פסק דין הנדלס נגד קופת עם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פסק הדין אליעזר הנדלס נגד קופת-עם היה מערכה משפטית בת שלוש ערכאות, בה נדון סכסוך אזרחי בין מוצא אבידה, אליעזר הנדלס, לבין בעלי המקום בו היא נמצאה, בנק קופת עם. הסכסוך נדון תחילה בבית המשפט המחוזי בירושלים, שפסק לטובת הנדלס. הבנק ערער לבית המשפט העליון, שהפך, ברוב דעות, את פסק הדין של המחוזי, ופסק לטובת בנק קופת עם. בדיון נוסף, שנערך בבית המשפט העליון בהרכב מורחב, אושררה ההחלטה הקודמת בערעור. הסוגיה העיקרית בדיונים הייתה למי שייכת אבידה שבעליה אינם ידועים שנמצאה בשטח בבעלות פרטית, אך כזה המשמש בפועל כמקום ציבורי, ומצויים בו עוברים ושבים רבים בהיתר.

בפסק הדין, הנחשב לאחד מפסקי הדין המכוננים במערכת המשפט הישראלית, התגלעה מחלוקת יסודית בשאלת מידת מעמדם של מקורות המשפט העברי במשפט הישראלי המודרני, ומידת הזיקה הראויה ביניהם.

המקרה הנדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 באפריל 1976 נכנס אליעזר הנדלס לבנק קופת עם. הוא ירד לחדר הכספות ומצא שם על הרצפה מעטפה ובה שתי אגרות חוב המזכות את בעליהן בסך 20,000 ל"י, ללא ציון פרטי בעליהן. הנדלס ניסה לברר אצל פקידי הבנק למי שייכת האבידה, אך לא היה להם מידע בנושא. מנהל הסניף דרש ממנו למסור לידיו את המעטפה, אך הנדלס סירב. הוא העדיף למסור אותה לידי המשטרה, שאכן קיבלה את האבידה לידיה, על פי חוק השבת אבידה תשל"ג-1973. לאחר ארבעה חודשים שבהם לא התבררה זהות המאבד, פנה הנדלס למשטרה וביקש לקבל לידיו את אגרות החוב על פי החוק הקובע כי במקרה כזה ניתנת האבידה למוצא. המשטרה סירבה לבקשתו בטענה שעליה למסור אותן לבנק, משום שבו נמצאה האבידה[1].

פסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנדלס תבע את המשטרה בבית המשפט המחוזי בירושלים. הוא ביקש המרצה של בית המשפט, שתקבע כי הוא הזכאי לקבל את האגרות. מנגד טענו מורשי הבנק, כי יש להעביר את המציאה לידם, מכיוון שעל פי החוק שייכת מציאה שלא נדרשה לבעל המקום שבו נמצאה. לעמדה זו הצטרפה גם מדינת ישראל, שטענה, באמצעות בא כוחה, כטענות מורשי הבנק.

השופט יהודה וייס, נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, קבע ב-11 באוגוסט 1978 כי הדין עם הנדלס, וכי יש להעביר את המציאה לידיו. הוא נימק את פסיקתו בכך שחדר הכספות של הבנק אינו מוגדר כ"רשותו" של הבנק, אלא כ"רשות הרבים". זאת משום שהבנק מעוניין לאפשר כניסת הציבור לחדר זה, ואף איפשר אותה בפועל. מלבד זאת, מכיוון שזכותם של בעלי הכספות לגשת בחופשיות לחדר זה, הרי שהוא נחשב כרשותם יותר מאשר כרשות הבנק. השופט הסתמך, בין השאר, על ההלכה היהודית, הקובעת שאין לבעל רשות אפשרות לזכות בחפץ של הפקר הנמצא ברשותו, אם הרשות מוגדרת "אינה משתמרת", כלומר נכנסים ויוצאים בה בני אדם העלולים ליטול את החפץ. מכיוון שכך, חפץ המוטל במקום כזה - כל הקודם זוכה בו, ואין עילה הלכתית העשויה לשייך אותו לבעל המקום. לבית המשפט הוצגה חוות דעתם של שלושה פוסקים בני ימינו, שקבעו שלפי ההלכה זכה הנדלס במציאה. השופט קיבל חוות דעת זו, ופסק כי אגרות החוב יינתנו למוצאן[1].

