובע שכאשר נבחן את הקיימותו של נזק ביחס לקבוצה שתובעת מכוח חוק איסור הפליה בתובענה ייצוגית, הנזק נגרם לא רק למי שסורבה להיות מועלה לשידור אלא לכלל הנשים שנפגעו נפשית מהמדיניות שבה נהגה התחנה.[28]

השאלות המשפטיות שמשותפות לחברות הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר מדובר בקבוצה, אשר כל אחת מן המיוצגות בה נפגעה במידה שונה, השאלה המשפטית שמשותפת לכלל חברות הקבוצה היא לא מה מידת הפגיעה, אלא בהקשר לפרקטיקה והמדיניות שבה התחנה נהגה כלפי כולן, שנבחנת כהפליה אסורה. לפיכך גם הנזק שנגרם לכל אחת אולי שונה, אך הפגיעה היא בזכויותיהן, והיא זהה, לכלל חברות הקבוצה.

בית המשפט העליון קיבל את החלטתו של בית המשפט המחוזי על כך שקיים יתרון וישנה הלימה לתובענה ייצוגית במקרה של הפליה מגדרית כמו שננקטה כנגד חברות הקבוצה, ועמד על כך שזוהי הדרך המשפטית שמגשימה בצורה הטובה ביותר את מטרתו של חוק תובענות ייצוגיות. זאת, מפני שכאשר מדובר בהפליה, ומתרחשת החלשה של קבוצה מסוימת, כאמור לעיל, יש יסוד סביר להניח שהתביעה לא הייתה מוגשת בדרך של תובעות פרטניות, ולכן, על מנת ליצור הרתעה בקרב מפירי החוק.[29]

שתי השופטות הצטרפו לפסק דינו של השופט דנציגר אך חלקו על קביעותיו ביחס לחומרה הנדרשת לטיפול בשאלת התקיימותם של התנאים שנקבעו לייצוג על ידי ארגון בתובענות ייצוגיות.

אסתר חיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופטת אסתר חיות עומדת על כך "[ש]יש מידה לא מבוטלת של סמליות בכך שעמותה בשם "קולך" היא זו אשר תעמוד בחזית התובענה הייצוגית שעילתה הדרה והשתקה של נשות הקהילה הדתית הנמנות עם מאזיניה של תחנת הרדיו המערערת"[30] השופטת חלקה על ההגדרה המצמצמת, שלדעת השופט דנציגר יש לנקוט בעניינו של ארגון, מהחשש שגישה זאת תפגע במכשיר התובענה הייצוגית ככלי לקידום אינטרסים ציבוריים.[31]

דפנה ברק-ארז[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופטת דפנה ברק ארז גם קובעת שלא. נכון יהיה לנקוט בגישה מחמירה בשאלה שמחלוקת שהוצגה לעיל. בשאלת ה"קושי" שנדרש להוכיח במציאת תובע חליף לקבוצה, שיעמוד בראש התובענה במקום הארגון, קובעת שיש לנקוט בגישה שלא תחמיר עם הארגון, בפרט כאשר מדובר בייצוג של אוכלוסייה מוחלשת, שהקושי הוא אינהרנטי מעצם היותה מוחלשת. אולם מדגישה שיהיה צורך לשקול זאת בהקשרה של כל תובענה לגופה. את הקושי האינהרנטי מסבירה שיסודו, במקרה הזה, הוא בעצם ההתמודדות של התובע המוחלש, מול הקהילה שהחלישה אותו, אליה הוא משתייך, והוסיפה: "דווקא כאשר הנושא העומד על הפרק הוא הקול שלא ניתן לנשים בתוך הקהילה, ראוי שלא לחסום את הדרך למתן קול, גם אם זה יעשה באמצעות ארגון.[...] הגשת תובענה באמצעות ארגון על מנת לסייע למי ששייך לקהילה ומעוניין להוסיף ולהשתייך אליה היא אמצעי למתן קול למי שקולה לא נשמע".[32]

לעניין הדרת הנשים, הוסיפה השופטת כי מעבר לפגיעה בשוויון, זוהי פגיעה גם בחופש הביטוי, שמובילה להמשך ההדרה בקרב המאזינים ומבעצם השתקתן של הנשים בהווה, צופה שתהיה לכך השפעה עתידית על כלל החברה גם כן. הפליה שכזאת, מהשיח הציבורי, פוגעת ובולטת במיוחד כאשר מדובר על שידורים שנמצאים תחת פיקוחה והרשאתה של הרשות.[33] בנוסף לדעת השופטת ברק-ארז לא נכון יהיה לתת עדיפות לנורמות הלכתיות מחייבות ב"התנגשותן" עם הזכות היסודית של נשים לשוויון רק מעצם היותן מחייבות.[34]

דיון אקדמי בפסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתיבה האקדמית כתבה הדס הולצשטיין תמיר כי פסיקה זו היא קידום משמעותי של כלי התובענה הייצוגית לטיפול בפגיעה בזכויות אדם. יש להניח כי רק ימים יגידו וניתן יהיה לאמוד את השפעתה של פסיקה זו.[35]

