ערך מומלץ

פסק דין ורד פרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסק דין ורד פרי
Emblem of Israel.svg
בית המשפט העליון
ההחלטה ניתנה ב-30 באפריל 2009
שם מלא של המקרה: ע"א 4243/08 פקיד שומה גוש דן נגד ורד פרי
הוצאה על טיפול בילדים תוכר לצורכי מס
המותב
חברי המותב: אליעזר ריבלין, מרים נאור, עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין, אסתר חיות
דעות בפסק הדין

פסק דין ורד פרי הוא כינוים של שני פסקי דין, של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שניתן בשנת 2008, ושל הערעור עליו בבית המשפט העליון, שניתן בשנת 2009, שבהם הוכרה תביעתה של עו"ד ורד פרי, אם לשני ילדים, להכיר בהוצאותיה בגין ההשגחה על ילדיה, בעת שהיא עובדת, כהוצאה מותרת בניכוי, בעת חישוב מס ההכנסה שלה. את עו"ד פרי ייצגו לכל אורך ההליך המשפטי עורכי הדין משה שקל, לאה טבע-עכו ויניב שקל ממשרד שקל ושות'.[1] לייצוג הצטרפו גם עו"ד גלי עציון מהלשכה המשפטית של נעמת, ועו"ד הלית כהן מהמחלקה המשפטית של שדולת הנשים בישראל.

סלע המחלוקת הוצג בפתח פסק דינו של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין: "האם הוצאה שהוציא אדם במחיר השגחה על ילדיו בעת שהוא יוצא לעבודתו היא הוצאה בייצור הכנסה המותרת בניכוי מן ההכנסה החייבת? זו השאלה המשפטית המונחת בפנינו".[2] לתשובתו החיובית של בית המשפט לשאלה זו היו השלכות החורגות מסוגיה זו לבדה, והיא שינתה את מדיניות המסים בתחום ההכרה בהוצאות שהוצאו לייצור הכנסה. שינוי זה הניע את משרד האוצר להגיש הצעת חוק,[3] שבה יינתן תוקף חוקי למדיניות שנהגה קודם למתן פסק דין זה. הצעת חוק זו אושרה בכנסת, ועל פי הפרשנות המקובלת היא שוללת הכרה בהוצאות השגחה על ילדים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורך להתחשב במספר ילדיו הצעירים של אדם בעת חישוב מס ההכנסה המוטל עליו מוכר שנים רבות על ידי חוקי המס ומומחי המסים. במסגרת הרפורמה בפקודת מס הכנסה בעקבות המלצותיה של ועדת בן שחר (תיקון מס' 22 לפקודה[4]), שנערכה בשנת 1975, נקבעו שני מנגנונים לכך:

שני מנגנונים אלה לא התייחסו להוצאה הספציפית הכרוכה בגידול הילדים, אלא קבעו מנגנון אחיד, התלוי רק במספר הילדים עד גיל 18.

ועדת בן בסט לרפורמה במס הכנסה, שהגישה המלצותיה לשר האוצר בשנת 2000, נדרשה אף היא לסוגיה זו, וציינה:

"על פי פקודת מס הכנסה אישה זכאית לנקודת זיכוי אחת בעד כל אחד מילדיה. הקלת מס זו באה להתחשב באופן עקיף בהוצאות של אישה הכרוכות ביציאה לעבודה, הוצאות שהן רלוונטיות בעיקר לאישה שילדיה בגיל הרך. הניסיון של רשויות המס להתחשב בהוצאות בפועל של גידול הילדים כרוך בעלות מנהלית כבדה. החוק הקיים אינו מבחין בין אישה שיש לה תינוק, ועל כן יציאתה לעבודה תהיה חייבת להיות מלווה בהוצאות לטיפול בתינוק בזמן היעדרה, לבין אם לילד בן 17, שיציאתה לעבודה אינה כרוכה בהוצאות מעבר לאלה של אישה ללא ילדים. במלים אחרות: החוק אינו תואם היעד המוצהר."[5]

בהתאם לכך המליצה הוועדה: "ההסדר הקיים, שמעניק נקודת זיכוי בגין ילד לאם עובדת, יוחלף בהסדר שייתן 2 נקודות זיכוי בגין ילד מתחת לגיל 6, נקודה אחת בגין ילד בגילאים 7 עד 12, ואפס נקודות זיכוי בגין ילדים מעל גיל 12".

