פסק דין פרמייר ליג נגד המועצה להסדר ההימורים בספורט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ע"א פרמייר ליג (The FA Premier League) נגד המועצה להסדר ההימורים בספורט[1] הוא פסק דין של בית המשפט העליון שניתן בשנת 2010. עיקר המחלוקת נסובה סביב רצונן של ליגות הכדורגל בבריטניה לנכס לעצמן את זכות היוצרים בלוחות משחקים שהוכנו עבור הטורנירים שמתבצעים בליגות האנגליות והסקוטיות. כלומר, לנכס לעצמן את היכולות להשתמש ולאפשר שימוש באותם הלוחות שבהכנתם הושקעו משאבים רבים. בבואו להכריע את הדין, ביקש בית המשפט לאזן בין האינטרסים העומדים בבסיס דיני זכויות היוצרים, בעיקר בין האינטרס לתמרץ יוצרים כדי לעודד יצירה ובכך להעשיר את עולם הביטוי ובין הזכות לחופש המידע. פסק הדין מהווה חיזוק להלכות בית המשפט בעניין דרישת המקוריות שבחוק זכות יוצרים וכן למבחנים המשפטיים שנועדו לקבוע קנה מידה בנוגע לטיב המקוריות הנדרשת. השופט סלים ג'ובראן, בהסכמתם של השופטים ניל הנדל ומרים נאור, קבע שלוחות המשחקים אינם מהווים יצירה מקורית ולפיכך לא חוסים תחת הגנת זכות היוצרים.

הרקע לפסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הסוגיות המשפטיות שעמדו להכרעתו של בית המשפט היא סוגיית המקוריות בדיני זכויות היוצרים. ככלל, מדובר באחת הדרישות המרכזיות ומטרתה היא שמקור היצירה יהיה באדם שחיבר אותה. כלומר, שהיצירה לא תועתק מאדם אחר.

בתקופה שבין תחילת הפרשה ועד לפסיקת בית המשפט העליון, נכנס לתוקף חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007.[2] בחוק לא קיימת הגדרה למושג מקוריות. עם זאת, בית המשפט דן במשמעות הביטוי עוד לפני חקיקת החוק החדש ופסיקותיו המשיכו להנחותו גם לאחר חקיקתו.[3] בין הפרשות המרכזיות שדנו בסוגיה היו פרשת InterLego[4] ופרשת Eisenman.[5] פסק הדין למעשה סייע בשילוב הפסיקה המוקדמת עם דרישת המקוריות שהתווספה לחוק בשנת 2007.[6] בעקבות בקשת העותרים לסעד הצהרתי, בחר השופט ג'ובראן לבחון את החקיקה הישנה והחדשה. מסקנתו הייתה שכניסתו לתקוף של החוק החדש לא שינתה את הדין בענייננו.[7]

מנקודת מבט נוספת, יש להדגיש את משמעותה של הבעלות בזכות היוצרים. זכות היוצרים היא נכס.[8]לפיכך, אם תופר הזכות, עלול המפר למצוא עצמו חייב בפיצויים לבעל הזכות ואף ייתכן שבית המשפט יורה לו להפסיק את השימוש ביצירה.[9]

פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובדות המקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענייננו בחמש תובעות שתפקידן המרכזי הוא לארגן ולנהל את ליגות הכדורגל המקצועיות בבריטניה (להלן: ליגות הכדורגל בבריטניה / המערערות). ארבע התובעות הראשונות מנהלות ומארגנות את הליגות הסקוטיות והאנגליות בעוד שהתובעת החמישית היא חברה המשמשת לצורכיהן המסחריים של הליגות. במסגרת טורניר שנתי שהליגות מקיימות, הן קובעות מראש את סדר המשחקים אשר מועבר לבסוף לקבוצות המשחקות, לגופי השידור ולציבור המבקש לצפות במשחקים. סידור המשחקים דורש משאבים רבים מפאת כמות המשחקים הגדולה. לוח המשחקים כולל בתוכו, בין היתר, מידע כגון סדר המשחקים בליגות, מועדם ומקומם. לאחר הכנתו, מפורסם הלוח במספר מוקדים וביניהם אתרי האינטרנט של הליגות ומועדוני המעריצים.

