פסק דין פרוז'אנסקי נגד חברת "לילה טוב"

רע"א 8821/09, פבל פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ

מידע החלטה
ערכאה	בית המשפט העליון
תאריך החלטה	כז כסלו התשע"ו (16.11.2011)
החלטה
קבלת העתירה - החלת גיל מינימום שונה בין גברים לנשים בכניסה למועדון מהווה אפליה אסורה
חברי המותב
חברי המותב	יורם דנציגר, אדמונד לוי, סלים ג'ובראן

רע"א 8821/09 פבל פרוז'אנסקי נגד חברת "לילה טוב הפקות בע"מ" שניתן בשנת 2011, הוא פסק דין שניתן בבית המשפט העליון ב-16 בנובמבר 2011. פבל פרוז'אנסקי הוא יליד שנת 1984, אשר כניסתו למועדון נמנעה בשל גילו בעוד שלנשים ילידות אותה השנה הכניסה התאפשרה. בית המשפט קבע כי ההבחנה אשר עשתה החברה מהפעילה את המועדון בין גברים לנשים בקביעת גיל המינימום היא אפליה אסורה על פי חוק. פסק דין זה היה הפעם הראשונה בה חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים זכה לדיון מעמיק.

רקע

חוק איסור הפליה, אשר נחקק בשנת 2000, אוסר על מי שמפעיל מקום ציבורי או מספק שירות ציבורי להפלות בשירות הציבורי או בכניסה למקום הציבורי מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, או הורות. הזכות לשוויון היא זכות יסוד במשפט הישראלי אשר הוכרה כבר במגילת העצמאות בשנת 1948 עם הקמת מדינה ישראל. במגילה צוין כי מדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת גזע ומין".

חברת לילה טוב מפעילה מועדון בשם "טרומן קפוטה" בעיר רחובות. החברה קבעה כי גיל הכניסה המינימלי של המבקרים יהיה שונה בין גברים לנשים (לגברים - ילידי 1982 ולנשים - ילידות 1984).

פבל פרוז'אנסקי הוא יליד שנת 1984. הוא הגיע מספר פעמים למועדון אותו מפעילה החברה וכניסתו לא הותרה בשל גילו.

הליכים קודמים

פרוז'אנסקי הגיש תביעה כספית על סך 30,000 ₪ לבית המשפט לתביעות קטנות בגין אפליה פסולה בניגוד לחוק איסור הפליה. חברת לילה טוב הגישה כתב הגנה וכתב תשובה אך לא התייצבה לדיון. בית המשפט החליט לעיין בכתבי הטענות וקבע כי התביעה צריכה להדחות וזאת שעל פי חוק אין מניעה להפליה מחמת גיל בכניסה למקומות ציבוריים כהגדרתם בחוק. פרוז'אנסקי ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. הוא טען שבנוסף לטענה בדבר האפליה, על פי תקנה 11 לתקנות השיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, בית המשפט לתביעות קטנות היה צריך לקבל את התביעה כיוון שהחברה לא התייצבה לדיון. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה וקבע כי ההבחנה שנעשתה על ידי החברה היא הבחנה מותרת וכי על פי תקנה 11 לתקנות השיפוט בית המשפט חייב לפסוק על פי עובדות כתב התביעה, אך הוא אינו מוגבל למסקנות המשפטיות שהסיק התובע מעובדות אלה. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגיש פרוז'אנסקי בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

טענות הצדדים

המחלוקת בין הצדדים בהיא אם חברת לילה טוב פעלה כדין כאשר מנעה כניסה של אנשים למועדון בשל גילם.

לטענת פרוז'אנסקי, בית המשפט לתביעות קטנות ובית המשפט המחוזי טעו בפסיקתם, שכן חוק איסור הפליה אוסר על הפליה על בסיס מגדרי בכניסה למקומות ציבוריים. פרוז'אנסקי התייחס לטענות החברה מבית המשפט המחוזי, שם טענה שההבחנה בין גברים לנשים היא מוצדקת כיוון שגברים מועדים לפורענות יותר מנשים. פרוז'אנסקי טוען כי מדובר בטענה שאינה מבוססת על מחקר מדעי ומבוססת על דעה קדומה. הוא התייחס לטענה נוספת של החברה על פיה נשים מתבגרות מהר יותר מגברים וטען שאין כל קשר בין השינויים הפיזיולוגיים בין נשים לגברים לבין ההבחנה שעשתה החברה בכניסה למועדון. עוד טוען פרוז'אנסקי כי החברה עושה שימוש ציני בהבדלים בין גברים לנשים וזאת כדי להכשיר את מדיניות ההפליה הפסולה בה היא נוקטת.

