פסק דין "קולך" נגד "רדיו קול ברמה"

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פס"ד מחוזי-קולך נ' רדיו קול ברמה בע"מ רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות, ניתן ב-29 ביוני 2015
Emblem of Israel.svg
בית המשפט העליון
החלטה

אישור החלטתו של בית המשפט המחוזי להתיר הגשת תובענה ייצוגית על ידי ארגון קולך – פורום נשים דתיות נגד תחנת הרדיו "קול ברמה" בטענה שתחנת הרדיו הדירה נשים והפלתה מחמת מין, בניגוד להוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א–2000.

בית המשפט העליון קבע שארגון שאינו נפגע אישית כתוצאה מהעוולה שעליה מוגשת התובענה יורשה להגיש תובעה ייצוגית אם הוא עונה להגדרתו של "ארגון" בסעיף 2 לחוק תובענות ייצוגיות; יש קושי למצוא תובעת שתסכים לנהל את ההליך המשפטי; ומטרותיו של הארגון עולות בקנה אחד עם הסעד והמטרה של התובענה הייצוגית.
חברי המותב
חברי המותב יורם דנציגר, אסתר חיות, דפנה ברק-ארז
תקדימים

ת"צ 2484-09-12 הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת נ' כהן (18.2.2013); בג"ץ 746/07 נעמי רגן ואחרים נ' משרד התחבורה ואחרים, ניתן ב-5 בינואר 2011;

בג"ץ 4541/94 שקדיאל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מט (4) (1988)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פסק דין קולך נגד רדיו קול ברמה היא פסיקה בתובענה ייצוגית, שהגיש ארגון קולך באמצעות המרכז הרפורמי לדת ומדינה ועו"ד אסף פינק נגד תחנת הרדיו החרדית רדיו קול ברמה, בעילה של אפליית נשים, בעקבות מדיניותה המוצהרת של התחנה שלא להשמיע נשים בשידוריה בין השנים 2009–2011. בקשת הארגון התקבלה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים. כחלק מהתנאים לאישורה של תובענה ייצוגית, היה על בית המשפט המחוזי לבחון האם מתקיימת עילה להגשת התובענה והאם המייצג כשיר לייצג באותה התובענה. בית המשפט המחוזי השיב בחיוב לשתי השאלות וקבע שהתחנה הפרה את חוק איסור הפליה ושהארגון כשיר לייצג בתובענה.

תחנת הרדיו הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.[1] וקבע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי נותר על כנו למעט הדגשות נקודתיות. זוהי החלטתו הראשונה של בית המשפט העליון בתובענה ייצוגית שעסקה בהדרת נשים וכן בשאלת אפשרותו של ארגון לייצג קבוצה בתובענה ייצוגית,[2] קביעה זו תקדימית בכך שהיא מאפשרת הגשת תובענה ייצוגית ללא כל מעורבות מצד יחידים הרואים עצמם כחלק מהנפגעים. הכשרתו של ארגון "קולך" פתחה פתח לאפשרות הגשת תביעות אזרחיות ופיצויים ממוניים בדרך של תובענה ייצוגית באמצעות ארגון.

בעקבות פסק דין זה דן בית המשפט המחוזי בתובענה הייצוגית, וחייב את "רדיו קול ברמה" לשלם לקרן לתובענות ייצוגיות מיליון ש"ח שיחולקו לתוכניות להעצמת נשים מסורתיות, דתיות וחרדיות. בנוסף, תחנת הרדיו חויבה לשלם לתובעת המייצגת, עמותת "קולך" גמול בסך 50,000 ש"ח וכן 250,000 ש"ח עבור הוצאות משפט ושכר טירחה.

שני הצדדים ערערו על ההחלטה לבית המשפט העליון. ארגון קולך טען כי בית המשפט סבר שיש לפסוק פיצוי בסכום של 10 מיליון ש"ח ויותר אך הפחית את הסכום בשל טענות לקשיים כלכליים של התחנה שלא הוכחו כראוי. כן ביקשו להגדיל משמעותית את סכום הגמול עבור המייצג ושכר הטרחה. לעומתו טענה התחנה כי הפיצוי שנפסק גבוה מאוד ביחס לקבוצת הנשים שכביכול נפגעה. בדיון החליטו השופטים שלא להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי והמליצו לשני הצדדים למשוך את הערעורים שהגישו. עם זאת הגדיל בית המשפט העליון הגמול ל"קולך" לסך 80,000 ש"ח ואת הוצאות משפט ושכר טרחה על סך 350,000 ש"ח.