פסיקת בית המשפט העליון (ערעור ראשון)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנק קופת עם לא קיבל את החלטת בית המשפט המחוזי, וערער עליה לבית המשפט העליון. בערעור דנו השופטים: משה לנדוי, מנחם אלון ואהרן ברק. דעות השופטים היו חלוקות: ברק קיבל את טענת המערער, לנדוי הצטרף לדעתו של ברק, ואילו אלון סבר שהדין עם המשיב. ביום 17.2.1980 החליטו השופטים ברוב דעות לקבל את הערעור, והורו לתת את האגרות לבנק שבו נמצאו.

חילוקי הדעות בין השופטים התמקדו בעיקר בנקודות הבאות:

מהי "רשותו של אדם אחר"?[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק הישראלי הדן בנושא השבת אבידה קובע כך:

המוצא אבידה ברשותו של אדם אחר - חייב להודיע עליה לבעל הרשות ולמסרה לו לפי דרישתו; קיבל בעל הרשות את האבידה לידו, יראו אותו כמוצא.

השופטים נחלקו כיצד להגדיר את חדר הכספות של הבנק - הרשות בה מצא הנדלס את האבידה. השופט ברק סבר שיש לפרש את לשון החוק בהתאם למטרתו המוצהרת - השבת האבידה לידי בעליה שאיבדה. לדעתו, מסירת האבידה לידי בעלי הרשות בו נמצאה - נועדה לשרת מטרה זו, משום שבאופן טבעי יפנה המאבד לבקש אותה במקום בו אבדה לו, ומשום שסביר שבעל המקום ישמור על האבידה טוב יותר מאשר מוצא מזדמן. ברק הוסיף והבהיר, כי הענקת האבידה שלא נדרשה למי שמצאה - נועדה אף היא למען הגשמת השבתה. לכן, סבר, יש להעניק את האבידה לבעלי הרשות, שכאמור, הם אלו שעשויים להגשים את השבת האבידה באופן המיטבי.

השופט אלון הסכים עם ברק באשר למטרות החוק, אך סבר כי יש לפרש אותו בהתאם להלכות השבת אבידה במשפט העברי. זאת משום שמחוקקיו העניקו לו את השם התלמודי "חוק השבת אבידה" בכוונת מכוון, כדי לרמוז על מקורותיו ומטרותיו הזהות לאלו שבמשפט העברי. הוא טען כי ההגדרה "רשותו של אדם אחר" היא הגדרה עמומה ביסודה, ועל כן יש לפרש אותה על פי ההגדרה בה היא מתפרשת במשפט העברי הדן בהשבת אבידה. אלון הוסיף וחלק על ברק בעצם ההנחה שהענקת המציאה לבעלי הרשות בו נמצאה עשויה לקדם את השבתה.

נוסף על כך, הביא אלון תקדימים מהמשפט הישראלי, האנגלי והאמריקאי, שסברו אף הם, ש"רשות" לעניין זה משמעותה שליטה בפועל, ולא בעלות על השטח שבו נמצאה המציאה בלבד. התקדים הישראלי דן במקרה דומה: אשה מצאה מצלמה באולם קולנוע, ומסרה אותה לסדרן, שמסר אותה למשטרה. משלא נדרשה המצלמה, נתנה אותה המשטרה לבעל הקולנוע. האשה תבעה אותו בבית המשפט המחוזי בחיפה, והשופט משה עציוני פסק שהדין עמה[2]. התקדים האמריקאי מובהק עוד יותר: אשה שהועסקה בבנק טולדו מצאה במבוא לחדר הכספות 500 ליש"ט. היא מסרה אותם למנהל הבנק, ולאחר שהבעלים לא אותרו היא דרשה לקבל אותם לידיה. הבנק שסירב לכך הפסיד בדין, והכסף הועבר לידי האשה. נימוקי השופטים היו, בין השאר, שחוסר השליטה של בעלי הבנק על החפצים הנשכחים שם בשעות הפעילות - מונעת מהם זכות תפיסה והחזקה במטלטלין אלו.

השופט לנדוי דחה תקדימים אלו. הוא הזכיר שפסק הדין של השופט עציוני קדם לחוק השבת אבידה תשל"ג-1973, ולכן הוא מסתמך על החקיקה שקדמה לו. כך גם התקדימים מהמשפט האנגלי והאמריקאי מבוססים על הנחות יסוד שונות באשר לשאלה מי הוא בעל החזקה במקום בו נמצאה האבידה[1].

