פסק דין רדיו "קול ברמה" נגד "קולך"

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רע"א רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות
Emblem of Israel.svg
בית המשפט העליון
ההחלטה ניתנה ב-כז כסלו התשע"ו (09.12.2015)
שם מלא של המקרה: רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות (9.12.2015)

אישור החלטתו של בית המשפט המחוזי להתיר הגשת תובענה ייצוגית על ידי ארגון קולך – פורום נשים דתיות נגד תחנת הרדיו "קול ברמה" בטענה שתחנת הרדיו הדירה נשים והפלתה מחמת מין, בניגוד להוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א–2000.

בית המשפט העליון קבע שארגון שאינו נפגע אישית כתוצאה מהעוולה שעליה מוגשת התובענה יורשה להגיש תובעה ייצוגית אם הוא עונה להגדרתו של "ארגון" בסעיף 2 לחוק תובענות ייצוגיות; יש קושי למצוא תובעת שתסכים לנהל את ההליך המשפטי; ומטרותיו של הארגון עולות בקנה אחד עם הסעד והמטרה של התובענה הייצוגית.
המותב
חברי המותב: יורם דנציגר, אסתר חיות, דפנה ברק-ארז
דעות בפסק הדין
תקדימים עליהם הסתמכה ההחלטה

ת"צ 2484-09-12 הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת נ' כהן (18.2.2013); בג"ץ 746/07 רגן נ' משרד התחבורה (5.1.2011);

בג"ץ 4541/94 שקדיאל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מט (4) (1988)

פסק הדין רדיו קול ברמה בע"מ נגד קולך – פורום נשים דתיות[1] הוא החלטה שנתנה בשנת 2015 ברשות ערעור אזרחי לבית המשפט העליון. ארגון קולך הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה להגשת תובענה ייצוגית בעילה של הדרת נשים, בעקבות מדיניותה המוצהרת של תחנת הרדיו החרדית שלא להשמיע נשים בתחנה בין השנים 2009–2011.[2] בקשת הארגון התקבלה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

כחלק מהתנאים לאישורה של תובענה ייצוגית, היה על בית המשפט המחוזי לבחון אם מתקיימת עילה להגשת התובענה ואם המייצג כשיר לייצג באותה התובענה. בית המשפט המחוזי השיב בחיוב לשתי השאלות וקבע שהארגון כשיר לייצג בתובענה. על החלטה זו ערערה תחנת הרדיו. בית המשפט העליון בחן את תופעת הדרת הנשים בכלל ואת השאלות הקונקרטיות בפרט וקבע כי פסק דינו של בית המשפט קמא נותר על כנו למעט הדגשות נקודתיות. כיום מתקיימים הליכים בתובענה הייצוגית עצמה.

זוהי החלטתו הראשונה של בית המשפט העליון בשאלת אפשרותו של ארגון לייצג קבוצה בתובענה ייצוגית.[3] עצם הכשרתו של ארגון קולך פתחה פתח לקידום זכויות ואכיפת החוק על ידי תביעה אזרחית ופיצויים ממוניים בדרך של תובענה ייצוגית ומקדמת שיח על זכויות אדם שלא על ידי עמידה בתנאי הסף של בית המשפט הגבוה לצדק.

הרקע לפסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוויון ואפליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון השוויון בין המינים הוא עקרון יסוד בישראל. כבר במגילת העצמאות נקבע שמדינת ישראל תקיים שוויון בלי הבדלי דת גזע ומין.[4] במרוצת השנים חוקקו מספר חוקים שמטרתם הייתה להבטיח שוויון מגדרי.[5] עקרון השוויון מחייב לנהוג באופן שווה כלפי בני אדם שווים. יחס שונה לבני אדם, שאינו מוצדק בהתחשב בהבדלים ביניהם, מהווה אפליה. מידת הרלוונטיות והשונות שבין בני האדם, תיבחן גם היא בהתאם למאפיינים החברתיים, והאינטרסים השונים שעומדים מנגד.[6] עם זאת, על פי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים (להלן: "חוק איסור הפליה"), אין בקיומן של מסגרות נפרדות לגברים או לנשים, כאשר אי הפרדה תמנע מחלק מן הציבור את הספקת המוצר או השירות הציבורי, את הכניסה למקום הציבורי, או את מתן השירות במקום הציבורי, אינה נחשבת אפליה, ובלבד שההפרדה היא מוצדקת, בהתחשב, בין השאר, באופיו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי, במידת החיוניות שלו, בקיומה של חלופה סבירה לו, ובצורכי הציבור העלול להיפגע מן ההפרדה (למשל הפרדה בין גברים לנשים בבתי שימוש ציבוריים, או שירותים רפואיים שניתנים לנשים בלבד).[7]

חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א–2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלל בסיסי במשפט הישראלי הוא שהגבלת חירותו של הפרט יכולה להיעשות רק בחוק או מכוחו. בניגוד לרשויות המדינה, המחויבות בעקרון השוויון מכוח המשפט המנהלי,[8] על הפרט לא חלה חובה כללית לנהוג בשוויון. מטרתו של חוק איסור אפליה הייתה להחיל את חובת השוויון גם על אנשים פרטיים שמציעים את שירותיהם לציבור הרחב, ולקבוע מהי אפליה אסורה, ומה העונש שצפוי למפר האיסור.[9] בנוסף, חוק איסור אפליה קובע שהתנהגות מפלה היא עוולה אזרחית ומי שנפגע ממנה יכול לדרוש פיצויים בעבור הנזק שנגרם לו. לעיתים, במקרים של פגיעה בכבודו של אדם, לא נגרם נזק פיזי, ולכן בסעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה נקבע שבית המשפט רשאי לפסוק פיצויים למי שנפגע מאפליה אסורה, גם אם לא יצליח להוכיח נזק.[10]