מדברי הוועדה השתמע צורך בהכרה בהוצאות בפועל, אך היא נמנעה מלהמליץ על כך משום שחברי הוועדה טענו כי צעד זה "כרוך בעלות מנהלית כבדה". כתחליף לכך הציעה הוועדה מנגנון אחיד, התואם טוב יותר את ההוצאות בפועל, בהתחשבו לא רק במספר הילדים אלא גם בגילם. המלצות הוועדה לא מומשו.

גורמים נוספים קראו להכרה בהוצאות טיפול בילדים:

  • החוקר אסף לחובסקי מתח ביקורת על ראיית הוצאות הטיפול בילדים כהוצאה פרטית, וציין: "נראה לכן כי הסיבה האמיתית ליחס המיוחד להוצאות הטיפול בילדים הוא הזיהוי של הוצאה זו כהוצאה נשית."[6]
  • החוקר יורם מרגליות קרא להכיר בהוצאות טיפול בילדים,[7] ובין השאר ציין: "אכן, אין בהכרה בהוצאות הטיפול בילדים כדי לסייע בידי אותן משפחות שכלל לא מגיעות לסף המס. ואולם, בכך אין כדי להפחית מצדקת ההכרה בהוצאות הטיפול בילדים בהיותן הוצאות ביצירת הכנסה. על מי שכלל לא הגיעה לסף המס לא הוטל מס יתר."[8]
  • ועדת המסים של לשכת עורכי הדין בישראל המליצה אף היא בשנת 2000 להכיר בהוצאות למטפלת, למעון ולגן ילדים, במשפחה שבה שני בני הזוג עובדים (תוך חלוקת ההוצאה בין שניהם) ובמשפחה חד-הורית.[9]

במהלך השנים הוגשו הצעות חוק פרטיות אחדות להכרה בהוצאות טיפול בילדים,[10] אך הן לא אושרו.

הפנייה לפקיד השומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 17 לפקודת מס הכנסה עוסק בהוצאות המותרות בניכוי, וקובע: "לשם בירור הכנסתו החייבת של אדם ינוכו ... יציאות והוצאות שיצאו כולן בייצור הכנסתו בשנת המס ולשם כך בלבד", כלומר לשם קביעת ההכנסה החייבת במס מופחתות מההכנסה הכוללת הוצאות ששימשו לייצור הכנסה זו. כך למשל, מהכנסתו של בית חרושת מופחת מחיר חומרי הגלם שרכש, חשבון החשמל ששילם וכו'. מנגד נקבע בפסקה (1) לסעיף 32 לפקודה כי לא יותר ניכוין של "הוצאות הבית או הוצאות פרטיות". חרף לשונו של סעיף 17, העוסק בהוצאות שיצאו רק לשם ייצור הכנסה, נהוגה למעשה הכרה גם בהוצאה מעורבת, כזו ששימשה לייצור הכנסה וגם להנאה פרטית, באמצעות פיצולה לשני מרכיביה והכרה רק במרכיב ששימש לייצור הכנסה.

בהתאם לעיקרון זה ביקשה עורכת הדין ורד פרי לנכות כהוצאה תשלומים ששילמה בשנות המס 2001-1999, למעון יום ולמועדונית עבור שני ילדיה. פקיד השומה לא נענה לבקשתה, ופרי, באמצעות משרד עו"ד שקל ושות', ערערה על כך לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בהתאם למנגנון שנקבע בסעיף 153 לפקודה.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפנייתה לבית המשפט הדגישה פרי את חיוניותם של המעון והמועדונית לעבודתה: "ברור כי אלמלא הייתי צריכה לעבוד ולהתפרנס, הייתי מעדיפה לבלות את זמני עם ילדיי, לפחות עד הגיעם לגיל בו הדין מחייב לשלוח אותם לגן, וגם אז הייתי בוחרת לשלוח אותם רק לשעות מצומצמות שהחוק מחייב, ולא לשעות ארוכות, כפי שהיו בפועל, מחוץ לבית."