העובדות בבסיס פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת הרדיו "קול ברמה" החלה לפעול בשנת 2009 מכוחו של זיכיון, שזכתה בו במכרז, על ידי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (להלן: "הרשות השנייה"), כתחנה המיועדת להנאתם של הציבור ה"תורני-מסורתי-ספרדי". עד שנת 2011 נקטה התחנה במדיניות מוצהרת שלפיה לא תושמענה נשים בשידוריה השונים. בשנת 2011 הגיעו תלונות אל הרשות השנייה ודיווחים אל היועץ המשפטי לממשלה של המרכז הרפורמי לדת ומדינה וגורמים נוספים, על מדיניות הדרת נשים במרחב הציבורי בכלל ובתחנת הרדיו בפרט.

בעקבות התלונות, בשנת 2011 החלה הרשות השנייה בהליכי אסדרה ופיקוח, שארכו שלוש שנים, שמטרתם הייתה לקבוע כללים בדבר השמעת נשים בשידורי התחנה; תחילה הונחתה התחנה לאשר לנשים הנושאות תפקיד ציבורי לעלות לשידור, ולהקדיש זמן לתוכנית שבועית המיועדת לקהל המאזינות. לאחר מכן הונחתה התחנה לשדר "רצועת שידור יומית", שתצטבר לכדי שעתיים שבועיות, שיוקדשו לקהל המאזינות. ולבסוף, בשנת 2014, הונחתה התחנה להסיר את המגבלה על השמעת נשים בשידורי התחנה, למעט שעה אחת ביום. הליכים אלו יצרו רפורמה ואפשרו לתחנה להאריך את זיכיונה בשלוש שנים נוספות.

במקביל להליכים שנקטה הרשות השנייה, בשנת 2012 מינה היועץ המשפטי לממשלה צוות משרדי מטעמו (להלן: "הצוות"), שנתבקש לבחון את גילויי תופעת הדרת הנשים במרחב הציבורי ולגבש המלצות לטיפול בהם. בשנת 2013, אימץ היועץ המשפטי לממשלה את הדו"ח שהגיש הצוות. ממצאי הדו"ח היו שבתחנה אכן הודרו נשים בתחילת דרכה, וגם בהמשך, כאשר החלו הליכי האסדרה של הרשות, הייתה התקדמות בנושא, אך עדיין ישנן הגבלות שמהוות "פגיעה בזכויות היסוד לכבוד, לשוויון ולחופש הביטוי" שכן פעילותה של התחנה מהווה שירותי תקשורת ומדיניותה עשויה להיות מטופלת בהתאם להוראות חוק איסור הפליה. במכתב, ששלח היועץ המשפטי לממשלה למספר שרים ציין כי פעילותה של התחנה וההסדרים הנוהגים בה "גורמים לפגיעה קשה בזכויות היסוד של נשים". בעקבות המכתב, בשנת 2014 גם ממשלת ישראל אימצה את תוכנו של הדו"ח.[3]

התביעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות כך הגישה ארגון "קולך" בשנת 2012 בקשה לאישור תובענה ייצוגית בבית המשפט המחוזי.[4] העילה שבגינה ביקש לתבוע הייתה הפליה מחמת מין בהספקת שירות ציבורי, המפרה את האיסור בסעיף 3(א) לחוק איסור הפליה.

בבקשתו טען הארגון, באמצעות עורכי הדין אורלי ארז לחובסקי ואסף פינק, כי מדיניותה והתנהלותה של התחנה פוגעת בזכויות היסוד של נשים לכבוד ולשוויון ובחופש הביטוי שלהן, זאת בשל העובדה שהתחנה מנעה מנשים לעלות לשידור באופן גורף עד שנת 2011 ולאחר מכן באופן חלקי. הארגון הוסיף כי התחנה מנעה מציבור המאזינים והמאזינות להיחשף לתוכן נשי ולשמוע את דעותיהן של נשים. לטענת הארגון, הנפגעות ממדיניות זו הן "כל מאזינות תחנת הרדיו וכן כל הנשים אשר רצו להאזין לתחנה אך נמנעו לעשות זאת עקב אפליית הנשים בתחנה". בקשתו הייתה לצוות על התחנה לחדול מאפליה זו ולפצות את חברי הקבוצה בפיצוי כספי. הארגון עמד על כך שהוא עונה לכל התנאים להגשת בקשה לתובענה ייצוגית ולכן על בית המשפט לאשר את בקשתו.[5]