תובענה ייצוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תובענה ייצוגית

תובענה ייצוגית היא תביעה במשפט אזרחי שבה אדם יחיד תובע בשם קבוצה. התובענה הייצוגית מבוססת על מקרים בהם ישנם נפגעים רבים, אך לכל אחד מהם נגרם נזק קל ולכן לא כדאי לכל אחד מהנפגעים להגיש תביעה (עקב העלויות והטרחה הכרוכים בכך). מטרתה היא לאפשר מיצוי זכויות והרתעה מפני מעבר על הוראות החוק ל"סוגי אוכלוסייה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים".[11] תובענה ייצוגית ניתן להגיש על פי העילות הקבועות בחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו–2006 בלבד. בנוסף, על המבקש להגיש תובענה ייצוגית לעמוד במספר תנאים, אשר נבחנים על ידי בית משפט בעת הגשתה. לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית מבלי לקבל את אישורו של בית המשפט להגשת התובענה.[12] בניגוד להחלטות שיפוטיות אחרות, שעליהן עומדת לצדדים להליך ערכאת ערעור בזכות, על החלטה של בית המשפט לאשר או לפסול בקשה להגשת תובענה ייצוגית, ניתן לערער אם ערכאת הערעור מאשרת זאת, או אם נפסק בהחלטה כי ניתן לערער עליה. זאת נעשה מטעמים של יעילות כלכלית למערכת המשפט, שכן מדובר בהליך מקדמי להגשת התובענה.[13] תובענה ייצוגית, בניגוד להליכים אזרחיים אחרים, היא בעלת מאפיינים מיוחדים שמשפיעים לא רק על הצדדים להליך, אלא גם על צדדים שלישיים מאחר שהיא נוגעת בקבוצה. על כן, להגדרתה של הקבוצה, להגדרתה של העילה, לזהותו של התובע המייצג ויכולותיו וכן לסעד שמבוקש, ישנה השפעה ציבורית ואלו יקבעו רק לאחר בירורו של בית המשפט שדן באישור הבקשה. כדי לענות על מטרתו של החוק, בשונה מהליכים אזרחיים אחרים, התובע יכול להיות ארגון או רשות שלא הם אלו בעלי עילת התביעה, אלא הם רק מייצגים אותם. בטרם ניתן פסק הדין הנידון בערך זה, לא נידונו התנאים שנדרשו להתקיים אצל ארגון כדי שיוכל לייצג כתובע, אולם לא הייתה מחלוקת בשאלת אפשרותו לדמד כמייצג בתובענה.

ארגון קולך[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמותת "קולך" נוסדה בשנת 1998 כתנועת נשים דתיות פמיניסטיות, השואפת ליצירת שינוי חברתי ותודעתי לצורך קידום מעמד האישה, שוויון מגדרי, וזכויות נשים – בהלכה, בהנהגה הדתית ובממסד הדתי – הן בחברה היהודית בישראל והן בחברה הדתית. מטרותיה הן: הפצת ערכי השוויון והכבוד ההדדי; קידום שוויון הזדמנויות לנשים בתחום הציבורי ובהנהגה הדתית; קידום השוויון במעמד האישי בנישואין ובגירושין. עיסוקיה של העמותה הן: מאבק נחרץ בכל צורה של אלימות מגדרית, ניצול לרעה של סמכות דתית ופגיעה בנשים בשם ההלכה; פועלת לשינוי תודעתי, בקרב נשים וגברים, להרחבת ההשפעה והפעולה, השותפות וההשתתפות של נשים ובנות במרחבים דתיים בממסד הדתי, במוסדות דתיים (למשל בתי כנסת ובתי ספר), בקהילות ובמשפחה.[14]

פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

העובדות בבסיס פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת הרדיו "קול ברמה" החלה לפעול בשנת 2009 מכוחו של זיכיון, שזכתה בו במכרז, על ידי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, כתחנה המיועדת להנאתם של הציבור ה"תורני-מסורתי-ספרדי".[15] עד שנת 2011, התחנה נקטה במדיניות מוצהרת שלפיה לא תושמענה נשים בשידוריה השונים. בשנת 2011 הגיעו תלונות אל הרשות השנייה ודיווחים אל היועץ המשפטי לממשלה, על מדיניות "הדרת הנשים" במרחב הציבורי בכלל ובתחנת הרדיו בפרט.

בעקבות התלונות, בשנת 2011, החלה הרשות השנייה בהליכי אסדרה ופיקוח, שארכו שלוש שנים, שמטרתם הייתה לקבוע כללים בדבר השמעת נשים בשידורי התחנה; תחילה, הונחתה התחנה לאשר לנשים הנושאות תפקיד ציבורי לעלות לשידור, ולהקדיש זמן לתוכנית שבועית המיועדת לקהל המאזינות. לאחר מכן, הונחתה התחנה לשדר "רצועת שידור יומית", שתצטבר לכדי שעתיים שבועיות, שיוקדשו לקהל המאזינות. ולבסוף, בשנת 2014, הונחתה התחנה להסיר את המגבלה על השמעת נשים בשידורי התחנה, למעט שעה אחת ביום. הליכים אלו יצרו רפורמה ואפשרו לתחנה להאריך את זיכיונה בשלוש שנים נוספות.