פקיד השומה הציג שלל נימוקים לדחיית בקשתה של פרי:

המחוקק לא נתכוון להתיר ההוצאות האמורות ובחר במהלך השנים, בדרכים אחרות להביא בכלל חשבון נטל המס, את עול השמירה על הילדים למשל באמצעות קצבאות, נקודות קצבה ומתן נקודות זיכוי לאמהות עובדות שלהן ילדים קטינים. בלא הסדר מפורש בחקיקה אין מקום להתיר ההוצאה באשר היא הוצאה פרטית ולמצער הוצאה מעורבת שהתרתה אסורה. המדובר בהוצאה שאינה אינצידנטלית או הכרחית בייצור ההכנסה. לכל היותר מדובר בהוצאה שבקרן, דהיינו הוצאה הנחוצה קודם ליציאה לעבודה, לפני הפקת ההכנסה. הוצאות השגחה על ילדים נחשבות כהוצאה פרטית במתוקנות במדינות העולם. הקלות או הטבות בעניין זה הוסדרו במדינות אילו במעשי חקיקה מפורשים.

שופט בית המשפט המחוזי, מגן אלטוביה, קיבל את ערעורה של פרי.[11] בין השאר, קבע: "אלמלא שילדי המערערת היו נתונים בהשגחה ראויה בידי אחרים במשך שעות העבודה של הוריהם, לא היו יכולים המערערת ובן זוגה ליצור הכנסה". עם זאת הכיר השופט בכך שהשהייה במעון ובמועדונית אינה משמשת רק להשגחה על הילדים, אלא גם להעשרת עולמם, ובהתאם לכך קבע שיש להכיר במחצית התשלום למעון היום, בשני שליש מהתשלום למועדונית, ובמלוא התשלום למטפלת בבית.

תגובת רשות המסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשות המסים בישראל הודיעה על כוונתה לערער על פסק הדין, וציינה: "נכון לעכשיו, היות שצפוי להיות מוגש ערעור לא תיישם רשות המסים את פסק הדין".[12] זו גישה שגרתית של רשות המסים, לפיה פסק דין הסותר את עמדת הרשות מיושם מיידית ביחס לנישום שבו עסק פסק הדין, אך יישומו על כלל הנישומים נעשה רק כאשר זהו פסק דין סופי, שלרשות אין כוונה או יכולת לערער עליו. יש החולקים על גישה זו.[13]

עם זאת, נערכה הרשות למימוש פסק הדין, ופרסמה את טופס 1304 שבו היה על ההורים לדווח על הוצאותיהם לטיפול בילדים.[14] בתחתית הטופס הדגישה הרשות: "אין בדרישת הנתונים כדי להוות הסכמת רשות המסים להכרה בהוצאות טיפול בילדים".

פסק הדין בבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינה ערערה על פסק הדין בבית המשפט העליון, וזה דחה את הערעור פה אחד במותב בן חמישה שופטים, וקבע כי הוצאה על טיפול בילדים תוכר לצורכי מס, החל משנת המס 2010.‏[2]

בערעור העלה פקיד השומה ארבע סוגיות, ואלה נותחו על ידי המשנה לנשיאה, אליעזר ריבלין:

  • מבחן האינצידנטליות: זהו מבחן שנקלט בישראל ממערכת המס האנגלית, ולפיו, כדברי פקיד השומה: "ההוצאה תוכר בניכוי רק אם היא משתלבת בתהליכו ובמבנהו הטבעי של העסק ומהווה חלק בתהליך זה עצמו". לטענת פקיד השומה, הוצאת השגחה על ילדים אינה מקיימת את תנאיו של מבחן זה, כיוון שזו מהווה, לכל היותר, "תנאי מוקדם" להפקת ההכנסה ואינה בגדר חלק אינטגרלי מתהליך הפקת ההכנסה.