פנייה למשפט העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט אלון, בעקבות דברי השופט וייס, פנה לברר את זכויות בעל הרשות באבידה על פי הלכות השבת אבידה במשפט העברי. הלכות אלו קובעות, כי אדם המוצא מציאה ברשותו של אדם אחר, ובאותה רשות משתמשים אנשים רבים, כך שחפצים הנתונים בה נמצאים תמיד בסכנת גנבה, הרי המציאה של המוצא, ואין לבעל הרשות תביעה על המציאה. כל זאת בתנאי שאין המציאה חייבת בהשבה, עקב העובדה שהיא נטולת סימני זיהוי וכיוצא בזה, וסביר להניח שבעליה המקוריים התייאש ממנה בעת שנמצאה.

הפסיקה העברית מתייחסת מפורשות למקרה דומה מאוד למקרהו של הנדלס. המשנה במסכת בבא מציעא דנה באדם המוצא סכום כסף אצל השולחני, כלומר הבנקאי של אותם ימים. המשנה פוסקת: "[מצא] לפני שולחני - הרי אלו שלו. בין הכיסא ולשולחני - הרי אלו של שולחני". ההבדל בין המקרים תלוי במיקום המדויק של המציאה. אם היא במקום בו מניחים כל הבאים לשולחני את כספם, והמקום אינו נשמר על ידי השולחני - הרי המציאה של מוצאה. אך אם המציאה קרובה לכיסא השולחני - סביר שנפלה ממנו, ובכל מקרה, הרי היא נשמרת שם על ידיו, ולכן רשותו קונה עבורו את המציאה.

אלון ציטט באורך מהספרות ההלכתית לדורותיה, והגיע אף הוא למסקנת בית המשפט המחוזי, לפיה תינתן המציאה למוצאה, כפי העולה מן המשפט העברי. הוא הוסיף כי בניגוד לדעת השופט ברק, אין פסול בכך ששופט המחוזי הסתמך על פסיקותיהם של פוסקים שחיוו את דעתם עבור הדיון הספציפי הזה, משום ש"לא זו בלבד שאין למצוא כל פגם וכל דופי בכך, אלא יש בכך כדי לקדם ולהקל על אפשרות עיונם של שופטי ישראל בדיני המשפט העברי".

השופט אהרן ברק חלק על דעתו של אלון בנקודה זו. הוא ניסח עמדה עקרונית, הקובעת שאף שמותר לפנות אל המשפט העברי ולהיעזר בו כדי לפתור סוגיות משפטיות, אין חובה לעשות כן. יתירה מכך, הפנייה אל המשפט העברי היא רק כדי לקבל ממנו השראה לפסיקת הדין, אך לא בכדי להעתיק ממנו דין ספציפי בשלמותו. הוא הוסיף ושלל את הצגתה של חוות הדעת של הפוסקים בני דורנו, וטען כי לכל היותר יש לפנות לספרי שאלות ותשובות, שלא נכתבו לצורך המקרה הנדון בפרט.

לגוף הדברים סבר ברק, כי אין ללמוד מן המשפט העברי את מצבה המשפטי של המציאה, משום שבעוד שבמשפט העברי זוכה המוצא מיידית במציאה נטולת סימני הזיהוי, וכל השאלה היא מי מוגדר המוצא - מרים האבידה או בעל הרשות, הרי שבמשפט הישראלי אין המוצא זוכה מיידית במציאה, אלא רק לאחר שחלפו ארבעה חודשים בהם הוחזקה המציאה במשמורת המשטרה. הבדל זה, סבר ברק, דיו כדי לנתק בין משמעות המונח "רשותו של אדם אחר" בחוק השבת אבידה הישראלי, לבין משמעותו במשפט העברי[1].

טיעונים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט אלון סבר שאם תינתן המציאה לבעלי המקום בו היא נמצאה ולא למוצא הישר שעשה את הנדרש ממנו ודיווח עליה, תהיה בכך פגיעה בצדק וביושר. הוא הביא סיוע לדבריו מפסק דינו של השופט משה עציוני המוזכר לעיל, שהוסיף ונימק את זכות האשה על המצלמה שמצאה בכך ש"במקרה של השארת האבידות בידי המוצא לאחר שהבעלים לא נמצאו - יתחלקו, לכל הפחות, המציאות בין המוצאים הרבים בהתאם למספרם, אולם במקרה ותמיד יזכה בהם בעל הקולנוע - הרי כל המציאות תשארנה בידי אדם אחד ללא כל הצדקה מוסרית"[1].

פסיקת בית המשפט העליון (דיון נוסף)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליעזר הנדלס, שהפסיד בערעור בבית המשפט העליון, ביקש באמצעות עורכי דינו דיון נוסף, ובית המשפט נעתר לבקשתו. הדיון נערך בפני השופטים שהשתתפו בערכאת הערעור הראשונה, ועליהם נוספו השופטים שלמה לוין וחיים כהן. השופט כהן ציין שההיענות לדיון הנוסף נעוצה בחשיבות שיש בבירור המושג השנוי במחלוקת "רשות של אדם".