המועצה להסדר ההימורים בספורט (להלן: המועצה / המשיבה) היא המשיבה בענייננו. המועצה היא תאגיד שהוקם מכוח החוק[10] והיחידה שמוסמכת לערוך הימורים על משחקי ספורט בישראל. כחלק מכך, מארגנת המשיבה הימורים על משחקים שמתרחשים בליגות הכדורגל בבריטניה ובין היתר משתמשת בלוחות המשחקים של המערערות. מנגד, האחרונות מתרעמות על השימוש שמבצעת המועצה בלוחות המשחקים שבהכנתם השקיעו משאבים רבים.

טענות הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענתן המרכזית של ליגות הכדורגל בבריטניה היא שיש לסווג את לוחות המשחקים כיצירה ספרותית מוגנת כאמור בסעיף 35 לחוק זכות יוצרים, 1911. לפיכך, שימוש בלוחות המשחקים בהיקף נרחב על ידי המועצה מהווה למעשה הפרה של זכות היוצרים בלוחות המשחקים. טענתן השנייה של ליגות הכדורגל בבריטניה היא שבשימוש בלוחות המשחקים על ידי המועצה יש משום התעשרות שלא כדין. לדעתן, המשיבה פעלה בחוסר תום לב משום שהשתמשה בלוחות לצרכים מסחריים בעוד שהייתה מודעת למשאבים הרבים שנדרשו ליצירתם.

המועצה מצידה משיבה שלוחות המשחקים אינם מוגנים בזכות היוצרים. ראשית, משום שזכות היוצרים אינה חלה על עובדות ונתונים. שנית, בלוחות המשחקים עצמם אין כל יצירתיות. בעניין טענת ההתעשרות שלא כדין, סבורה המועצה שההתעשרות, ככל שהייתה כזאת, לא נעשתה על חשבון המערערות. בנוסף, המועצה פעלה כדין. לפיכך, פסיקת סעד למעשה תרוקן מתוכן את הכלל המנחה בזכויות יוצרים לפיו אין הגנה על מידע ונתונים.

הליכים קודמים - בית המשפט המחוזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופטת ציפורה ברון קבעה שלוחות המשחקים אינם יצירה ספרותית מוגנת. לדעתה, על אף השקעת המשאבים הרבה בהכנת הלוחות, המקוריות מהווה את הדרישה המרכזית. ככלל, המקוריות בלקט תיבחן על-פי בחירת הנתונים ודרך סידורם. בענייננו, לוח המשחקים אינו מקורי מאחר שהוא מסודר בצורה בסיסית וטבעית. כלומר, מפרט כרונולוגית את משחקי הכדורגל כאשר בכל מועד מופיעים המשחקים לפי סדר האל"ף-בי"ת, המשחקים מוצגים על הלוח בצורה שבלונית בה שמה של הקבוצה המארחת מופיע לפני שמה של הקבוצה המתארחת ועוד. למעשה, מדובר בסידור המקובל בכל העולם. מעבר לכך, סדר המשחקים נקבע על בסיס שיקולים פונקציונליים בלבד. לדוגמה, קביעת מועדי המשחק נעשתה תוך התחשבות במועדים של משחקי נבחרות אחרות ומשחקי גביעי אירופה.

טענת ההתעשרות שלא כדין התבססה בעיקרה על סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל״ט–1979.[11] בעניין זה סברה השופטת ברון כי לא מתקיימת תחרות עסקית בין המועצה לליגות הבריטיות לכדורגל. יתרה מכך, סביר שפעילותה של המשיבה מעשירה את הליגות הבריטיות מאחר שמתגברת תשומת הלב המוענקת לשידורי הליגות האנגליות והסקוטיות.

בחודש יולי 2008 דחתה השופטת ברון את התביעה ופסקה תשלום של הוצאות משפט לטובת המועצה.

פסק הדין בבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיון שנערך בבית המשפט העליון בהובלת השופט ג'ובראן ובהסכמתם של השופט הנדל והשופטת נאור, עמד בית המשפט העליון על השאלות המרכזיות שנדונו בביהמ"ש המחוזי. כאמור, השאלות היו: האם לוחות המשחקים יוגנו על ידי זכויות היוצרים והאם השימוש בהם מהווה התעשרות שלא כדין. בעניין השאלה השנייה, סבר השופט ג'ובראן, בדומה לשופטת ציפורה ברון, שהמועצה לא עשתה שימוש לרעה במידע. להפך, סביר שהשימוש במידע העלה את המודעות לליגות האנגליות. לפיכך, הליגות לא זכאיות לסעד בגין תביעה בעילה של התעשרות שלא כדין.

סעיפי החוק המרכזיים בעניינו, נמצאים בחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 והם: סעיף 1 לחוק כולל בהגדרתה של "יצירה ספרותית" טבלה ולקט של נתונים, סעיף 4(א)(1) קובע שזכות יוצרים תהא בין היתר גם ביצירה ספרותית מקורית. מנגד, סעיף 5 לחוק קובע שזכות היוצרים ביצירה לא תחול על רעיון, עובדה או נתון אלא על דרך ביטויים.

השופט ג'ובראן מסווג את היצירה כ"לקט של נתוני המשחקים בליגות הבריטיות בטבלאות". כאמור, דרישה מרכזית להכרה בזכות יוצרים היא דרישת המקוריות. כתנאי למילוי הדרישה, הכירה הפסיקה הישראלית בשני מבחנים: מבחן "היצירתיות" ומבחן "ההשקעה".

על-פי מבחן היצירתיות, יש להראות שמקור היצירה הוא ביוצר אך מעבר לכך, על היצירה לשקף רמה מינימלית של ביטוי אישי. כמו כן, המבחן מתמקד בעיקר בתהליך הכנת היצירה ולא בתוצר הסופי. על-פי מבחן ההשקעה, על היוצר להראות שהשקיע ביצירתו השקעה מינימלית של משאב אנושי מסוים. לדוגמה, השקעה של זמן, עבודה, כישרון, ידע וכדומה. בדין הישראלי, מקובלת הגישה לפיה המבחנים הם מצטברים. כלומר, כדי לקבל את הגנת זכות היוצרים יש לעמוד למלא אחר הדרישות של שניהם.

בפסק הדין בענייננו, ביהמ"ש בוחן את זכות היוצרים בלקט. על-פי סעיף 4(ב) לחוק, "מקוריות של לקט היא המקוריות בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים בו". כלומר, ייתכנו מצבים בהם הלקט עצמו יהיה מוגן אך הנתונים שהוא מכיל יהיו שייכים לרשות הציבור.

יישום מבחני הפסיקה והחקיקה:

בניגוד לטענתם של הליגות הבריטיות לכדורגל, קבע השופט ג'ובראן שבחינת המקוריות תעשה עבור תהליך יצירת הלקט ולא עבור תהליך הכנת הטורניר או קביעת סדר המשחקים שנעשו בהתאם לשיקולים מסוימים. השופט מוסיף שמבחן ההשקעה מתקיים מאחר שהושקעו מאמצים במידה מינימלית בהכנת הרשומות. עם זאת, מבחן היצירתיות אינו מתקיים. לדעתו, הנתונים עצמם שמופיעים בלוח אינם מוגנים בזכויות יוצרים, אך למעלה מכך, גם הלוח עצמו מציג רשימת משחקים מאוגדת שאינה מוגנת. זאת הואיל ולא הוכחה יצירתיות בבחירת סידור הנתונים או בבחירת הנתונים עצמם. השופט ג'ובראן מוסיף שעל אף שמארגני הליגות בחרו את המשחקים שיופיעו בלוח, כך שלכאורה מתקיימת יצירתיות בבחירת הנתונים, אין זה מספיק מכיוון שבחירתם אינה משקפת ביטוי אישי של היוצר. כלומר, בבחירה לא נדרשה מומחיות או דמיון והמידע המוצג הוא מידע טריוויאלי.

בנוגע לסידור ועיצוב המידע בלוח, מציין השופט כי הדרך שנבחרה להציג את המשחקים על-פי תאריך התקיימותם, ציון שמות הקבוצות ושם המגרש היא ההגיונית ביותר, על אף שאינה הדרך היחידה. לסיכום, נתוני המשחקים עצמם הם למעשה עובדות שאינן מוגנות בזכויות יוצרים. כמו כן, לוחות המשחקים עצמם אינם מוגנים בזכויות מאחר שלא עמדו בדרישות הפסיקה והחוק. לפיכך, מסקנתו היא שניתן לעשות שימוש במידע שנמצא בלוחות המשחקים בין אם בחלקו או במלואו ללא צורך בקבלת רשות או תשלום כלשהו.

השופט ג'ובראן, בהסכמתם של השופטים הנדל ונאור, הכריע שהערעור יידחה והליגות לכדורגל בבריטניה ישלמו את הוצאות המשפט של המועצה.

לאחר פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא אחת, פסקי דין מאוחרים מערכאות שונות הסתמכו על הדגשת מבחני המקוריות שנעשתה על ידי השופט ג'ובראן. ביניהם ניתן למנות את הפרשה המרכזית סייפקום[12] אשר עסקה בשאלת המקוריות הנדרשת להגנה על יצירות פונקציונליות. ופסקי דין בערכאות נמוכות יותר כגון פסק הדין בפרשת סער ברודסקי[13] שם נשאלה בין היתר, שאלת המקוריות של פורמט טלוויזיוני. פסק הדין בפרשת סייפקום ניתן בשנת 2013. השופט יורם דנציגר אשר הוביל את הדיון, פירט את מבחני המקוריות. לדעת השופטים, יש לבחון שלושה מבחני משנה והם: מבחן המקור, מבחן ההשקעה ומבחן היצירתיות. מעבר לכך, על אף הסכמתו עם השופט יורם דנציגר, ביקש השופט אליקים רובינשטיין להוסיף מבחן נוסף והוא מבחן השכל הישר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תמיר אפורי, חוק זכות יוצרים, נבו, 2012.
  • גיא פסח "הבסיס העיוני להכרה בזכויות יוצרים" משפטים לא(2) 359 (2000).
  • ניבה אלקין קורן "על כלל ועל "נחלת הכלל": מקניין רוחני לעשיית עושר ולא במשפט" עיוני משפט כרך כה (2000).
  • ע"א 7996/11 סייפקום בע"מ נ' עופר רביב, פסקאות 11–15 לפסק דינו של השופט דנציגר ופסק דינו של השופט רובינשטיין, 18 בנובמבר 2013.
  • תא (ת"א) 2659-04-15 סער ברודסקי נ' אברהם ארמוזה, פסקאות 29–33 לפסק דינה של השופטת דפנה אבניאלי (פורסם בנבו, 23.04.17).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ע"א 8485/08 The FA Premier League נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, ניתן ב-14 במרץ 2010.
  2. ^ Wikisource-logo.svg חוק זכות יוצרים, בספר החוקים הפתוח
  3. ^ תמיר אפורי, חוק זכות יוצרים, פרק ב 87, 94 (2012); ע"א 7996/11 סייפקום בע"מ נ' עופר רביב פסקאות 11–12 לפסק דינו של השופט דנציגר, ניתן ב-18 בנובמבר 2013.
  4. ^ ע"א 513/89 Interlego A/S נ' .Exin Line Bros. S.A ואח', פ"ד מח(4) 133 (1994).
  5. ^ ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון פ"ד נ"ד(3), 817 (2000).
  6. ^ סעיף 4 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, ס"ח 2119.
  7. ^ תמיר אפורי, חוק זכות יוצרים, פרק ב 89, 94 (2012).
  8. ^ תמיר אפורי חוק זכות יוצרים פרק ה 261 (2012).
  9. ^ סעיפים 47–60 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, ס"ח 2119.
  10. ^ חוק להסדר ההימורים בספורט, תשכ"ז-1967, ס"ח 509.
  11. ^ חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל״ט–1979, ס"ח 924.
  12. ^ ע"א 7996/11 סייפקום בע"מ נ' עופר רביב, פסקאות 11–15 לפסק דינו של השופט דנציגר ופסק דינו של השופט רובינשטיין (פורסם בנבו, 18.11.2013).
  13. ^ תא (ת"א) 2659-04-15 סער ברודסקי נ' אברהם ארמוזה, פסקאות 29–33 לפסק דינה של השופטת דפנה אבניאלי (פורסם בנבו, 23.04.17).