על כך פסק השופט ריבלין:

הוצאת השגחה על הילדים היא הוצאה בעלת זיקה ממשית וישירה לייצור ההכנסה. היא מוצאת על-מנת לאפשר להורה להפיק הכנסות; השמת הילדים תחת השגחה מהווה הכרח שבלעדיו אין ההורה יכול להפיק הכנסות – הכרח שנובע מאחריותם הטבעית של הורים על ילדיהם - אחריות המעוגנת גם בחובה החוקית שמוטלת על ההורים. ... יחד עם זאת ומכוח אותם כללים, בתא משפחתי המונה שני הורים לא תותר הוצאת השגחה על ילדים אם אחד ההורים אינו עובד (ומסוגל לפיכך להשגיח על ילדיו), שכן אז זו אינה הוצאה "בייצור הכנסה".

  • הוצאה מעורבת: לטענת פקיד השומה, אף אם יקבע כי קיים בהוצאות ההשגחה מרכיב עסקי כלשהו, אין להתיר בניכוי הוצאות אלה, שכן מדובר בהוצאות מעורבות שלא ניתן להפריד מתוכן, בבירור, את המרכיב העסקי, שכן "בכל פעולה ופעולה מפעולות ההשגחה ... נהנה הילד מההשגחה וההורה נהנה מכך שילדו לומד ומתפתח ובזמן זה הוא יכול גם לעבוד".

השופט ריבלין ציטט את עמדתם של אלפרד ויתקון ויעקב נאמן, בספרם "דיני מסים": "למעשה – מקום שההוצאה ניתנת לחלוקה, כגון הוצאה להחזקת מכונית המשמשת צורך עסקי וצורך פרטי גם יחד, מתירים לנכות את החלק המתאים לשימוש העסקי", והוסיף: "נטל ההוכחה בנוגע לחילוץ החלק שמהווה הוצאה בייצור הכנסה מן ההוצאה המעורבת מוטל על הנישום. אם אין הוא מצליח להרים נטל זה, לא תותר ההוצאה בניכוי". את ניסוח הכללים לחילוץ ההוצאה המותרת בניכוי מתוך ההוצאה המעורבת, הותיר השופט ריבלין למחוקק ולרשויות המס.

  • נקודות זיכוי ונקודות קצבה: לטענת פקיד השומה, ההסדר הקבוע בפקודה בדבר נקודות זיכוי ונקודות קצבה הוא הסדר ייחודי וממצה, ואין להתיר ניכוי הוצאות השגחה על ילדים בנוסף להסדר זה. השופט ריבלין קבע כי "אין יסוד לטענה כי התכלית המרכזית של ההסדר בדבר נקודות זיכוי היא להחליף התרה בניכוי של הוצאות השגחה על ילדים שמוצאות בייצור הכנסתם של ההורים".
  • רגרסיביות: נגד ההכרה בהוצאות השגחה נטען שזהו צעד בעל אופי רגרסיבי, כלומר ייהנו ממנו רק בעלי הכנסות גבוהות (קיומו של סף המס, כלומר הכנסה שמתחת לה אין חיוב במס, פירושו שכל הקלת מס מופנית רק למי שהכנסתו גבוהה מסף המס.[15] דבר זה נכון גם ביחס להכרה בהוצאות השגחה). השופט ריבלין התייחס בפסק דינו לסוגיה זו, וציין:

התרה בניכוי של הוצאה בייצור הכנסה אינה הטבה ואינה סובסידיה 'סקטוריאלית'. ההתרה בניכוי של הוצאה בייצור הכנסה נגזרת מתכליתו של מס ההכנסה למסות את הכנסתו האמיתית של האדם. עיקרון היסוד – הנגזר מתכלית זו – שלפיו יש להתיר ניכוי של הוצאה בייצור הכנסה אינו מיושם באופן שונה בעניינו של נישום אמיד ובעניינו של נישום חסר אמצעים. ... אם שני נישומים – אחד מטופל בילדים והאחר לא – משתכרים שכר ברוטו זהה והנישום האחד נאלץ להוציא הוצאות השגחה לצורך ייצור הכנסתו, כי אז חיובם של השניים במס זהה, ללא התרה בניכוי של ההוצאה בייצור ההכנסה, יביא לעיוות מערכת המס ולאי-שוויון פסול בין הנישומים. ואכן, זוהי שאלת השוויון הרלוונטית לענייננו – שוויון בהחלתם של דיני המס ושוויון בהטלת מס על ההכנסה האמיתית והתרה בניכוי של הוצאה המשמשת בייצור ההכנסה. כאשר דיני המס מוחלים באופן שוויוני יש בכך כדי להסיר עיוותי החלטה שונים, הנובעים מהמיסוי ביתר.