במקביל להליכים שנקטה הרשות השנייה, בשנת 2012, היועץ המשפטי לממשלה מינה צוות משרדי מטעמו שנתבקש לבחון את גילויי תופעת הדרת הנשים במרחב הציבורי ולגבש המלצות לטיפול בהם.[16] בשנת 2013, אימץ היועץ המשפטי לממשלה את הדו"ח שהגיש הצוות. ממצאי הדו"ח היו שבתחנה אכן "הודרו נשים" בתחילת דרכה, וגם בהמשך, כאשר החלו הליכי האסדרה של הרשות, הייתה התקדמות בנושא, אך עדיין ישנן הגבלות שמהוות "פגיעה בזכויות היסוד לכבוד, לשוויון ולחופש הביטוי" שכן פעילותה של התחנה מהווה שירותי תקשורת ומדיניותה עשויה להיות "מטופלת" בהתאם להוראות חוק איסור הפליה. במכתב, ששלח היועץ המשפטי לממשלה למספר שרים בממשלה ציין כי פעילותה של התחנה וההסדרים הנוהגים בה "גורמים לפגיעה קשה בזכויות היסוד של נשים". בעקבות המכתב, בשנת 2014 גם ממשלת ישראל אימצה את תוכנו של הדו"ח.[17]

הצגת ההליך הקודם בקצרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון קולך הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית בבית המשפט המחוזי.[18] העילה שבגינה ביקש לתבוע הייתה הפליה מחמת מין בהספקת "שירות ציבורי", המפרה את האיסור בסעיף 3(א) לחוק איסור הפליה.

טענותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניותה והתנהלותה של התחנה פוגעת בזכויות היסוד של נשים לכבוד שוויון ובחופש הביטוי שלהן. התחנה מנעה מנשים להשמיע את קולן על ידי עליה לשידור באופן גורף עד שנת 2011 ולאחר מכן באופן חלקי. עוד הוסיף הארגון כי התחנה מנעה מציבור המאזינים והמאזינות להיחשף לתוכן נשי ולשמוע את דעותיהן של נשים. הארגון הגדיר את הקבוצה כ"כל מאזינות תחנת הרדיו וכן כל הנשים אשר רצו להאזין לתחנה אך נמנעו לעשות זאת עקב אפליית הנשים בתחנה". בקשתו הייתה לצוות על התחנה לחדול מאפליה זו ולפצות את חברי הקבוצה בפיצוי כספי. הארגון עמד על כך שהוא עונה לכל התנאים להגשת בקשה לתובענה ייצוגית ולכן על בית המשפט לאשר את בקשתו.[19]

טענות המשיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה, התחנה טענה שהארגון אינו כשיר להגיש תובענה ייצוגית מפני שהוא אינו עונה לתנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות. שנית, נטען כי הסעיף הרלוונטי שבגינו מוגשת התובענה כלל לא חל בנסיבות העניין שכן השירות הציבורי שהתחנה נותנת הוא השמעת השידורים, ואלו פתוחים ללא הפליה לכל המינים. על כך הוסיפה התחנה שאם ימצא שהסעיף אכן חל באשר להתנהלותה, הרי שלטענתה מדובר ב"הבחנה מותרת" שאינה אסורה על פי החריגים שמנויים באותו הסעיף לעניין הפליה אסורה. שלישית, טענה התחנה שכלל לא נגרם ולא הוכח נזק לקבוצה, מפני שהנשים בקהילה המדוברת אינן מעוניינות להשמיע את קולן בציבור הרחב. לבסוף טענה התחנה שכל פעילותה נעשתה תחת פיקוחה של הרשות ובהרשאתו ולכן עומדת לה חסינות חוקית המנויה בסעיף 6 לפקודת הנזיקין.[20]

החלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופטת גילה כנפי-שטייניץ[21] אישרה את הבקשה להגשת תובענה ייצוגית ופסקה לאחר דיון מעמיק ומקיף: ארגון קולך עומד בכלל התנאים המצטברים לייצג כארגון בתובענה הייצוגית בנושא שלפנינו. ישנה חשיבות רבה להגשמת מטרותיו של חוק התובענות הייצוגיות בכך שדווקא על ידו תוגש התובענה. כלל התנאים שנדרשים להתקיים בתובענה ייצוגית שמוגשת לבית המשפט מתקיימים.

השופטת חילקה את תקופות פעילותה של התחנה לשתי תקופות וקבעה:

  1. תקופת המדיניות המוצהרת (2009–6.11.2011). בתקופה הזאת מצאה השופטת שאכן התקיימה לכאורה הפליה אסורה וזו מהווה עילה להגשת התובענה הייצוגית.[22]
  2. תקופת ההפרות הנקודתיות (6.11.2011–28.8.2012). בתקופה הזאת התחנה פעלה כדין, במסגרת הנחיותיה של הרשות השנייה, אולם חרגה מהן בשני מקרים שגם הם מהווים לכאורה הפליה אסורה ומקימים עילה להגשת התובענה הייצוגית.[23]

בהחלטתה, השופטת דחתה את כלל טענותיה של המשיבה למעט הטענה בדבר חסינותה, אותה קיבלה באופן חלקי רק ביחס לתקופה השנייה, וגם בה, קבעה כי ההפרות הנקודתיות של התחנה בשני מקרים חורגות מהרשאתה של הרשות ולכן החסינות לא תעמוד לתחנה גם ביחס אליהן.

ערכאת הערעור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת הרדיו ביקשה רשות לערער על החלטתה של השופטת בבית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון נעתר לבקשה.

טענות הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערערת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה חזרה על כלל טענותיה שנטענו בערכאה הנמוכה וטענה בראש ובראשונה כי החלטותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי שגויות, ושלא היה נכון לאשר את בקשתו של הארגון. בית המשפט שגה בכך שקבע שהארגון כשיר להגיש את התובענה, ושגה בקביעתו על קיומה של העילה, שכן, לטענתה, החוק לא חל עליו. התחנה חזרה על כך שעומדת לצידה ההגנה שבפקודת הנזיקין ושקביעתו של בית המשפט בדבר מועד תחולתה של ההגנה מכוח פקודת הנזיקין שגויה, ושיש לראות אותה כחלה ממועד הקמתה של התחנה. התחנה הוסיפה שתי טענות חדשות:

  1. ביחס לנזק: יסוד הנזק בהגדרתה של העוולה לא הוכח ולא הוסבר על ידי הארגון ובית המשפט ובכלל סעיף 20(ה) לחוק תובענות ייצוגיות אינו מאפשר לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק ולפיכך שהתנאים להגשתה של הבקשה לא מתקיימים.
  2. ביחס לקבוצה: בית המשפט שגה בכך שכלל את כל המאזינות של התחנה בהגדרת הקבוצה התובעת וטען כי יש לצמצם את הקבוצה לנשים שסורבו לעלות לשידור בלבד, מפני שיתר חברות הקבוצה לא חולקות ביניהן את אותן השאלות המשפטיות, דבר המהווה תנאי לאישור הבקשה.

התחנה חזרה על הטענה שמאחר התחנה פעלה תחת זיכיון ובשיתוף פעולה עם הרשות, הגשת תובענה ייצוגית כנגדה אינה הולמת בנסיבות העניין.[24]

המשיב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון טען שבית המשפט העליון כלל לא היה צריך לקבל את הערעור, שכן בית המשפט המחוזי צדק בכל קביעותיו ואמות המידה שנקבעו לאישורו של ערעור במקרה הנידון לא מתקיימות. בנוסף, עמד הארגון על כך שבבקשתה של התחנה לצמצם את הקבוצה ישנה פגיעה בקבוצה והעברת מסר פוגעני ומשפיל שלפיו הנשים יכולות רק להאזין ולא להשתתף משום שהן נחותות מהגברים. באשר לטענתה של התחנה על הנזק, משיב הארגון כי אין כלל צורך לאמוד את הנזק בשלב המקדמי אם כי הפגיעה בזכויות הקבוצה היא נזק בפני עצמה.

החלטת בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערעור נדחה. בקשתו של הארגון להגשת תובענה ייצוגית התקבלה.

ההכרעה המהותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יורם דנציגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט דנציגר כתב את פסק הדין בו התייחס ואימץ את כלל פסיקותיו של בית המשפט המחוזי, למעט הבחנות דקות שהוסיף. ביחס לטענתו הראשונה של המשיב, השופט דנציגר איבחן את התקדים בדבר אמות המידה שנקבעו לאישורו של ערעור על החלטותיו של בית המשפט לאשר או לדחות תובענות ייצוגיות וקבע שהשאלות המשפטיות שעלו בסוגיה מצדיקות את קיומו של ההליך.

הפרדה מגדרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

את דבריו פתח בית המשפט בהתייחסות כללית וקצרה לתופעת הדרת הנשים. נקבע כי בהתנגשות שבין האינטרסים המוגנים על ידי החוקים השונים בהקשר של זכויות הנשים, אל מול האינטרסים בדבר דת ורגשות הדת יש לבחון את ההפרדה המגדרית בהיבטים דתיים הלכתיים, כאשר השאלה היא: האם היבטים אלו מקימים הצדקה ליחס מופרד או מוגבל לנשים במרחב הציבורי? וכן האם השונות המגדרית רלוונטית לשירות הציבורי הניתן? השופט הציג את "תחושת המיאוס ושאט הנפש מקיומה של תופעה זו" ועמד על כך שהדרת הנשים מהמרחב הציבורי, מנציחה את הפערים שבין הנשים והגברים, ומנמיכה את מעמדן של הנשים עוד יותר, "הדברים בולטים במיוחד כאשר נשים נאלצות לפנות לרשויות ולערכאות על מנת שיוצהר כי הן "רשאיות" לבצע פעולות בסיסיות במרחב הציבורי, ומובן כי הפגיעה הגלומה בכך אינה מתמצה אך ורק בעניינן הפרטני, אלא מדובר בפגיעה בחברה כולה".[25]

התובענה הייצוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקבע אין מניעה להשתמש בתובענה הייצוגית לטיפול באפליה אסורה, גם אם ישנן חלופות משפטיות אחרות שעומדות לתובע. התחומים החוקתיים והמנהליים יכולים להקנות לתובע סעדים של ציווי ומניעה, אשר אינם יכולים לשפות את הקבוצה הנפגעת משום שמדיניותה של התחנה השתנתה, ולכן, התובענה הייצוגית היא הפתרון היעיל בעניין. השופט דנציגר דן בכל התנאים שנדרשים להתקיים על מנת שתאושר הבקשה להגשת התובענה הייצוגית ומצא שאכן כולם מתקיימים.

ביחס לארגון קולך כתובע, קיימת מחלוקת משפטית ועובדתית על כשירותו של הארגון להגיש את התובענה. לדעת השופט דנציגר, יש לפרש על דרך הצמצום את סעיף 4(א)(3), על מנת למנוע הגשת תביעות סרק ואת אפשרות התאגדותם של גורמים רק כדי להקל על הדרישות שבהגשת התובענה הייצוגית. דברים אלו נחלקו בדעות שתי השופטות הנוספות בפסק הדין דנא.[26]

במחלוקת המשפטית נפסק כי על ארגון לעמוד בשלושה תנאים מצטברים שפרשנותם מתבקשת מסעיף 2 וסעיף 4(א)(3) לחוק התובענות הייצוגיות המגדירים באילו מצבים ארגון יהיה כשיר להגיש את הבקשה:

"א. ראשית, על הארגון להוכיח שהוא עומד בתנאי סעיף 2 לחוק תובענות ייצוגיות,[27] ובתוך כך שהוא תאגיד פעיל ומוּכח, הפועל באופן סדיר וממשי, במשך שנה לפחות, ושמטרת פעילותו היא במובהק מטרה ציבורית;

ב. שנית, על הארגון להוכיח שהתובענה היא בתחום אחת ממטרותיו הציבוריות;

ג. ושלישית, על הארגון להוכיח כי קיים קושי להגיש את הבקשה בידי אדם בעל עילת תביעה אישית, כאשר המונח "קושי" ייבחן בהתאם למקרה ולנסיבותיו, ובשים לב למספר אינדיקציות ... : (1) מחסור באמצעים כלכליים, בעיקר כאשר מדובר באוכלוסיות מוחלשות; (2) פערי ידע או היעדר יכולת להבין את הפגיעה; (3) חסמים תרבותיים שיכולים להרתיע את בעלי עילת הביעה. ככלל הוכחת תנאי זה תדרוש הצגת נתונים לפיהם הארגון פעל "בשקידה סבירה" לצורך איתור תובע בעל עילת תביעה אישית, וזאת הן במובן הכמותי והן במובן האיכותי; אך זאת בכפוף להיתכנותם של מצבים חריגים, בהם ישוכנע בית המשפט כי ישנו קושי אינהרנטי או שקיימים נתונים מיוחדים, מוצקים ומשכנעים אחרים הנובעים מנסיבות המקרה, אשר די בהם כשלעצמם כדי ללמד על קושי במציאת תובע בעל עילת תביעה אישית."[28]

לעניין התנאי השני, במחלוקת העובדתית נפסק שלא נדרש שתהיה זהות מלאה בין מטרותיו של הארגון לבין עילות התביעה ובלבד שהתובענה תעסוק במטרה מבין מטרותיו של הארגון, ולכן אין טעם להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי על התקיימותו של התנאי הזה.[29] גם ביחס לקושי במציאת התובעת החלופית, נפסק כי "קיימת רתיעה מצד נשים חרדיות לעמוד בחזית המאבק להגברת השוויון המגדרי בקהילה החרדית מחמת חששן מפני פגיעה במעמדן בקהילה." זהו היבט תרבותי שיהיה על בית המשפט לשקול בבואו לבחון את כשירותו של הארגון, ויש לו יסוד סביר להניח כי אלמלא הארגון היה מייצג את הקבוצה, ייתכן והתובענה לא הייתה מוגשת.[30]

עילת התביעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת מחלוקת עובדתית גם ביחס לשאלה האם הפרקטיקה שנהגה בה תחנת הרדיו, שנבחנת כאפליה אסורה, נכנסת בגדרו של סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה ואם כן, האם עומדים לזכותה החריגים שבסעיף 3(ד)(1) ו-(3)(ד)(3) או החסינות הקבועה בסעיף 6 לפקודת הנזיקין. נקבע כי:

"איסור ההפליה בהספקת "שירות ציבורי" מתייחס לא רק לנגישות לשידורי תחנת הרדיו, אלא לכלל השירותים שההיא מעניקה למאזינים"[31] וכי "אין ספק כי כחלק מהשירותים שאותם מספקת תחנת הרדיו למאזיניה נכללת האפשרות של המאזינים להשתתף בשידורים ולהביע את דעתם, זוהי "פעילות" ("שירות") שהתחנה מציעה. אשר על כן, חסימה של אפשרות זו בפני נשים בשל היותן נשים – ככל שתוכח – בהחלט עשויה לעלות לכדי הפליה אשר חוק איסור הפליה חל לגביה".[32] החריגים שקבועים בחוק נועדו להבחין בין הפליה אסורה לבין הבחנה מגדרית מותרת, ונקבע שככל שנורמה הדתית מחייבת ומצדיקה את ההבחנה, ומשקלה של הנורמה מצדיק פגיעה בזכויות הפרט ייתכן ויראו בזה כהבחנה מותרת. ואולם, אם הנורמה הדתית מאפשרת ולא מחייבת הבחנה מגדרית, לא תהיה הצדקה לפגיעה בזכויות ויראו את ההפליה כאסורה.[33] באשר לקולן של נשים, הנורמה ההלכתית שעליה הסתמכה התחנה בקביעת מדיניותה, היא נורמה איננה בגדר איסור הלכתי ולכן אין לראות בה כמחייבת ומצדיקה את הפגיעה בזכויות היסוד של נשים. זאת, בכפוף להתקיימותם של מצבים בהם הפגיעה בפרט יכולה להיות משמעותית יותר ותצדיק פגיעה בחופש הדת כדי למנוע פגיעה שכזאת, גם אם החריגים חלים בעניינם. על גישתו זאת של השופט דנציגר חולקת השופטת ברק ארז, כפי שיפורט להלן. בית המשפט קבע כי חסינות הניתנת בסעיף 6 לפקודת הנזיקין, על אף הליכי ההסדרה שנשאו פירות ב"תקופת ההפרות הנקודתיות" לא מקימים חסינות מפני הפרות שהיו קודם לחזרתה לתלם של התחנה וכן לא מקימים חסינות במקום בו התבצעה חריגה מהרשאה.[34]

הנזק[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת הרדיו טענה שאין אפשרות לפסוק בתובענות ייצוגיות פיצוי ללא הוכחת נזק ובית המשפט מקבל את טענתה, וזאת על אף העובדה שחוק איסור הפליה מאשר זאת בהליך אזרחי רגיל.[35] בית המשפט ממשיך ומפרש שכאשר מדובר בדיון על אישור או סירוב להגשת התובענה הייצוגית, אין צורך לאמוד את הנזק בכללותו, אלא, די ברמת הוכחה הלכאורית לכך שנגרם נזק כלשהו לחברי הקבוצה. זאת בעניינינו, מכוח חוק איסור אפליה עצמו, היא נקודת המוצא לקביעה כי הפליה מהווה עוולה אזרחית, שכן הפגיעה היא מעצם ההפליה עצמה.[36] בית המשפט קובע שכאשר נבחן את הקיימותו של נזק ביחס לקבוצה שתובעת מכוח חוק איסור הפליה בתובענה ייצוגית, הנזק נגרם לא רק למי שסורבה להועלות לשידור אלא לכלל הנשים שנפגעו נפשית מהמדיניות שבה נהגה התחנה.[37]

השאלות המשפטיות שמשותפות לחברות הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר מדובר בקבוצה, אשר כל אחת מן המיוצגות בה נפגעה במידה שונה, השאלה המשפטית שמשותפת לכלל חברות הקבוצה היא לא מה מידת הפגיעה, אלא בהקשר לפרקטיקה והמדיניות שבה התחנה נהגה כלפי כולן, שנבחנת כהפליה אסורה. לפיכך גם הנזק שנגרם לכל אחת אולי שונה, אך הפגיעה היא בזכויותיהן, והיא זהה, לכלל חברות הקבוצה.

בית המשפט העליון קיבל את החלטתו של בית המשפט המחוזי על כך שקיים יתרון וישנה הלימה לתובענה ייצוגית במקרה של הפליה מגדרית כמו שננקטה כנגד חברות הקבוצה, ועמד על כך שזוהי הדרך המשפטית שמגשימה בצורה הטובה ביותר את מטרתו של חוק תובענות ייצוגיות. זאת, מפני שכאשר מדובר בהפליה, ומתרחשת החלשה של קבוצה מסוימת, כאמור לעיל, יש יסוד סביר להניח שהתביעה לא הייתה מוגשת בדרך של תובעות פרטניות, ולכן, על מנת ליצור הרתעה בקרב מפירי החוק.[38]

שתי השופטות הצטרפו לפסק דינו של השופט דנציגר אך חלקו על קביעותיו ביחס לחומרה הנדרשת לטיפול בשאלת התקיימותם של התנאים שנקבעו לייצוג על ידי ארגון בתובענות ייצוגיות.

אסתר חיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופטת אסתר חיות עומדת על כך "[ש]יש מידה לא מבוטלת של סמליות בכך שעמותה בשם "קולך" היא זו אשר תעמוד בחזית התובענה הייצוגית שעילתה הדרה והשתקה של נשות הקהילה הדתית הנמנות עם מאזיניה של תחנת הרדיו המערערת"[39] השופטת חלקה על ההגדרה המצמצמת, שלדעת השופט דנציגר יש לנקוט בעניינו של ארגון, מהחשש שגישה זאת תפגע במכשיר התובענה הייצוגית ככלי לקידום אינטרסים ציבוריים.[40]

דפנה ברק-ארז[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופטת דפנה ברק ארז גם קובעת שלא. נכון יהיה לנקוט בגישה מחמירה בשאלה שמחלוקת שהוצגה לעיל. בשאלת ה"קושי" שנדרש להוכיח במציאת תובע חליף לקבוצה, שיעמוד בראש התובענה במקום הארגון, קובעת שיש לנקוט בגישה שלא תחמיר עם הארגון, בפרט כאשר מדובר בייצוג של אוכלוסייה מוחלשת, שהקושי הוא אינהרנטי מעצם היותה מוחלשת. אולם מדגישה שיהיה צורך לשקול זאת בהקשרה של כל תובענה לגופה. את הקושי האינהרנטי מסבירה שיסודו, במקרה הזה, הוא בעצם ההתמודדות של התובע המוחלש, מול הקהילה שהחלישה אותו, אליה הוא משתייך, והוסיפה: "דווקא כאשר הנושא העומד על הפרק הוא הקול שלא ניתן לנשים בתוך הקהילה, ראוי שלא לחסום את הדרך למתן קול, גם אם זה יעשה באמצעות ארגון.[...] הגשת תובענה באמצעות ארגון על מנת לסייע למי ששייך לקהילה ומעוניין להוסיף ולהשתייך אליה היא אמצעי למתן קול למי שקולה לא נשמע".[41]

לעניין הדרת הנשים, הוסיפה השופטת כי מעבר לפגיעה בשוויון, זוהי פגיעה גם בחופש הביטוי, שמובילה להמשך ההדרה בקרב המאזינים ומבעצם השתקתן של הנשים בהווה, צופה שתהיה לכך השפעה עתידית על כלל החברה גם כן. הפליה שכזאת, מהשיח הציבורי, פוגעת ובולטת במיוחד כאשר מדובר על שידורים שנמצאים תחת פיקוחה והרשאתה של הרשות.[42] בנוסף לדעת השופטת ברק-ארז לא נכון יהיה לתת עדיפות לנורמות הלכתיות מחייבות ב"התנגשותן" עם הזכות היסודית של נשים לשוויון רק מעצם היותן מחייבות.[43]

התוצאה המעשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התובענה הייצוגית אושרה, וכיום מתנהל ההליך בשאלת הדרת הנשים במדיניותה של התחנה בבית המשפט המחוזי בירושלים.

בעקבות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההליך מתקיים כבר למעלה מ-5 שנים לאחר שנים לאחר שבמהלכו ניסו הצדדים להגיע לפשרה על ידי גישור שלא נחלו הצלחה בעקבות הפערים שביניהם.[44]

כיום, הסוגיה של אפליית נשים נידונה במסגרות שונות בהקשרים שונים ועל אף הסלידה שהביעו שופטי בית המשפט העליון מהתופעה, היא עודנה מתקיימת. ניתן לראות זאת בהקשר של בקשתם של סטודנטים חרדים ליצור מסגרות להשכלה גבוהה מופרדות בין נשים לגברים. לטענתם, המערכת צריכה להיות שוויונית ולתת מענה גם לאלו שהנורמות ההלכתיות שלהם מבקשות להפריד בין נשים לגברים, כדי לאפשר להם לרכוש השכלה גבוהה. כיום ניתן מענה במסגרות שמספקות תואר ראשון בהפרדה על ידי כיתות קטנות או מוסדות מופרדים המותאמים לקהילה החרדית.[45][46]

אביעד הכהן מציין כי: למרות הדיבורים הרמים בהכרזת העצמאות על הענקת 'שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה', עד היום עוגן עקרון השוויון לא בחוקי היסוד של מדינת ישראל אלא בחוקים 'רגילים'. תופעה זו אינה מקרית: מכיוונים שונים הובעה התנגדות לעיגון עקרון היסוד החוקתי של השוויון כחוק-על, חוק יסוד, והתנגדות רבתי לו הובעה מצד המפלגות הדתיות. אלה חששו כי עיגון עקרון השוויון עשוי לאפשר קיומם של נישואי תערובת ונישואין אזרחיים, ולמנוע החלת כמה מחוקי ההלכה – בייחוד בתחום האישות – המפלים לרעה בין המינים. יתר על כן, הכרה בעקרון השוויון הייתה עשויה לפתוח פתח להכרה בנישואין דתיים שנערכים על ידי זרמים לא אורתודוקסיים.[47]

בכתיבה האקדמית כתבה הדס הולצשטיין תמיר כי פסיקה זו היא קידום משמעותי של כלי התובענה הייצוגית לטיפול בפגיעה בזכויות אדם. יש להניח כי רק ימים יגידו וניתן יהיה לאמוד את השפעתה של פסיקה זו.[48]

ההחלטה הסופית של בית המשפט

בשנת 2018 בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל החלטה בתובענה וחייב את רדיו "קול ברמה" לשלם לקרן לתובענות ייצוגיות מיליון שקלים שיחולקו לארגונים להעצמת נשים דתיות כפי שתקבע הקרן.

סגנית נשיא בית המשפט המחוזי, השופטת גילה כנפי- שטייניץ כתבה בפסק הדין: "מדובר בתובענה ייצוגית בעלת חשיבות ציבורית של ממש שעשתה לראשונה שימוש במוסד התובענה הייצוגית ככלי לקידום שוויון ולמניעת הפליה מגדרית".[49]

השופטת ציינה כי:"קול הוא חיוני לתחושת ערך עצמי וליכולת "לכתוב את סיפור חיי". אדם שסביבתו החברתית רואה בקול שלו ושל חברי קבוצתו קול לא חיוני, חסר ערך, ואף אסור להשמעה או להאזנה, נפגעת אנושות האפשרות שלו להרגיש חבר שווה ערך בקהילתו ובעל תחושת ערך עצמי".

חשיבותה של הפסיקה נובעת מכך שהוטל ספק של ממש בחוקיות ההסדר של הרשות השנייה עם תחנת רדיו "קול ברמה", ונראה שהרשות השנייה בהגיעה להסדר זה סייעה בעקיפין לעבירה על חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות (9.12.2015) (להלן: "פסק הדין"); רדיו קול ברמה (להלן: "התחנה"); קולך – פורום נשים דתיות (להלן: "הארגון").
  2. ^ "הדרת נשים" (להלן: "התופעה")
  3. ^ ראו פסק הדין, פסקה 31 לפסק דינו של השופט דנציגר. במספר פסקי דין קודמים הוכרה האפשרות מכוח סעיף 4(א)(3) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו–2006, אך לא התקיים עדיין דיון בזהותו של הארגון התובע ובתנאים שצריכים להתקיים בו.
  4. ^ בג"ץ 153/87 לאה שקדיאל נ' השר לענייני דתות, מב(2) 221 פסקה 20 לפסק דינו של השופט אלון (1988)
  5. ^ למשל: חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א–1951; חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח–1988.
  6. ^ ראו הע"ש 4 לעיל, עמ' 242–243
  7. ^ חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א–2000 סעיף 3(ד)(1) וסעיף 3(ד)(3).
  8. ^ יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, משפט וממשל, א, 81, אוגוסט 1992
  9. ^ ה"ח תש"ס מס' 2871 עמ' 370
  10. ^ נכון ליום כתיבת ערך זה (25.6.2017) גובה הפיצוי המרבי הוא 50 אלף שקלים חדשים.
  11. ^ חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו–2006, סעיף 1
  12. ^ ראו חוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006, סעיף 3.
  13. ^ ראו חוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006, סעיף 8 (ד); וכן ראו את אמות המידה שנידונו ב-רע"א 2282/15 פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ נ' לילי לוי פסקאות 10–11 (פורסם בנבו, 08.07.2015)
  14. ^ מתוך אתר הארגון, הקישור אליו מופיע תחת הכותרת "קישורים חיצוניים" שלהן.
  15. ^ הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (להלן: "הרשות השנייה")
  16. ^ צוות משרדי (להלן: "הצוות")
  17. ^ לעניין העובדות ראו פסק הדין, פסקאות 2–9 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  18. ^ ת"צ (מחוזי י-ם) 23955-08-12 קולך – פורום נשים דתיות נ' רדיו קול ברמה (פורסם בנבו, 09.09.2014)
  19. ^ ראו פסק הדין, פסקאות 10–11 לפסק הדין של השופט דנציגר.
  20. ^ ראו פסק הדין, פסקאות 12–13 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  21. ^ גילה כנפי-שטייניץ, באתר הרשות השופטת
  22. ^ ראו הרחבה בדיון בפסיקתו של בית המשפט העליון.
  23. ^ ראו פסק הדין, פסקה 15 לפסק הדין.
  24. ^ לעניין הטענות ראו פסק הדין, פסקה 19 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  25. ^ ראו פסק הדין, פסקאות 22–25 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  26. ^ ראו הרחבה להלן בדעותיהן של השופטות חיות וברק-ארז.
  27. ^ על אף העובדה שניתנת לארגון היכולת לתבוע מכוח סעיף 7(א) לחוק איסור הפליה, שכן התנאים שקובע סעיף 2 לחוק תובענות ייצוגיות להגדרתו של ארגון הכשיר להגיש תובענה ייצוגית מחמירים יותר. ייתכן ומכוח סעיף 7(א) אפשר יהיה להגיש תביעה אזרחית אחרת, אך לא תובענה ייצוגית. ראו פסק הדין, בפסקה 34 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  28. ^ ראו פסק הדין, פסקה 41 לפסק דינו של השופט דנציגר. התוספות אינן במקור.
  29. ^ ראו פסק הדין, פסקה 43 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  30. ^ ראו פסק הדין, פסקאות 42–46 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  31. ^ ראו פסק הדין, פסקה 48 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  32. ^ ראו פסק הדין, פסקה 50 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  33. ^ ראו פסק הדין, פסקה 53 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  34. ^ ראו פסק הדין, פסקאות 55–58 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  35. ^ ראו חוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006, סעיף 20(ה) וכן פסקה 65 לפסק הדין של השופט דנציגר.
  36. ^ ראו פסק הדין, בפסקאות 59–62 לפסק דינו של השופט דנציגר
  37. ^ ראו פסק הדין, פסקה 63 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  38. ^ ראו פסק הדין, סעיפים 75–77 לפסק דינו של השופט דנציגר.
  39. ^ ראו פסק הדין, פסקה 2 לפסק דינה של השופטת חיות.
  40. ^ ראו פסק הדין, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת חיות.
  41. ^ ראו פסק הדין, פסקאות 3–4 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
  42. ^ ראו פסק הדין, פסקה 8–9 ו12 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
  43. ^ ראו פסק הדין, פסקה 11 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
  44. ^ הפרטים על כך ניתנו בטוב ליבה של עו"ד יעל רוקמן מנכ"לית הארגון.
  45. ^ לעניין זה ראו תוצאות חוו"ד: גלעד מלאך, לי כהנר, "הפרדה מגדרית ומגזרית בלימודים אקדמים לאוכלוסייה החרדית", 5 בדצמבר 2016
  46. ^ נעמי דרום, תומכי ההפרדה בין גברים לנשים מנסים להגיע לאוניברסיטאות, באתר הארץ, 6 ביוני 2015
  47. ^ לקוח מתוך ערך השוויון בוויקיפדיה, מראה המקום שניתן שם: אביעד הכהן, "נישואין כדת משה ו(מדינת) ישראל", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010, עמ' 56–57
  48. ^ הדס הולצשטיין תמיר, "'קול ברמה נשמע' – יהא זה גם קולה של רחל": בעקבות רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות", המשפט ברשת: זכויות אדם – כתב עת מקוון, אפריל 2016, עמ' 16
  49. ^ "החדשות - רדיו הדיר נשים ונקנס במיליון שקל‎". mako. 20 בספטמבר 2018. בדיקה אחרונה ב-22 בספטמבר 2018.