לטענת חברת לילה טוב, ההבחנה שהיא עשתה בכללי הכניסה לא היוותה אפליה אסורה על פי החוק. ראשית טענה החברה כי היא עוסק פרטי הנהנה מחופש העיסוק, זכות הקניין ומחופש ההתקשרות ולכן הדבר מקנה לה את הזכות להציב רף מינימלי של גיל לבאים למועדון אשר נועד להקנות למועדון "נופך בוגר ומיושב". החברה הציגה דוגמאות לכך שקביעת גיל המינימום דבר נפוץ בחיינו (גיל להוצאת רישיון, הגיל לאחריות פלילית, גיל המינימום לנישואין ועוד). עוד טענה החברה כי על פי החוק לא ניתן להתייחס לגברים בכלל ואל גברים שגילם נמוך מגיל 26 כאל קבוצה עליה נועד החוק להגן. לפרשנות החברה החוק נועד להגן על קבוצות חלשות אשר סובלות מהפליה היסטורית ושלהפלייתן נלווים אלמנטים של השפלה ופגיעה באוטונומיה. בהקשר זה טוענת החברה כי פרוז'אנסקי לא סבל מהשפלה והציגה את קביעת בית המשפט לתביעות קטנות על פיה פרוז'אנסקי חזר מספר פעמים למועדון במטרה לבסס את תביעתו.

החברה טענה כי ההבחנה בין גברים לנשים היא שולית וזמנית וכי לא מדובר על אפליה על בסיס מין וזאת בשל העובדה שהכניסה לגברים מותרת מגיל 26. בהקשר להבחנה בין נשים וגברים החברה טענה כי ההבחנה רלוונטית ולגיטימית וזאת בשל העובדה כי מבחינת סטטיסטית בקרב זוגות רבים הגבר מבוגר מהאישה. לנוכח זאת טענה החברה כי ישנה הצדקה מבחינת עסקית לקביעת גיל כניסה מינימלי נמוך יותר לנשים וזאת כדי לא לאבד לקוחות פוטנציאלים רבים. לבסוף הציגה החברה מספר חוקים בהם אפילו המחוקק מבחין בין גברים לנשים (חוק גיל הפרישה, חוק שירות ביטחון) ומסיקה שמכך שמקל וחומר גם היא יכולה לבצע הבחנה בין גברים לנשים.

ההכרעה

העתירה התקבלה. בית המשפט קבע כי המשיבה נכשלה בהוכחת קיומו של שוני רלוונטי ומהותי לביסוס ההבחנה שהיא עושה בין גברים לנשים ולפיכך מדובר בהפליה אסורה על פי החוק. בית המשפט קבע כי מדובר בעוולה אזרחית ופסק לפרוז'אנסקי פיצויים על סך 30,000 ₪.

השופט יורם דנציגר (אליו הצטרף השופט אדמונד לוי) קבע כי על פי חוק מקום ציבורי הוא כל מקום המיועד לשימוש הציבור לרבות דיסקוטק ולכן עיסוק החברה הוא בהפעלת מקום ציבורי ולא פרטי. לפיכך החברה אינה רשאית להפלות בין גברים לנשים בהיתר הכניסה למועדון אשר מפעילה. הוא הוסיף שאין להסכים לפרשנות המצומצמת של החברה את חוק איסור הפליה. בהסתמך על דבר ההסבר להצעת החוק ניתן להניח כי כוונת המחוקק הייתה איסור כל הפליה, בין אם היא כלפי קבוצה הסובלת מהפליה מתמשכת ובין אם היא מופנית כלפי קבוצה חזקה. יש לדחות כל ניסיון להפליה בין נשים לגברים על בסיס טעמים שאינם רלוונטיים. כל הבחנה כזו פוגעת בכבודו של המופלה, משמרת סטראוטיפים קיימים ומשמרת הבדלים לא רלוונטיים. פגיעות כאלה אינן מתיישבות עם ערכי מדינת ישראל בשל היותה מדינה דמוקרטית ויש למגר פגיעות אלה ככל הניתן.

השופט דנציגר פנה לסעיף 6 לחוק הקובע חזקות של הפליה אסורה, וביניהן קיום תנאי אשר נדרש מקבוצה מסוימת ולא נדרש ממי שאינם נמנים אותה קבוצה. החברה התנתה את כניסתם של גברים בהתקיים תנאי מסוים (היותם בגיל 26 ומעלה). תנאי זה הוא תנאי מחמיר מזה שקיים בנוגע לנשים המבקשות להיכנס לאותו המועדון. לכן קיימת במקרה זה החזקה של הפליה בניגוד לחוק. לדבריו, טענת החברה בנוגע לגיל הנישואין השונה בין גברים לנשים אינה מצדיקה את המדיניות שבה נוקטת החברה וזאת כי סביר להניח שלא רק זוגות מגיעים למועדון, וודאי לא רק זוגות נשואים אשר עליהם מדברת הסטטיסטיקה. החברה לא הצליחה להוכיח כי נתונים אלה רלוונטיים לקהל הלקוחות המגיע למועדון ואף לא הוכיחה כי הפער בגיל המינימום בכניסה למועדון נקבע בעקבות הנתונים הללו. נוסף על כן, הקביעה של בית המשפט המחוזי אשר מבחינה בין גברים בני 25 שכניסתם אסורה בשל היותם פחות בוגרים נפשית, מועדים להתנהגות פרועה ולשתייה מופרזת לבין נשים בנות אותו הגיל אשר כניסתן מותרת, אינה מעידה על הכלל. לכן, הדבר אינו מצדיק הדבקת סטיגמה לכל הגברים בגיל זה והפלייתם. השוני עליו מסתמכת החברה אינו בגדר "שוני הגיוני ומשמעותי" ואינו יכול להוות בסיס להבחנה בין נשים וגברים.