השופט ריבלין התייחס גם לסוגיות שוויון, הנמצאות ביסוד הגישה שהוצאות הטיפול בילדים הן הוצאות פרטיות:

השיקול בדבר עידוד כניסת נשים לשוק העבודה אינו השיקול המנחה ואף אין הוא מהווה שיקול משני בתוצאה שאליה הגענו. התוצאה שאליה הגענו, כפי שהובהר, נובעת מעקרונות הבסיס של דיני המס ומהתכלית של מיסוי הכנסתו האמיתית של הנישום. התכלית החברתית חורגת מעקרונות אלה. ההכרה בתרומתן של הנשים לשוק העבודה חוצה את גבולות רמת ההכנסה. היא אינה מצטמצמת ליתרון המסי או הכספי שנוצר להן בשל יתרת ההכנסה על ההוצאה. הימנעות מהכרה בהוצאות הטיפול וההשגחה היא שריד חסר ערך, ובענייננו גם נוגד את החוק, לחלוקה הארכאית של תפקידי בני-הזוג שלפיה טבעם של דברים הוא שבת-הזוג אמונה על הטיפול ועל ההשגחה. שחרורה של בת-הזוג ממטלה זו בדרך של שכירת מטפלת נחשבה, על-פי אותה תפישה, להוצאה פרטית העולה כדי מותרות. ... רמז לתפישה הארכאית ניתן גם למצוא אצלנו בעובדה שנקודות הזיכוי התייחסו רק לאישה. הניכוי, לעומת זאת, על-פי פרשנותנו, יהא דו-מיני. זניחת התפישה הארכאית בענייננו משתלבת, כאמור, עם עקרונות הבסיס של דיני המס ועם התכלית שיש למסות את הכנסתו האמיתית של הנישום ואת הכנסתה האמיתית של הנישומה.

בהתאם לפסיקתו בארבע סוגיות אלה דחה השופט ריבלין את ערעורו של פקיד השומה, ועבר לדון בתחולתה של ההלכה שנקבעה - האם למפרע (רטרוספקטיבית) או מכאן-ולהבא (פרוספקטיבית), וציין:

ככלל, פועלת הלכה שיפוטית חדשה הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית. ... בית-המשפט, בבואו לפרש הוראה חקוקה, מצהיר על הדין ואינו יוצר אותו. הוא מצהיר על מה שהיה תמיד הדין. גם במקרים שבהם בוחר בית-המשפט לקבוע תחולה פרוספקטיבית לפסק-דינו – ידועה ההבחנה בין בעל הדין שביקש לסטות מהלכה קודמת, שעליו תחול ההלכה החדשה למפרע, לבין בעלי-דין אחרים שעניינם טרם הוכרע ואשר לגביהם לא תחול ההלכה החדשה.

על פי נימוקים אחדים קבע השופט ריבלין כי "נראה לי כי מקרה זה מצדיק מתן תוקף פרוספקטיבי בלבד לפסיקה היום וזאת החל משנת המס שתחילתה בחודש ינואר 2010 - בסייג אחד והוא החלתה על הצדדים שבפנינו."

יתר ארבעת חברי ההרכב הצטרפו לפסיקתו של השופט ריבלין בעניין דחיית הערעור של פקיד השומה. פסיקתו בעניין התחולה הפרוספקטיבית של פסק הדין התקבלה ברוב קולות.