הדיון בתובענה הייצוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון, החלו הצדדים לדון על גובה הפיצוי בו תחויב התחנה. לאחר שנים שבמהלכן ניסו להגיע לפשרה על ידי גישור אך לא הצליחו בכך בעקבות הפערים שביניהם, חזר התיק לבית המשפט המחוזי. ארגון קולך ביקש מבית המשפט להטיל על התחנה חובת פיצוי של 150-300 ש"ח עבור כל אחת מ-40,000 הנשים המאזינות לתחנה אשר נפגעו לטענתו ממדיניות התחנה. חישוב זה היה מחייב את התחנה לשלם 6-12 מיליון ש"ח. בשנת 2018, נתן בית המשפט המחוזי פסק דין בתובענה הייצוגית[36] בית המשפט קיבל עקרונית את עמדת קולך, אך על מנת שלא להגיע למצב של קריסת התחנה חייב את "רדיו קול ברמה" לשלם לקרן לתובענות ייצוגיות מיליון ש"ח שיחולקו לתוכניות להעצמת נשים מסורתיות, דתיות וחרדיות. בנוסף, תחנת הרדיו חויבה לשלם לתובעת המייצגת, עמותת "קולך" גמול בסך 50,000 ש"ח וכן 250,000 ש"ח עבור הוצאות משפט ושכר טירחה.

סגנית נשיא בית המשפט המחוזי, השופטת גילה כנפי-שטייניץ כתבה בפסק הדין: "מדובר בתובענה ייצוגית בעלת חשיבות ציבורית של ממש שעשתה לראשונה שימוש במוסד התובענה הייצוגית ככלי לקידום שוויון ולמניעת הפליה מגדרית".[37] השופטת הוסיפה כי:"קול הוא חיוני לתחושת ערך עצמי וליכולת "לכתוב את סיפור חיי". אדם שסביבתו החברתית רואה בקול שלו ושל חברי קבוצתו קול לא חיוני, חסר ערך, ואף אסור להשמעה או להאזנה, נפגעת אנושות האפשרות שלו להרגיש חבר שווה ערך בקהילתו ובעל תחושת ערך עצמי".

שני הצדדים ערערו על ההחלטה לבית המשפט העליון. ארגון קולך טען כי סכום הפיצוי שהשית בית המשפט אינו מספק וביקשו להעמידו על עד כדי 17 מיליוני ש"ח. כן ביקשו להגדיל משמעותית את סכום הגמול עבור המייצג ושכר הטרחה. לעומתו טענה התחנה כי הקנס שהתקבל גבוה מאוד ביחס לקבוצת הנשים שכביכול נפגעה.

בדיון שנערך בפני השופטים ניל הנדל, ענת ברון וג’ורג’ קרא החליטו השופטים שלא להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי והמליצו לשני הצדדים למשוך את הערעורים שהגישו. במהלך הדיון השופט הנדל התייחס לבקשת קולך וטען כי: "זה פסק דין מכונן, חשוב מאוד ותקדימי, אבל מיליון שקל זה סכום משמעותי. מיליון שקל על שנתיים וחצי זה סכום די מרתיע. למה אנחנו צריכים להתערב בזה?". השופטים הנדל וברון ביקרו גם את מה שראו כחוסר אכפתיות מצד ארגון קולך להביא לקריסת התחנה ולסגירתה, כאשר השופטת ברון הוסיפה "ההישג של פסק הדין משמעותי ביותר ופורץ דרך. לא מדובר במגה גוף כלכלי עם כיס עמוק אלא בתחנת רדיו. נדמה לי שהרצון שהפיצוי יהיה גבוה בהרבה יפגע בכך. ההישג היה להשמיע את הקול הנשי ואתם כותבים שלא נורא אם תחנת הרדיו תיפגע והקול הנשי לא ישמע העיקר הפיצוי".[38][39] ברון העירה גם לב"כ הארגון כי מכתב הערעור ניכר שעיקר מטרתו היא להגדיל את שכר הטרחה והגמול.[40]

בית המשפט סיכם:

עוד קיבלו הצדדים את המלצתנו כי נתערב במידה מסוימת בגובה שכר הטרחה והגמול שנפסקו. סברנו כי יש לכך מקום בנסיבות תיק זה. כך מקום שבמוקד התובענה ניצבה הפלייה מגדרית, בלתי חוקית, שהדירה כמדיניות מוצהרת את קולן של נשים מתחנת הרדיו "קול ברמה"; וזו פעם ראשונה שנעשה שימוש בכלי התובענה הייצוגית לקידום שוויון ולמניעת הפלייה כאמור. המדובר אפוא בתובענה תקדימית ופורצת דרך, ולא ניתן להפריז בתועלת שהשיגה, הן לחברות הקבוצה שקולן נשמע עתה, הן לציבור הרחב בין היתר בהיבט של הרתעה מפני הפרה דומה של חוק איסור הפלייה. אנחנו מעמידים אפוא את הגמול על סך 80,000 ש"ח (במקום 50,000 ש"ח) ואת שכר הטרחה על סך 250,000 ש"ח (במקום 150,000 ש"ח). ההוצאות שנפסקו בגין חוות דעת מומחים ושכר עדים נותרות בעינן.[41]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "הדרת נשים" (להלן: "התופעה")
  2. ^ רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות, ניתן ב-29 ביוני 2015.
  3. ^ פסק הדין, פסקה 31 לפסק דינו של השופט דנציגר. במספר פסקי דין קודמים הוכרה האפשרות מכוח סעיף 4(א)(3) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו–2006, אך לא התקיים עדיין דיון בזהותו של הארגון התובע ובתנאים שצריכים להתקיים בו.
  4. ^ יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, משפט וממשל א, 81, אוגוסט 1992
  5. ^ ה"ח תש"ס מס' 2871 עמ' 370
  6. ^ סעיף 3(ד)(1) וסעיף 3(ד)(3)
  7. ^ מתוך אתר הארגון
  8. ^ לעניין העובדות ראו פסק הדין, פסקאות 2–9 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  9. ^ ת"צ (מחוזי י-ם) 23955-08-12 קולך – פורום נשים דתיות נ' רדיו קול ברמה (פורסם בנבו, 09.09.2014)
  10. ^ ראו פסק הדין, פסקאות 10–11 לפסק הדין של השופט דנציגר.
  11. ^ ראו פסק הדין, פסקאות 12–13 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  12. ^ גילה כנפי-שטייניץ, באתר הרשות השופטת
  13. ^ ראו הרחבה בדיון בפסיקתו של בית המשפט העליון.
  14. ^ ראו פסק הדין, פסקה 15.
  15. ^ לעניין הטענות ראו פסק הדין, פסקה 19 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  16. ^ ראו פסק הדין, פסקאות 22–25 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  17. ^ ראו הרחבה להלן בדעותיהן של השופטות חיות וברק-ארז.
  18. ^ על אף העובדה שניתנת לארגון היכולת לתבוע מכוח סעיף 7(א) לחוק איסור הפליה, שכן התנאים שקובע סעיף 2 לחוק תובענות ייצוגיות להגדרתו של ארגון הכשיר להגיש תובענה ייצוגית מחמירים יותר. ייתכן ומכוח סעיף 7(א) אפשר יהיה להגיש תביעה אזרחית אחרת, אך לא תובענה ייצוגית. ראו פסק הדין, בפסקה 34 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  19. ^ ראו פסק הדין, פסקה 41 לפסק דינו של השופט דנציגר. התוספות אינן במקור.
  20. ^ ראו פסק הדין, פסקה 43 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  21. ^ ראו פסק הדין, פסקאות 42–46 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  22. ^ ראו פסק הדין, פסקה 48 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  23. ^ ראו פסק הדין, פסקה 50 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  24. ^ ראו פסק הדין, פסקה 53 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  25. ^ ראו פסק הדין, פסקאות 55–58 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  26. ^ ראו חוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006, סעיף 20(ה) וכן פסקה 65 לפסק הדין של השופט דנציגר.
  27. ^ ראו פסק הדין, בפסקאות 59–62 לפסק דינו של השופט דנציגר
  28. ^ ראו פסק הדין, פסקה 63 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  29. ^ ראו פסק הדין, סעיפים 75–77 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  30. ^ ראו פסק הדין, פסקה 2 לפסק דינה של השופטת חיות.
  31. ^ ראו פסק הדין, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת חיות.
  32. ^ ראו פסק הדין, פסקאות 3–4 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
  33. ^ ראו פסק הדין, פסקה 8–9 ו12 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
  34. ^ ראו פסק הדין, פסקה 11 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
  35. ^ הדס הולצשטיין תמיר, "'קול ברמה נשמע' – יהא זה גם קולה של רחל": בעקבות רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות", המשפט ברשת: זכויות אדם – כתב עת מקוון, אפריל 2016, עמ' 16
  36. ^ תצ (י-ם) 23955-08-12‏ קולך -פורום נשים דתיות נגד רדיו קול ברמה בע"מ, ניתן ב-20 בספטמבר 2018
  37. ^ "החדשות - רדיו הדיר נשים ונקנס במיליון שקל‎". mako. 20 בספטמבר 2018. בדיקה אחרונה ב-22 בספטמבר 2018. 
  38. ^ יאיר טוקר, ‏בהמלצת השופטים: נמשך הערעור נגד 'קול ברמה', באתר כיכר השבת, 27 ביוני 2019
  39. ^ הדרת הנשים: העליון לא הגדיל את הקנס ל"קול ברמה", באתר "סרוגים", 27 ביוני 2019
  40. ^ העליון דחה את ערעור 'קולך' נגד 'קול ברמה', באתר כל הזמן
  41. ^ ע"א 8025/18 קולך פורום נשים דתיות נ' רדיו קול ברמה, ניתן ב-30 ביוני 2019