הבקשה התבסס על 'חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים שקובע שהתנהגות מפלה היא עוולה אזרחית ומי שנפגע ממנה יכול לדרוש פיצויים בעבור הנזק שנגרם לו.[6]

תחנת הרדיו ביקשה לדחות את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית. לטענתה, הארגון אינו כשיר להגיש תובענה ייצוגית מפני שהוא אינו עונה לתנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות. שנית, טענה התחנה כי הסעיף הרלוונטי שבגינו מוגשת התובענה כלל לא חל בנסיבות העניין שכן השירות הציבורי שהתחנה נותנת הוא השמעת השידורים, ואלו פתוחים ללא הפליה לכל המינים. על כך הוסיפה התחנה שאם ימצא שהסעיף אכן חל באשר להתנהלותה, הרי שלטענתה מדובר ב"הבחנה מותרת" שאינה אסורה על פי החריגים שמנויים באותו הסעיף לעניין הפליה אסורה. שלישית, טענה התחנה שכלל לא נגרם ולא הוכח נזק לקבוצה, מפני שהנשים בקהילה המדוברת אינן מעוניינות להשמיע את קולן בציבור הרחב. לבסוף טענה התחנה שכל פעילותה נעשתה תחת פיקוחה של הרשות ובהרשאתה ולכן עומדת לה חסינות חוקית המנויה בסעיף 6 לפקודת הנזיקין.[7]

בפסק הדין השופטת גילה כנפי-שטייניץ[8] קיבלה את עמדת קולך ואישרה את הבקשה להגשת תובענה ייצוגית. נקבע כי ארגון "קולך" עומד בכלל התנאים המצטברים לייצג כארגון בתובענה הייצוגית בנושא שלפנינו וכי ישנה חשיבות רבה להגשמת מטרותיו של חוק התובענות הייצוגיות בכך שדווקא על ידו תוגש התובענה.

השופטת חילקה את פעילותה של התחנה לשתי תקופות וקבעה:

  1. תקופת המדיניות המוצהרת (2009–6.11.2011). בתקופה הזאת מצאה השופטת שאכן התקיימה לכאורה הפליה אסורה וזו מהווה עילה להגשת התובענה הייצוגית.[9]
  2. תקופת ההפרות הנקודתיות (6.11.2011–28.8.2012). בתקופה הזאת התחנה פעלה כדין, במסגרת הנחיותיה של הרשות השנייה, אולם חרגה מהן בשני מקרים שגם הם מהווים לכאורה הפליה אסורה ומקימים עילה להגשת התובענה הייצוגית.[10]

בהחלטתה, השופטת דחתה את כלל טענותיה של המשיבה למעט הטענה בדבר חסינותה, אותה קיבלה באופן חלקי רק ביחס לתקופה השנייה, וגם בה, קבעה כי ההפרות הנקודתיות של התחנה בשני מקרים חורגות מהרשאתה של הרשות ולכן החסינות לא תעמוד לתחנה גם ביחס אליהן.

הערעור לבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת הרדיו ביקשה רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון נעתר לבקשה.

התחנה חזרה על כלל טענותיה שנטענו בערכאה הנמוכה וטענה בראש ובראשונה כי החלטותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי שגויות, ושלא היה נכון לאשר את בקשתו של הארגון. בית המשפט שגה בכך שקבע שהארגון כשיר להגיש את התובענה, ושגה בקביעתו על קיומה של העילה, שכן, לטענתה, החוק לא חל עליו. התחנה חזרה על כך שעומדת לצידה ההגנה שבפקודת הנזיקין ושקביעתו של בית המשפט בדבר מועד תחולתה של ההגנה מכוח פקודת הנזיקין שגויה, ושיש לראות אותה כחלה ממועד הקמתה של התחנה. התחנה הוסיפה שתי טענות חדשות:

  1. ביחס לנזק: יסוד הנזק בהגדרתה של העוולה לא הוכח ולא הוסבר על ידי הארגון ובית המשפט ובכלל סעיף 20(ה) לחוק תובענות ייצוגיות אינו מאפשר לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, ולפיכך שהתנאים להגשתה של הבקשה לא מתקיימים.
  2. ביחס לקבוצה: בית המשפט שגה בכך שכלל את כל המאזינות של התחנה בהגדרת הקבוצה התובעת וטען כי יש לצמצם את הקבוצה לנשים שסורבו לעלות לשידור בלבד, מפני שיתר חברות הקבוצה לא חולקות ביניהן את אותן השאלות המשפטיות, דבר המהווה תנאי לאישור הבקשה.