ניסיון לפרשנות, לפיה גם נישום אחר רשאי לתבוע הכרה בהוצאות לשנים שקדמו לשנת 2010, נדחה בבית המשפט המחוזי, בהתאם לקביעת בית המשפט העליון שלפסיקה תוקף פרוספקטיבי החל משנת 2010, ורק ורד פרי תיהנה מהכרה בהוצאות לשנים מוקדמות יותר.[16]

הצעות חוק לתיקון הפקודה בעקבות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעת חוק פרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, עוד טרם מתן פסק הדין בבית המשפט העליון, הגישה קבוצה של חברי הכנסת הצעת חוק פרטית לתיקון פקודת מס הכנסה,[17] שמטרתה הסדרת התמיכה בהורים עובדים. הצעת החוק לא באה לבטל את מנגנון ההכרה בהוצאות שנקבע בפסק הדין, אלא להוסיף מנגנונים של נקודות זיכוי ומענק למי שהכנסתו נמוכה מסף המס (ולכן הכרה בהוצאות אינה מועילה לו).

הדיון בהצעה זו נפסק עם התפזרותה של הכנסת ה-17.

הצעת חוק ממשלתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאת הפסיקה בבית המשפט העליון לא הייתה לרוחה של רשות המסים בישראל, לא רק בשל השפעתה הישירה על גביית מס הכנסה מהורים עובדים (להערכת האוצר התרת הוצאות השגחה על ילדים כרוכה באובדן הכנסות ממסים בסך 2.5 מיליארד ש"ח), אלא גם בהשפעתה על הכרה בהוצאות נוספות בעלות אופי דומה (כגון הוצאות נסיעה למקום העבודה וחזרה).[3]

מחוסר אפשרות פוליטית לבטל כליל, באמצעות שינוי הפקודה, את ההכרה בהוצאות השגחה, גיבש משרד האוצר תזכיר חוק[18] למתן הקלת מס אחרת, נמוכה יותר, להורים עובדים. לאחר אישור התזכיר על ידי הממשלה הגישה הממשלה לכנסת הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 171 והוראות שעה), התשס"ט-2009.[3]

לפי הצעת האוצר, ההקלה תינתן לאם וכן לאב במשפחה חד-הורית בצורת נקודת זיכוי אחת נוספת בעד כל אחד מהילדים החל משנת המס שלאחר שנת לידתו ועד שנת המס שבה מלאו לילד חמש שנים (שוויה של כל נקודת זיכוי עמד באותה עת על 197 שקל). כדי למנוע זעזוע תקציבי, הוצע שההקלה תינתן באופן הדרגתי: בשנת 2011 תינתן נקודת זיכוי בגין כל ילד עד גיל שנה בלבד, בשנת 2012 תינתן נקודת זיכוי בגין ילדים עד גיל שנתיים, ב-2013 תינתן נקודת זיכוי בגין ילדים עד גיל שלוש, ב-2014 תינתן נקודת זיכוי בגין ילדים עד גיל ארבע, ובשנת 2015 תינתן נקודת זיכוי נוספת בגין כל ילד עד גיל חמש.

על מנת לבטל את ההכרה בהוצאות השגחה על ילדים, כפי שנקבע בפסק הדין, מחליפה ההצעה את ניסוחה הקצר של פסקה (1) בסעיף 32 לפקודה, "הוצאות הבית או הוצאות פרטיות", בניסוח מפורט:

הוצאות שאינן הוצאות כרוכות ושלובות בתהליך הפקת ההכנסה, לרבות הוצאות הבית, הוצאות פרטיות, הוצאות שהוצאו לשם הגעה למקום ההשתכרות ולשם חזרה ממנו, והוצאות שהוצאו לשם טיפול בילד או השגחה עליו או לשם טיפול באדם אחר או השגחה עליו; בפסקה זו, "הוצאות כרוכות ושלובות בתהליך הפקת ההכנסה" - הוצאות המשתלבות בתהליך הטבעי של הפקת ההכנסה ובמבנהו הטבעי של מקור ההכנסה, והמהוות חלק בלתי נפרד מהם.