השופט כהן סבר כדעת שופטי הרוב בערעור הראשון. הוא ציין, שאף אם הגשמת מטרת חוק השבת אבידה תתקיים בין אם תינתן לבעלי המקום ובין אם למוצא, הרי שטעות היא לברר את המונח "רשות" באמצעות גדריו במשפט העברי, משום שמילה זו נמצאת בשיח היומיומי ואין היא מיוחדת למשפט העברי. לדעתו נכון לפנות אל המשפט העברי רק במקרים שהמחוקק בחר להשתמש בניב או בהגדרה שאינה שכיחה בשפה המדוברת בפי העם, אלא רק במשפט העברי. במקרים כאלו, התווה המחוקק את כיוון הבירור הרצוי, אם הוא נחוץ - המשפט העברי. לצד זאת, עשוי המשפט העברי לשמש כדי "להביא מתוכו ראיות לחזק או לסתור או חומר להשוות או להבדיל או חכמה ותבונה ללמוד מהן מידות טובות".

בנוסף, טען השופט כהן, אין הצדקה לגרור את השימוש במשפט העברי מבירור המושג "רשותו של אדם אחר" לפסיקה מקיפה על פי המשנה והשולחן ערוך בהלכות השבת אבידה. הוא מתח ביקורת מרומזת על השופט אלון, שצעד בדרך זו ופסק את הדין במקרה הנדלס כפי שהוא נפסק במשפט העברי.

השופט אלון, שהשיב על דברים אלו באריכות, כתב, כי בחוק יסודות המשפט נקבע במפורש, שבמקרה של לאקונה בחוק הישראלי, ניתן "מעמד של מקור משפטי משלים ל'עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל'". הוא סבר, שבמקרים כאלו שבהם יש לפנות אל המשפט העברי לבירור משמעותו של מונח כלשהו, ניתן גם לדלות ממנו הלכה רחבה יותר. אלון הוסיף וכתב, כי יש להעניק למשפט העברי מעמד של "מקור ראשי וראשון במעלה", ו"מקור השראה ראשון בין שווים", באותם מקרים שבהם אין מענה ברור בחוק הקיים. הוא הפנה לדברים שכתב השופט לנדוי במאמרו "הלכה ושקול דעת בעשיית משפט": "המשפט הישראלי החילוני הוא משפט ללא שרשים היסטוריים משלו, בחינת אדם ללא צל. הוא מורכב מרבדים שונים, ולכל אחד מאלה מקורות היסטוריים משלו... זו הבעיה הגדולה של המשפט הישראלי המודרני, ורבים מאתנו - אף מן החילוניים שבינינו - כואבים את הכאב על כך שעד כה לא נמצאה דרך הסינתיזה בין המשפט העברי כנכס תרבותנו הלאומית לבין דרישותיה של חברה מודרנית כשלנו".

בנוסף, הבהיר אלון, שאין בכוונתו לטעון שהמונח "רשות" בחוק הישראלי אמור להתפרש על פי המשפט העברי משום שממנו נלקח, אלא שמכיוון שיש ספק כיצד לפרש את המונח, הרי שהדרך הנכונה לנהוג במקרה כזה, הוא להשתמש במערכת המשפט העברי כדי לפסוק בעזרתה הלכה למעשה. במילים אחרות: המשפט העברי לא נועד ללמד על כוונת המחוקק, אלא להוות מערכת פסיקה אלטרנטיבית באותם מקומות שאין להם מענה ברור במערכת המשפט הישראלית.

דברים אלו עוררו את השופט ברק להאריך ולנמק את התנגדותו העקרונית לתפיסה זו של השופט אלון. הוא טען שטעות היא להעמיד את המשפט העברי במעמד של ראשון בין שווים, ולהעדיף אותו על פני המשפט האנגלי. לדעתו יש לדון בכל מקרה לגופו, לשם הגשמת מטרת החקיקה, ועל רקע המציאות הישראלית בת ההווה. הוא ציין ש"חלילה לנו לעצום עינינו מנכסי תרבות ומשפט כלליים, ועל אחת כמה וכמה חלילה לנו לעצום עינינו מנכסי תרבותנו שלנו", אך למרות זאת סבר שאין להעמיד את המשפט העברי כמקור פרשני מחייב אף במקרה שאין השופט מוצא מענה במשפט הישראלי.