התחנה חזרה על הטענה שמאחר שפעלה תחת זיכיון ובשיתוף פעולה עם הרשות, הגשת תובענה ייצוגית כנגדה אינה הולמת בנסיבות העניין.[11]

המשיב טען שבית המשפט העליון כלל לא היה צריך לתת רשות ערעור, שכן בית המשפט המחוזי צדק בכל קביעותיו ואמות המידה שנקבעו לקבלת בקשת רשות ערעור במקרה הנידון לא מתקיימות. בנוסף, עמד הארגון על כך שבבקשתה של התחנה לצמצם את הקבוצה ישנה פגיעה בקבוצה והעברת מסר פוגעני ומשפיל שלפיו הנשים יכולות רק להאזין ולא להשתתף משום שהן נחותות מהגברים. באשר לטענתה של התחנה על הנזק, משיב הארגון כי אין כלל צורך לאמוד את הנזק בשלב המקדמי אם כי הפגיעה בזכויות הקבוצה היא נזק בפני עצמה.

בית המשפט העליון דחה את הערעור ואימץ את פסק הדין של בית המשפט המחוזי. את דבריו פתח בית המשפט בהתייחסות לחומרתה של תופעת הדרת הנשים. בית המשפט דחה את הפרשנות המצמצמת שהציעה התחנה לחוק איסור הפליה ואישר את הקביעה של בית המשפט המחוזי שהדרת הנשים מהתחנה היוותה הפליה חמורה המפרה את החוק תוך שהוא קובע כי החוק משקף מגמה ארוכת שנים של הרחבת תחולתו של עקרון השוויון גם במשפט הפרטי ותכליתו של החוק מחייבת לדחות פרשנויות שמשמעותן היא הותרת מופעי הפליה על כנם. עוד נקבע כי נורמה המונעת מנשים לקחת חלק בפעילות במרחב הציבורי רק בשל היותן נשים מוחזקת מלכתחילה כפוגזעת בזכותן של נשים לשוויון. בית המשפט קבע כי חריג לחוק המתיר אפליה יחול רק במקרה שבו מדובר במצווה שהיא בליבת הציווי הדתי (מה שאין כן במקרה זה) וגם אז החריג לא יחול אם מדובר בפגיעה קשה בכבוד ובשוויון.[12] שתי השופטות הצטרפו לפסק דינו של השופט דנציגר אך חלקו על קביעותיו ביחס לחומרה הנדרשת לטיפול בשאלת התקיימותם של התנאים שנקבעו לייצוג על ידי ארגון בתובענות ייצוגיות.

ולעניין הדרת הנשים, הוסיפה השופטת ברק ארז כי מעבר לפגיעה בשוויון, זוהי פגיעה גם בחופש הביטוי, שמובילה להמשך ההדרה בקרב המאזינים ומבעצם השתקתן של הנשים בהווה, צופה שתהיה לכך השפעה עתידית על כלל החברה גם כן. הפליה שכזאת, מהשיח הציבורי, פוגעת ובולטת במיוחד כאשר מדובר על שידורים שנמצאים תחת פיקוחה והרשאתה של הרשות.[13] בנוסף לדעת השופטת ברק-ארז לא נכון יהיה לתת עדיפות לנורמות הלכתיות מחייבות ב"התנגשותן" עם הזכות היסודית של נשים לשוויון רק מעצם היותן מחייבות.[14]

גובה הפיצוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון, החלו הצדדים לדון על גובה הפיצוי בו תחויב התחנה. לאחר שנים שבמהלכן ניסו להגיע לפשרה על ידי גישור אך לא הצליחו בכך בעקבות הפערים שביניהם, חזר התיק לבית המשפט המחוזי. ארגון קולך ביקש מבית המשפט להטיל על התחנה חובת פיצוי של 150–300 ש"ח עבור כל אחת מ-40,000 הנשים המאזינות לתחנה אשר נפגעו לטענתו ממדיניות התחנה. חישוב זה היה מחייב את התחנה לשלם 6–12 מיליון ש"ח. בשנת 2018, נתן בית המשפט המחוזי פסק דין בתובענה הייצוגית[15] בית המשפט קיבל עקרונית את עמדת קולך, אך על מנת שלא להגיע למצב של קריסת התחנה חייב את "רדיו קול ברמה" לשלם לקרן לתובענות ייצוגיות מיליון ש"ח שיחולקו לתוכניות להעצמת נשים מסורתיות, דתיות וחרדיות. בנוסף, תחנת הרדיו חויבה לשלם לתובעת המייצגת, עמותת "קולך" גמול בסך 50,000 ש"ח וכן 250,000 ש"ח עבור הוצאות משפט ושכר טירחה.

סגנית נשיא בית המשפט המחוזי, השופטת גילה כנפי-שטייניץ כתבה בפסק הדין: "מדובר בתובענה ייצוגית בעלת חשיבות ציבורית של ממש שעשתה לראשונה שימוש במוסד התובענה הייצוגית ככלי לקידום שוויון ולמניעת הפליה מגדרית".[16] השופטת הוסיפה כי:"קול הוא חיוני לתחושת ערך עצמי וליכולת "לכתוב את סיפור חיי". אדם שסביבתו החברתית רואה בקול שלו ושל חברי קבוצתו קול לא חיוני, חסר ערך, ואף אסור להשמעה או להאזנה, נפגעת אנושות האפשרות שלו להרגיש חבר שווה ערך בקהילתו ובעל תחושת ערך עצמי".

שני הצדדים ערערו על ההחלטה לבית המשפט העליון. ארגון קולך טען כי סכום הפיצוי שהשית בית המשפט אינו מספק וביקשו להעמידו על סכום גבוה הרבה יותר. כן ביקשו להגדיל משמעותית את סכום הגמול עבור המייצג ושכר הטרחה. לעומתו טענה התחנה כי הקנס שהתקבל גבוה מאוד ביחס לקבוצת הנשים שכביכול נפגעה.

בדיון שנערך בפני השופטים ניל הנדל, ענת ברון וג'ורג' קרא החליטו השופטים שלא להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי והמליצו לשני הצדדים למשוך את הערעורים שהגישו אך הורו על הגדלת הגמול לארגון קולך ושכר הטרחה נוכח העובדה שמדובר בתביעה תקדימית ופורצת דרך.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות, ניתן ב-29 ביוני 2015.
  2. ^ פסק הדין, פסקה 31 לפסק דינו של השופט דנציגר. במספר פסקי דין קודמים הוכרה האפשרות מכוח סעיף 4(א)(3) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו–2006, אך לא התקיים עדיין דיון בזהותו של הארגון התובע ובתנאים שצריכים להתקיים בו.
  3. ^ לעניין העובדות ראו פסק הדין, פסקאות 2–9 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  4. ^ ת"צ (מחוזי י-ם) 23955-08-12 קולך – פורום נשים דתיות נ' רדיו קול ברמה, ניתן ב-9 בספטמבר 2014, באתר "נבו"
  5. ^ ראו פסק הדין, פסקאות 10–11 לפסק הדין של השופט דנציגר.
  6. ^ סעיף 3(ד)(1) וסעיף 3(ד)(3)
  7. ^ ראו פסק הדין, פסקאות 12–13 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  8. ^ גילה כנפי-שטייניץ, באתר הרשות השופטת
  9. ^ ראו הרחבה בדיון בפסיקתו של בית המשפט העליון.
  10. ^ ראו פסק הדין, פסקה 15.
  11. ^ לעניין הטענות ראו פסק הדין, פסקה 19 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  12. ^ ראו פסק הדין, פסקאות 22–25 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  13. ^ ראו פסק הדין, פסקה 8–9 ו-12 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
  14. ^ ראו פסק הדין, פסקה 11 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
  15. ^ תצ (י-ם) 23955-08-12 קולך -פורום נשים דתיות נגד רדיו קול ברמה בע"מ, ניתן ב-20 בספטמבר 2018
  16. ^ "החדשות - רדיו הדיר נשים ונקנס במיליון שקל". mako. 2018-09-20. נבדק ב-2018-09-22.