במהלך הדיון בוועדת הכספים שונה נוסח החוק, והוחלט שנקודת הזיכוי הנוספת תינתן החל משנת 2012 בגין כל ילד עד גיל חמש. כן נקבע שבשנות המס 2011-2010 תורחב תחולתו של מענק מס הכנסה שלילי, והוא יינתן גם לאישה (ולגבר שהוא ראש משפחה חד-הורית) שלה ילד שטרם מלאו לו שנתיים בשנה שבגינה ניתן המענק. הוחלט גם על הטבות נוספות, שלא בתחום המיסוי, לאמהות עובדות.[19] ב-14 ביולי 2009 אושרה הצעת החוק בקריאה שנייה ושלישית.[20]

פרשנויות לחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "החקיקה המוצעת ... מבקשת לקבע את ההלכה הנוהגת עד למועד תחילתה של ההלכה שנקבעה בפסק הדין",[3] ובמילים פשוטות: החקיקה באה לבטל את השפעתו של פסק דין ורד פרי. ואכן, הפרשנות המקובלת לתיקונו של סעיף 32 לפקודה, השולל במפורש הכרה ב"הוצאות שהוצאו לשם טיפול בילד או השגחה עליו", היא שתיקון זה מבטל כליל את השפעתו של פסק דין ורד פרי.[21] לא הכול מקבלים פרשנות זו. עו"ד רו"ח רמי אריה פרסם מאמר מנומק, שבו הוא קובע:

בחינת הוראות התיקון ביחס להוראות המס בכללותן ולקביעות בית המשפט העליון בעניין ורד פרי בפרט, עולה כי התיקון אינו מחדש דבר ביחס להכרה בהוצאות המוכרות למס, לעומת המצב החוקי ששרר קודם לו. התיקון אינו משנה את היכולת להכיר בהוצאות הבית, נסיעה לעבודה וחזרה והוצאות להשגחה על ילדים באותו חלק יחסי הרלוונטי לייצור ההכנסה, כפי שהיה נהוג ו/או נקבע בפסיקה ואף בתקנות המס עד כה וממשיך לשיטתנו גם להבא. ... בראייה משפטית יש לראות את התיקון כמרחיב את מתחם ההוצאות שאינן מוכרות, אך לא כמשנה את עקרונות היסוד של המיסוי בישראל לרבות הוראות מקבילות בפקודת מס הכנסה, בתקנות המס ובפסיקה, לגבי הוצאות מעורבות בכלל.[22]

בעוד עו"ד רו"ח רמי אריה אינו פוסל את התיקון לסעיף 32 לפקודה, אלא מעניק לו פרשנות מצמצמת, עלתה בסוף אוגוסט 2009 דרישה לפסול כליל תיקון זה, בעתירה לבג"ץ שהגישה שדולת הנשים בישראל, בנימוק שהתיקון עומד בסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק.[23] בפברואר 2011 משכה שדולת הנשים את עתירתה, בהמלצת בית המשפט, שציין:

למותר לציין כי המלצתנו לחזרה מהעתירה, ניתנה על אף אהדתנו לטיעוניה, כמסתבר מפסק-הדין שניתן בעניין על ידי בית משפט זה; רק בשים לב למשוכה החוקתית שראינו בחקיקת הכנסת שביטלה את תוצאות פסק-הדין, נקטנו עמדה זו. אין לנו אלא להביע תקווה, בשלב זה, כי לפחות הצעדים המעטים שנקבעו בחוק כדי להקל על משפחות תוך התחשבות בהוצאות הטיפול בילדים, ייושמו ויוגשמו.[24]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צילי דגן, "הוצאות טיפול בילדים - בעקבות תיקון מס' 170 לפקודת מס הכנסה", מחקרי משפט כה (התש"ע), עמ' 889 - 919