לדברים אלו הצטרף גם השופט לנדוי, שכבר כיהן באותה עת כנשיא בית המשפט העליון. הוא הוסיף וטען שהמונח "מורשת ישראל" המופיע בחוק יסודות המשפט הוא מונח בלתי מוגדר, ואין כוונתו לפסיקה ההלכתית בלבד. את הציטוט שציטט השופט אלון ממאמרו שלו עצמו הוא הסביר באופן שונה. לדבריו, יש ליצור סינתזה בין המשפט העברי לבין דרישות החברה המודרנית, אך אין לעשותה על ידי העתקת פסיקה מן המשפט העברי אל המשפט הישראלי: "נפרה את מחשבתנו המשפטית מאוצרותיו העשירים של המשפט העברי, המגלם את חכמת החיים של קדמונינו, תוך יחס של יראת כבוד אליו, אבל נשמור נא על חופש הבחירה שלנו...".

השופט שלמה לוין הצטרף לדעתם של לנדוי, ברק וכהן, ופסק הדין שניתן בערעור אושרר ב-9.3.1981 ברוב קולות[3].

השפעות מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסק הדין בנושא 'אליעזר הנדלס נגד בנק קופת עם' כלל יסודות פסיקה תקדימיים, שצוטטו רבות במשך השנים שלאחר מתן פסק הדין. לצד הפסיקה הקונקרטית כלל פסק הדין פסיקה עקרונית משמעותית בנושא שילוב המשפט העברי במשפט הישראלי. בדיונים רבים על שילוב זה מצטטים הדנים את דעת השופט אלון ולמולה את דעת השופט ברק. לדוגמה: השופט משה דרורי, במסה ארוכה ששילב באחד מפסקי דינו, האריך לעמוד על דעות השופטים לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל בשאלת השפעת המשפט העברי על המשפט הישראלי. בין היתר ציטט באריכות מדברי השופט אלון בפסק הדין שהוזכר לעיל[4].

הרב ד"ר מיכאל אברהם, הוגה דעות דתי, הצביע על ההבדל היסודי שבין התפיסה ההלכתית לבין תפיסת המשפט הישראלית, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק דין זה. לדבריו, גישת ההלכה היא מהותנית, ועל כן אין היא יכולה לדון כיצד תוגשם המטרה של השבת האבידה באופן המיטבי, אלא עליה לדון מי הוא המוגדר כבעלים האמיתי לפי הלכות חושן משפט. לעומת זאת גישת המשפט הישראלי, כמו גם שיטות המשפט המערביות האחרות, הן תכליתיות (טלאולוגיות). לכן אין הן עוסקות בבירור הגדרת הבעלים ברגע מציאת האבידה, אלא דנות כיצד תתקיים השבת האבידה - מטרת החוק הנדון - באופן האופטימלי. הבדל בסיסי זה, שולל, לטענתו, את האפשרות ליצור חיבור אמיתי בין שתי מערכות משפט אלו[5].

גם הפסיקה המעשית הוזכרה רבות במקרים דומים לה. כך למשל, במשפט 'שטיין ליאת נגד רשות שדות התעופה בישראל', אוזכר פסק הדין. שטיין מצאה 200 יורו סמוך לכביש בנמל התעופה בן-גוריון. בית המשפט לתביעות קטנות קבע כי היא המוצאת החוקית. בית המשפט המחוזי בתל אביב, בפניו ערערה רשות שדות התעופה, ציטט רבות את פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת הנדלס, ובעיקר את קביעתו כי "רשותו של אדם אחר" תיבחן על פי קביעת המען המועדף לחיפוש על ידי הבעלים. למרות זאת דחה בית המשפט את הערעור, מנימוקים פרוצדורליים ומהותיים גם יחד[6].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 ע"א 546/78 - בנק קופת עם נ' אליעזר הנדלס ואח', פ"ד לד (3) 57
  2. ^ ע"א 123/63 חיפה - אריה ווסקובויניק ואח' נגד פנינה גולדברג
  3. ^ ד"נ 13/80 - אליעזר הנדלס נ' בנק קופת עם בע"מ ואח' - פ"ד לה(2), 785
  4. ^ 2003/06 ת"פ (י-ם) 2003/06 - מדינת ישראל נ' פלוני - עמ' 116 והלאה
  5. ^ מיכאל אברהם, משמעותה של בעלות על ממון: בין הלכה למשפט, 'שנות חיים', שנתון קהילת 'מקור חיים', פתח תקווה תשס"ח, עמ' 13–38
  6. ^ רשות שדות התעופה בישראל נ' ליאת שטיין