נוכח האמור, החברה לא הצליחה לסתור את חזקה ההפליה שקמה על פי החוק. גם הטענה שההפליה מוצדקת עקב היותה זמנית לא התקבלה וזאת בשל כך שההפליה לא קמה מזמניותה אלא מהמסר שמשודר כלפי המופלה והפגיעה בו.

השופט סלים ג'ובראן הצטרף להחלטה שיש לקבל את הערעור, אך נימק זאת באופן שונה. לדעתו, כאשר קיימת התנגשות בין השוויון ובין החירות להפלות יש לבחון כל מקרה באופן ספציפי. החוק מחיל כלל של איסור הפליה גורף. בנוסף, יש לפרש את מושג השוויון בחוק לאור מושג השוויון הכללי במשפט הישראלי.

השופט ג'ובראן ציין שכדי להוכיח הפליה יש להראות כי שתי קבוצות השוות זו לזו מקבלות יחס שונה. ג'ובראן מונה מספר מבחנים שיש על בית המשפט לבחון כדי לקבוע את הגבול בין הדרה לגיטימית של חברי קבוצת הרוב על ידי קבוצת המיעוט לבין הדרה העולה לכדי אפליה אסורה. המבחנים הם: היקף הפגיעה ביכולתה של הקבוצה המוחלשת לקיים את תרבותה ואורחות חייה אם תיאסר ההדרה, החלופות העומדות בפני האוכלוסייה הדומיננטית, והפגיעה בחברי הקבוצה הדומיננטית בשל ההדרה.

לדעת ג'ובראן מדיניות ההפליה של החברה אסורה וזאת לא בשל הפגיעה הנגרמת לגברים, אלא בשל הפגיעה החמורה בנשים. הפגיעה בנשים היא בכך שכאשר מבוצעת הבחנה בין גברים ונשים על בסיס גיל הדבר יוצר מציאות בתוך המועדון בו יש צד חזק וצד חלש. הרי שהגבר הוא מבוגר יותר ולכן בעל ההשכלה הרחבה יותר, הממון הרב יותר והבגרות הנפשית והפיזית אל מול אישה שעיקר אפיונה הרלוונטי הוא שהיא צעירה יותר. ג'ובראן קבע כי החברה פועלת באופן כוחני לשימור היררכיה מגדרית באמצעות הצגתה כ"טבעית" וחיוב הבאים למועדון לפעול במסגרת הפטריארכלית הזו.

בעקבות פסק הדין

החלטת בית המשפט העליון הפכה לתקדים במשפט הישראלי וכיום אסורה ההפליה מחמת גיל בין גברים לנשים בכניסה למועדונים.

פסק הדין אוזכר בכ-160 פסקי דין ושימש כהלכה. כך לדוגמה בפסק דין ת"א 11009-11-13 שימש פסק הדין כבסיס לכך שמרכז "גלי גיל" מנע את כניסתה של פלונית לבריכה וזאת בשל מחלת הפסוריאזיס בה היא חולה. בהתאם, קיבל את המשפט את העתירה ופסק לתובעת פיצויים.

בפברואר 2017 אושר בכנסת להוסיף לחוק איסור להפלות גם מחמת מקום מגורים.

ראו גם

• בג"ץ אליס מילר
• חוק שיווי זכויות האישה
• פמיניזם בישראל
• חוק יסוד כבוד האדם וחירותו
• האגודה לזכויות האזרח בישראל

לקריאה נוספת

• נילי כהן, "השוויון מול חופש החוזים", המשפט א, 131, 135-13 (1993)
• גבריאלה שלו, "דיני חוזים-החלק הכללי", 84-82 (2005)
• נויה רימלט, הפמיניזם המשפטי מתאוריה למעשה- המאבק לשוויון בין המינים בישראל ובארצות הברית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ופרדס הוצאה לאור,2010

קישורים חיצוניים

• רעא 8821/09, פבל פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ (2009)
• חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000
• נורית רוט, העליון: למועדונים אסור להפלות בין גברים לנשים - גם על רקע גיל, באתר TheMarker‏, 17 בנובמבר 2011
• יפה נבו, "לא הוכנס למועדון ויפוצה בעשרות אלפי שקלים", באתר Mynet רחובות, בתאריך 23 בנובמבר 2011

הערות שוליים

ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "פסק דין פרוז'אנסקי נגד חברת "לילה טוב"".