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הדס מגן, ‏עוה"ד של ורד פרי: האוצר לא יצליח לבטל את הפסיקה לגבי הכרה בהוצאות טיפול בילדים, באתר גלובס, 5 במאי 2009
  2. ^ 2.0 2.1 ע"א 4243/08 פקיד שומה גוש דן נגד ורד פרי, ניתן ב-30 באפריל 2009
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 171 והוראות שעה), התשס"ט-2009, ה"ח הממשלה 437 מיום 22 ביוני 2009
  4. ^ חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 22), תשל"ה-1975, ס"ח 774 מיום 20 ביולי 1975
  5. ^ דו"ח ועדת בן בסט, פרק ז' - הקלות מס אישיות להשגת יעדים לאומיים וחברתיים
  6. ^ אסף לחובסקי, קטיגוריות של מין ומעמד בדיני מס ההכנסה, עיוני משפט כד(1), 2000
  7. ^ יורם מרגליות, ‏על רגרסיביות מדומה בתחום מיסוי המשפחה, מאזני משפט ב' 351-373, עליו מסתמך המשנה לנשיאה ריבלין בפסק דינו
  8. ^ יורם מרגליות, "הכרה בהוצאות הטיפול בילדים לצורכי מס - מוצדקת", הארץ, 13 באוגוסט 2000
  9. ^ יצחק הדרי, "ההצעה לרפורמה במס מאת ועדת המסים של לשכת עורכי הדין", לשכת עורכי הדין בישראל, מרץ 2000
  10. ^ למשל: הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (תיקון מס' 133) (זיכוי וניכוי בשל הוצאות טיפול בילדים), התשס"ג-2002, ה"ח הכנסת 15 מ-11 בנובמבר 2002
  11. ^ עמה 1213/04 ורד פרי נגד פקיד שומה גוש דן, ניתן ב-3 באפריל 2008
  12. ^ להלן תגובת רשות המסים לפסק דינו של ביה"מ המחוזי ת"א [כב' השופט: מ. אלטוביה] בעניין עמה 001213/04 ורד פרי נ. פ"ש גוש דן
    עידו באום, "פסק דין ורד פרי יתהפך בעליון", באתר הארץ, 15 במאי 2008
  13. ^ עמית בן-ארויה, המדיניות של רשות המסים: לצפצף על פסקי דין, TheMarker, ‏20 באוגוסט 2009
  14. ^ טופס 1304 - הוצאות טיפול בילדים שנדרשו בדו"ח השנתי
  15. ^ בשנת 2009, סף המס לאישה נשואה שלה ילד אחד הוא 6,455 ש"ח לחודש, ולאישה נשואה שלה שני ילדים - 7,768 ש"ח לחודש. כתוצאה מכך, מרבית הנשים העובדות אינן מגיעות לסף המס
  16. ^ עמ"ה (מרכז) 25269-12-11 אורי ארליך נגד פקיד שומה פתח תקווה, ניתן ב-25 ביוני 2013
    ביהמ"ש : הלכת ורד פרי – פרוספקטיבית החל מינואר 2010, באתר "מס פקס"
  17. ^ הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 170) (הכרה בהוצאות טיפול בילדים), התשס"ח-2008, ה"ח הכנסת 254 מיום 23 ביולי 2008
  18. ^ תזכיר חוק - הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה, באתר משרד האוצר
  19. ^ ועדת הכספים אישרה את מתווה שר האוצר וח"כ חוטובלי לתוספת שנתית של 600 מליון ₪ להוצאות טיפול בילדים, משרד האוצר, 12 ביולי 2009
  20. ^ חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 170 והוראת שעה), התשס"ט-2009, ס"ח 2202 מיום 16 ביולי 2009
  21. ^ למשל: אי התרת הוצאות לטיפול בילדים – תיקון 170 לפקודת מס הכנסה, חוזר של לשכת רואי חשבון בישראל, אוגוסט 2009; מנחם כהן, תיקון 170 לפקודה, עדכוני מיסים 138
  22. ^ רמי אריה, הוצאות הבית, נסיעות לעבודה והשגחה על ילדים, 23 ביולי 2009
  23. ^ לירן דנש, "חוק המטפלות": בג"ץ דורש דיון תוך 45 יום, nrg, ‏27 באוגוסט 2009
  24. ^ בג"ץ 6795/09 שדולת הנשים בישראל נגד שר האוצר ואחרים, ניתן ב-23.2.2011


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg