פענוח כתבים מצריים עתיקים

ז'אן-פרנסואה שמפוליון בשנת 1823, מחזיק ברשימת סימני ההירוגליפים הפונטיים שלו. דיוקן מאת ויקטורין-אנג'ליק-אמלי רומילי (Victorine-Angélique-Amelie Rumilly).

מערכות הכתיבה ששימשו במצרים העתיקה פוענחו בתחילת המאה התשע-עשרה בזכות עבודתם של מספר חוקרים אירופאים, ובמיוחד עבודותיהם של ז'אן פרנסואה שמפוליון ותומאס יאנג. צורות כתיבה מצריות עתיקות, שכללו כתבים הירוגליפים, הייראטיים ודמוטיים, חדלו להיות מובנות במאות הרביעית והחמישית לספירה, מכיוון שהאלפבית הקופטי הפך לנפוץ יותר ויותר במקומן. הידע של הדורות המאוחרים יותר על הכתבים הקדומים יותר התבסס על עבודתם של מחברים יווניים ורומיים, שהבנתם הייתה לקויה. לפיכך האמונה הרווחת הייתה שהכתבים המצריים הם אידיאוגרפיים בלבד, ומייצגים רעיונות ולא צלילים. כמה ניסיונות פענוח של חוקרים אסלאמיים ואירופאים בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת זיהו כי הכתב עשוי להיות בעל מרכיב פונטי, אך תפיסת ההירוגליפים כאידאוגרפיים גרידא הפריעה למאמצים להבינם עד המאה השמונה עשרה.

אבן רוזטה, שהתגלתה ב-1799 על ידי צבאו של נפוליאון בונפרטה במצרים, נשאה טקסטים מקבילים בכתב חרטומים, כתב דמוטי ויוונית. מכאן התגבשה התקווה כי ניתן יהיה לפענח את הטקסט המצרי באמצעות הטקסט היווני, במיוחד בשילוב עם העדויות מהשפה הקופטית, השלב האחרון של השפה המצרית. משימה זו התבררה כקשה, למרות התקדמות מסוימת שהשיגו אנטואן-אייזק סילבסטר דה סאסי ויוהאן דויד אקרבאלד. יאנג, שהסתמך על עבודתם, הבחין שתווים דמוטיים נגזרו מהירוגליפים וזיהה כמה מהסימנים הפונטיים בדמוטיים. הוא גם זיהה את המשמעות של הירוגליפים רבים, כולל גליפים פונטיים בכרטוש המכיל את שמו של מלך מצרי ממוצא זר, תלמי החמישי. עם זאת, הוא היה משוכנע שהירוגליפים פונטיים שימשו רק בכתיבת מילים שאינן מצריות. בתחילת שנות העשרים של המאה ה-19 השווה שמפוליון את הכרטוש של תלמי עם אחרים, והבין שהכתב ההירוגליפי הוא תערובת של אלמנטים פונטיים ואידיאוגרפיים. טענותיו נתקלו בתחילה בספקנות ובהאשמות כי לקח רעיונות מיאנג מבלי לתת קרדיט, אך הן התקבלו בהדרגה. שמפוליון המשיך וזיהה באופן גס את המשמעויות של רוב ההירוגליפים הפונטיים, וביסס חלק ניכר מהדקדוק ומאוצר המילים של מצרים העתיקה. בינתיים, פיענח יאנג במידה רבה את הכתב הדמוטי באמצעות אבן רוזטה בשילוב עם טקסטים מקבילים אחרים ביוונית ובדמוטית.

מאמצי הפענוח דעכו לאחר מותם של יאנג ושמפוליון, אך בשנת 1837 הצביע קארל ריכרד לפסיוס על כך שהירוגליפים רבים מייצגים שילובים של שניים או שלושה צלילים ולא אחד, ובכך תיקן את אחד הכשלים הבסיסיים בעבודתו של שמפוליון. חוקרים אחרים, כמו עמנואל דה רוז'ה, חידדו את הבנת השפה המצרית, עד כדי כך שבשנות ה-50 של המאה ה-19 ניתן היה לתרגם כתבים מצריים עתיקים במלואם. בשילוב עם פענוח כתב היתדות באותה תקופה בערך, פתחה עבודתם את הגישה לכתבים מראשית העת העתיקה, שלא היו נגישים בעבר.

כתבים מצריים ודעיכתם

טבלה המציגה את התפתחות סימני הירוגליפים (משמאל) דרך מספר שלבים של כתב הייראטי לכתב דמוטי (ימין).

במשך רוב ההיסטוריה שלה היו למצרים העתיקה שתי מערכות כתיבה עיקריות. האחת, הירוגליפים, מערכת של סימנים ציוריים ששימשה בעיקר לטקסטים רשמיים ומקורה בסביבות 3200 לפני הספירה. השנייה, כתב הייראטי, מערכת של כתב מחובר ומהיר יותר לכתיבה, שנגזרה מההירוגליפים ושימשה בעיקר לכתיבה על פפירוס והייתה קדומה כמעט באותה מידה. החל מהמאה השביעית לפני הספירה, הופיעה מערכת כתב שלישית שנגזרה מהכתב ההייראטי וידועה כיום ככתב דמוטי. הכתב הדמוטי היה כל כך שונה מאביו הקדמון – ההירוגליפים – עד שקשה לזהות את הקשר בין שתי מערכות הסימנים הללו. עם פיתוחו הפך הכתב הדמוטי לשיטה הנפוצה ביותר לכתיבת השפה המצרית, ואילו השימוש בהירוגליפים ובכתב ההייראטי הצטמצם בעיקר לשימושים דתיים. במאה הרביעית לפני הספירה נשלטה מצרים בידי השושלת התלמית. בתקופת שלטונם, ולאחר מכן גם תחת האימפריה הרומית, השפה היוונית שימשה במצרים לצד מצרית בכתב דמוטי. במרוצת הזמן נעשה השימוש בהירוגליפים לנדיר יותר ויותר, עד שהצטמצם בעיקר לשימושם של כוהנים מצריים.

כל שלוש מערכות הכתב הכילו שילוב של סימנים פונטיים , המייצגים צלילים בשפה המדוברת, וסימנים אידיאוגרפיים, המייצגים רעיונות. סימנים פונטיים כללו סימנים חד-ליטרליים, דו-ליטרליים ותלת-ליטרליים, שמייצגים, בהתאמה, צליל אחד, שני צלילים או שלושה. סימנים אידיאוגרפיים כללו לוגוגרמות, המייצגות מילים שלמות, ודטרמינטיבים , ששימשו להבהרת משמעותן של מילים הכתובות בסימנים פונטיים.

סופרים יווניים ורומיים רבים כתבו על מערכות הכתב הללו, ורבים מהם היו מודעים לכך שלמצרים היו שתיים או שלוש מערכות כתיבה, אך אף אחד מהטקסטים ששרדו לתקופות מאוחרות יותר לא הסביר באופן מיטבי את הדרך שבה פועלים הכתבים. במאה הראשונה לפני הספירה תיאר דיודורוס סיקולוס במפורש את ההירוגליפים ככתב אידיאוגרפי, ורוב המחברים הקלאסיים היו שותפים להנחה זו. פלוטרכוס התייחס במאה הראשונה לספירה ל-25 עיצורים מצריים, מה שמרמז כי היה מודע להיבט הפונטי של ההירוגליפים או הכתב הדמוטי, אך פירושו של פלוטרכוס אינו ברור. בסביבות שנת 200 לספירה רמז קלמנס מאלכסנדריה שחלק מהסימנים הם פונטיים, אך בני זמנו התרכזו במשמעויות המטאפוריות של הסימנים. במאה השלישית לספירה טען פלוטינוס שהירוגליפים אינם מייצגים מילים אלא תובנות בסיסיות בהשראה אלוהית לגבי טבעם של הדברים שתיארו. במאה הבאה העתיק אמיאנוס מרקלינוס תרגום מאת מחבר אחר של טקסט הירוגליפי שהיה כתוב על אובליסק, אך התרגום לא היה מדויק מספיק בשביל לשמש להבנת עקרונות שיטת הכתיבה. היצירה המקיפה היחידה לפירוש הירוגליפים ששרדה עד לתקופה המודרנית הייתה ה"הירוגליפיקה" (Hieroglyphica), יצירה שנכתבה כנראה במאה הרביעית לספירה ומיוחסת לאדם בשם הורפולון (Horapollo). הוא דן במשמעויות של הירוגליפים בודדים, אם כי לא בשאלה כיצד שימשו סימנים אלה ליצירת ביטויים או משפטים. חלק מהמשמעויות שהוא מתאר נכונות, אבל ישנן יותר משמעויות שגויות, וכולן מוסברות בצורה מטעה כאלגוריות. לדוגמה, הורפולון טען שדמות של אווז פירושה "בן", כי אומרים שאווזים אוהבים את צאצאיהם יותר מאשר חיות אחרות. למעשה נעשה שימוש בהירוגליף האווז מכיוון שהמילים המצריות ל"אווז" ו"בן" משלבות את אותם עיצורים.

הן כתב החרטומים והן הכתב הדמוטי החלו להיעלם במאה השלישית לספירה. מוסדות הכהונה שבסיסם במקדשים גוועו ועם התפשטות הנצרות במצרים האלפבית הקופטי , שמקורו ביוונית, החליף את הכתב הדמוטי. טקסט ההירוגליפים האחרון נכתב על ידי כוהנים במקדש איסיס בפילה בשנת 394 לספירה, והטקסט הדמוטי האחרון הידוע נכתב בשנת 452 לספירה.

עם אובדן היכולת לקרוא את הכתבים המצריים ואת כתב היתדות ששימש במסופוטמיה, אבדה הגישה לשני המקורות הכתובים העיקריים לגבי ההיסטוריה של המזרח הקרוב עד האלף הראשון לפני הספירה. כתוצאה מכך התבסס הידע לגבי תקופה זו על מקורות מאוחרים יותר, שלעיתים קרובות היו חלקיים או משובשים. הדוגמה המצרית הבולטת ביותר למקור כזה היא "דברי ימי מצרים" (Αἰγυπτιακά, Aegyptiaca, "אייגיפטיאקה"), היסטוריה של המדינה המצרית שנכתבה ביוונית במאה השלישית לפני הספירה על ידי כומר מצרי בשם מנתון. הטקסט המקורי אבד, והוא שרד רק בסיכומים ובציטוטים של מחברים רומיים.

השפה הקופטית, הצורה האחרונה של השפה המצרית, הייתה השפה שבה דיברו רוב המצרים גם לאחר הכיבוש הערבי של מצרים בשנת 642 לספירה, אך היא איבדה בהדרגה את דובריה לטובת השפה הערבית. הקופטית החלה לגווע במאה השתים-עשרה, ולאחר מכן שרדה בעיקר כלשון קודש של הכנסייה הקופטית.

מאמצים מוקדמים

העולם המוסלמי בימי הביניים

ניסיון התרגום של אבן וחשיה (Ibn Wahshiyya) הנבטי להירוגליפים.

חוקרים ערבים היו מודעים לקשר בין הקופטית לשפה המצרית העתיקה, ולעיתים האמינו כי נזירים קופטים בימי האסלאם מבינים את הכתבים העתיקים. נאמר על מספר חוקרים ערבים במאות השביעית עד הארבע עשרה, כולל ג'אבר בן חיאן ואיוב בן מסלמה, כי הבינו הירוגליפים, אם כי משום שעבודותיהם בנושא לא שרדו, לא ניתן לבדוק ולאמת טענות אלו. במאות התשיעית והעשירית, כתבו ד'ו א-נון אל-מסרי ואבן וחשיה הנבטי חיבורים המכילים עשרות כתבים שהיו ידועים לעולם האסלאמי, כולל הירוגליפים, עם טבלאות המפרטות את משמעויותיהם. במאה השלוש-עשרה או הארבע-עשרה העתיק אבו אל-קאסם אל-עיראקי טקסט מצרי קדום והקצה ערכים פונטיים למספר הירוגליפים.

במחקר המודרני, האגיפטולוג עוכאשה א-דאלי טען כי טבלאות ההירוגליפים בעבודותיהם של אבן וחשיה ואבו אל-קאסם זיהו נכונה את המשמעות של רבים מהסימנים. חוקרים אחרים הביעו ספקנות לגבי הבנתו של אבן וחשיה את הכתבים שעליהם כתב. טארה סטפן, חוקרת העולם האסלאמי של ימי הביניים, כתבה שא-דאלי "הפריז מאוד בהערכת הדיוק של אבן וחשיה". עם זאת, מוסכם במחקר המודרני שאבן וחשיה ואבו אל-קאסם הבינו שלהירוגליפים יכולה להיות גם משמעות פונטית וגם משמעות סמנטית, תובנה שאליה הגיעו חוקרים באירופה מאות שנים מאוחר יותר.

המאות ה-15 עד ה-17

עמוד מתוך "אובליסקוס פמפיליוס" מאת אתנסיוס קירכר (1650), עם תרגומים מדומים לדמויות ולהירוגליפים על אובליסק ברומא.

בתקופת הרנסאנס החלו האירופים להתעניין בהירוגליפים. זאת החל משנת 1422 כאשר כריסטופורו בואונדלמונטי גילה עותק של "הירוגליפיקה" של הורפולון ביוון, והביא אותו לידיעת מלומדים חובבי עתיקות כמו ניקולו ניקולי ופוג'ו ברצ'וליני. ברצ'וליני זיהה טקסטים הירוגליפים שנכתבו על אובליסקים וחפצי אמנות מצריים אחרים והובאו לאירופה בתקופה הרומית, אך אנשי העתיקות לא ניסו לפענח את הטקסטים האלה. בהשפעת הורפולון ופלוטנוס, הם ראו בהירוגליפים צורת תקשורת אוניברסלית, מבוססת דימויים, ולא אמצעי לרישום שפה מדוברת. מתוך אמונה זו צמחה בתקופת הרנסאנס מסורת אמנותית של שימוש בסימבוליזם מעורפל המבוסס באופן רופף על הדימויים המתוארים ב"הירוגליפיקה" של הורפולון. סימבוליזם מעורפל זה פרץ בשנת 1499 עם פרסום ספרו של פרנצ'סקו קולונה , "היפנרוטומאכיה פוליפילי".

גם השפה הקופטית לא הייתה מוכרת לאירופאים. חוקרים השיגו מעת לעת כתבי יד קופטיים, אך במאה השש-עשרה, כשהחלו לנסות ברצינות ללמוד את השפה, ייתכן שהיכולת לקרוא אותה הוגבלה לנזירים קופטים, שלא נסעו מחוץ למצרים, ולאף אירופאי באותה תקופה לא הייתה הזדמנות ללמוד מאחד הנזירים הללו. החוקרים גם לא היו בטוחים אם הקופטית התפתחה מתוך שפת המצרים הקדמונים; רבים מהם חשבו שהיא קשורה דווקא לשפות אחרות של המזרח הקרוב הקדום .

באמצע המאה השבע-עשרה היה אתנסיוס קירכר, איש אשכולות גרמני ישועי, לאירופאי הראשון שהבין את השפה הקופטית. בשנות ה-30 וה-40 של המאה השבע-עשרה הוא הפיק תרגומים וספרי דקדוק, פגומים אך חלוציים, של השפה. עבודתו התבססה על ספרי דקדוק ערביים ועל מילונים של השפה הקופטית, שרכש במצרים הנוסע האיטלקי, פייטרו דלה ואלה. קירכר ניחש שהקופטית נגזרת משפתם של המצרים הקדמונים, ועבודתו בנושא הייתה הכנה למטרתו הסופית, פענוח הכתב ההירוגליפי.

על פי המילון הביוגרפי הסטנדרטי לאגיפטולוגיה, "קירכר הפך, אולי באופן לא הוגן, לסמל של כל מה שהוא אבסורדי ופנטסטי בסיפור הפענוח של הירוגליפים מצריים". קירכר חשב שהמצרים האמינו במסורת תאולוגית עתיקה שקדמה לנצרות ובישרה אותה, וקיווה להבין מסורת זו באמצעות ההירוגליפים. כמו קודמיו מתקופת הרנסאנס, הוא האמין שהירוגליפים לא מייצגים שפה, אלא צורה מופשטת של תקשורת. הנחה זו לא אפשרה לפרש את הכתב כמערכת של סימנים עם כללים קבועים או היגיון פנימי עקבי. לכן, בעבודותיו על הירוגליפים, כמו "אדיפוס אגיפטיאקוס" ("Oedipus Aegyptiacus"‏; 1652–1655), המשיך קירכר בניחושים המבוססים על הבנתו את האמונות המצריות הקדומות, שנגזרו מהטקסטים הקופטיים שקרא ומטקסטים עתיקים שלדעתו הכילו מסורות שנגזרו ממצרים. תרגומיו פירשו טקסטים קצרים המכילים רק מספר תווי חרטומים כמשפטים ארוכים המביעים רעיונות אזוטריים. בניגוד לחוקרים אירופאים מוקדמים יותר, קירכר הבין שהירוגליפים יכולים לתפקד באופן פונטי, וזאת אף על פי שראה בתפקוד זה התפתחות מאוחרת. הוא גם זיהה הירוגליף אחד, 𓈗, כמייצג מים ובכך עומד פונטית עבור המילה הקופטית למים, mu, כמו גם לצליל m. הוא היה האירופאי הראשון שזיהה נכון ערך פונטי להירוגליף.

הנחות היסוד של קירכר היו מקובלות על בני דורו, אבל רוב החוקרים דחו את תרגומיו ואף היו שלעגו להם. עם זאת, טענתו כי הקופטית נגזרה מהשפה המצרית העתיקה התקבלה באופן רווח.

המאה ה-18

דף מתוך Recueil d'antiquités égyptiennes מאת אן קלוד דה קיילוס , 1752, משווה הירוגליפים לסימנים דומים בכתבים מצריים אחרים

במשך עשרות שנים לאחר עבודותיו האחרונות של קירכר, כמעט ואף אחד לא ניסה לפענח הירוגליפים, אף על פי שחלק מהמתעניינים בנושא תרמו הצעות לגבי הכתב שהתבררו בסופו של דבר כנכונות. חיבורו הדתי של ויליאם וורברטון , "הנציגות האלוהית של משה" , שפורסם בחלקים משנת 1738 ועד 1741, כלל קטע ארוך על הירוגליפים ועל התפתחות הכתיבה. הוא טען שהירוגליפים לא הומצאו כדי לקודד סודות דתיים אלא למטרות מעשיות, כמו כל מערכת כתיבה אחרת, וכי הכתב המצרי הפונטי שהוזכר על ידי קלמנס מאלכסנדריה נגזר מהם. גישתו של וורברטון, על אף שהיא תאורטית בלבד, יצרה את המסגרת להבנת הירוגליפים ששלטה במחקר בהמשך המאה.

במהלך המאה השמונה-עשרה גבר הקשר בין האירופאים למצרים. יותר ויותר אירופים ביקרו במצרים וראו את הכתובות העתיקות שבה. ככל שאספו יותר עתיקות כך גדל מספר הטקסטים הזמינים ללימוד. ב-1704 הפך ז'אן-פייר ריגור (צר') לאירופאי הראשון שזיהה טקסט מצרי קדום שאינו הירוגליפי, וב-1724 פרסם ברנאר דה מונפוקון אוסף גדול של טקסטים מעין אלה. בין השנים 1752–1767 אסף אן קלוד דה קיילוס ופרסם בסיוע של ז'אן-ז'אק ברתלמי , מספר רב של כתובות מצריות. עבודתם ציינה כי נראה שכתבים מצריים שאינם הירוגליפים מכילים סימנים שמקורם בהירוגליפים. ברתלמי גם הצביע על הטבעות הסגלגלות, שלימים נודעו ככרטושים, שהקיפו קבוצות קטנות של סימני חרטומים בטקסטים רבים, ובשנת 1762 העלה את הסברה שהכרטושים מכילים שמות של מלכים או אלים. קרסטן ניבור, שביקר במצרים בשנות ה-60 של המאה ה-19, יצר את הרשימה השיטתית הראשונה, אם כי לא מלאה, של סימני חרטומים מובהקים. הוא גם הצביע על ההבחנה בין טקסט הירוגליפים לבין האיורים שליוו אותו, בעוד שחוקרים קודמים בלבלו בין השניים. ז'וזף דה גינייה , אחד ממספר חוקרים באותה תקופה ששיערו כי לתרבות הסינית יש קשר היסטורי כלשהו למצרים העתיקה, האמין שהכתיבה הסינית היא שלוחה של הירוגליפים. ב-1785 הוא חזר על הצעתו של ברתלמי בנוגע לכרטושים, והשווה אותה למנהג סיני שהבדיל שמות פרטיים מהטקסט שמסביב.

גאורג סואגה , החוקר הבקיא ביותר בקופטית בסוף המאה השמונה-עשרה, העלה מספר תובנות לגבי הירוגליפים בספרו "על מקורם ושימושם של האובליסקים" (1797; De origine et usu obeliscorum). הוא קיטלג סימני חרטומים והגיע למסקנה שיש מעט מדי סימנים נפרדים כדי שכל אחד מהם ייצג מילה בודדת, כך שכדי לייצר אוצר מילים מלא חייב להיות לכל אחד מהם מספר משמעויות או שינוי משמעות על ידי שילוב זה עם זה. הוא הבין שהכיוון שאליו פונים הסימנים מעיד על הכיוון בו יש לקרוא את הטקסט, והציע שחלק מהסימנים הם פונטיים. סואגה לא ניסה לפענח את הכתב, מתוך מחשבה שהדבר ידרוש יותר ראיות ממה שהיה זמין באירופה באותה עת.

זיהוי סימנים

אבן רוזטה

שחזור של אסטלת אבן רוזטה כפי שאולי הופיעה במקור, כשכל שלושת הכתובות שלמות.

ערך מורחב – אבן רוזטה

כאשר כוחות צרפתיים בפיקודו של נפוליאון בונפרטה פלשו למצרים ב-1798, הביא עמו בונפרטה חיל של מדענים וחוקרים, הידועים בכינוי "החכמים" או "המלומדים" (les savants), כדי לחקור את הארץ ואת המונומנטים העתיקים שלה. ביולי 1799, כאשר חיילים צרפתים בנו מחדש מבצר ממלוכי, שכונה על ידם מבצר ז'וליאן, ליד העיירה רוזטה, הבחין לוטננט פייר-פרנסואה בושאר שאחת מאבני החומה שנהרסה במבצר מכוסה בכתב. הייתה זו אסטלה מצרית עתיקה, מחולקת לשלוש כתובות, כשהפינה הימנית התחתונה שלה ורוב מהכתובת העליונה שלה נשברו. הכתובות על האבן היו בשלושה כתבים: הירוגליפים בכתובת העליונה, כתב דמוטי בכתובת האמצעית ויוונית בכתובת התחתונה. הטקסט כולל תיעוד לצו שהוצא בשנת 197 לפני הספירה על ידי תלמי החמישי, והעניק טובות הנאה לכהונות מצרים. הטקסט הסתיים בקריאה לרשום עותקים של הצו "באותיות קדושות ומקומיות ויווניות" ולהציב אותם במקדשים הגדולים של מצרים. עם קריאת הכתובת היוונית, הבינו הצרפתים שהאבן היא טקסט מקביל, שיכול לאפשר את פענוח הטקסט המצרי על סמך תרגומו ליוונית. החוקרים במשלחת חיפשו קטעים אחרים של האסטלה כמו גם טקסטים אחרים ביוונית ובמצרית. עם זאת, מעולם לא נמצאו חלקים נוספים מהאבן, והטקסטים הדו-לשוניים היחידים שהם גילו היו ברובם בלתי קריאים וחסרי תועלת לפענוח.

חוקרי המשלחת התקדמו בהבנת הכתבים שעל האבן. ז'אן-ז'וזף מרסל אמר שהכתב האמצעי היה "תווי כתב מחובר של השפה המצרית העתיקה", זהה לאחרים שראה על מגילות פפירוס. הוא ולואי רמי רֶז' החלו להשוות את הטקסט הדמוטי לזה היווני, בנימוק שפענוח הכתובת האמצעית יהיה פורה יותר מטקסט ההירוגליפים, שרובו היה חסר. הם ניחשו את מיקומם של שמות פרטיים בכתובת האמצעית, על סמך מיקומם של אותם שמות בטקסט היווני, והצליחו לזהות את הסימנים שמייצגים העיצורים פ' ו-ת' בכתיב הדמוטי של השם "פתולמאיוס" (שמו של תלמי; ביוונית: Πτολεμαῖος), אך לא השיגו התקדמות מעבר לכך.

בשנת 1800 נשלחו העותקים הראשונים של כתובות האבן לצרפת. בשנת 1801 היה הצבא הצרפתי נצור במצרים על ידי כוחות בריטיים ועות'מאניים ונכנע בכניעת אלכסנדריה. לפי תנאי הכניעה, עברה אבן רוזטה לידי הבריטים. עם הגעתה של האבן לבריטניה, הכינה אגודת האנטיקווארים של לונדון תחריטים של הטקסט ושלחה אותם למוסדות אקדמיים ברחבי אירופה.

דיווחים ממשלחת נפוליאון עוררו באירופה התעניינות רבה במצרים העתיקה. בעקבות הנסיגה הצרפתית והבריטית נכנסה מצרים לתקופה כאוטית, אך ב-1805, לאחר שמוחמד עלי השתלט על המדינה, הגיעו אספנים אירופאים למצרים ונשאו משם עתיקות רבות, בעוד אמנים העתיקו אחרות. החפצים שהובאו תרמו לקורפוס הטקסטים שחוקרים יכלו להשוות כאשר ניסו לפענח את מערכות הכתיבה.

דה סאסי, אקרבאלד ויאנג

אנטואן-איסאק סילבסטר דה סאסי, בלשן צרפתי בולט שפענח את כתב הפהלווי הפרסי ב-1787, היה בין הראשונים שעבדו על אבן רוזטה. בדומה למרסל ורז', הוא התמקד בקשר בין הטקסט היווני לכתב הדמוטי בכתובת האמצעית. בהתבסס על פלוטרכוס, הוא הניח שהכתב הדמוטי מורכב מ-25 סימנים פונטיים. דה סאסי חיפש שמות פרטיים יווניים בתוך הטקסט הדמוטי וניסה לזהות את הסימנים הפונטיים בתוכם, אך מעבר לזיהוי שמותיהם של תלמי, אלכסנדר וארסינואי התקדמותו הייתה מועטה. הוא הבין שיש הרבה יותר מ-25 סימנים דמוטים ושהכתובת הדמוטית כנראה לא הייתה תרגום קרוב של היוונית, ובכך הפכה המשימה לקשה יותר משחשב. לאחר פרסום תוצאותיו בשנת 1802 הוא הפסיק לעבוד על פענוח הכתובות שעל האבן.

באותה שנה מסר דה סאסי עותק של כתובות האבן לתלמידו לשעבר, יוהאן דויד אקרבאלד, דיפלומט שוודי ובלשן חובב. אקרבלד רשם הצלחה גדולה יותר. הוא ניתח את אותן קבוצות סימנים כמו דה סאסי אך זיהה נכון יותר סימנים. במכתביו לדה סאסי הציע אקרבלד אלפבית של 29 סימנים דמוטיים, שמחציתם הוכחו מאוחר יותר כנכונים, ובהתבסס על ידיעותיו בקופטית הוא זיהה מספר מילים דמוטיות בתוך הטקסט. דה סאסי היה סקפטי לגבי תוצאותיו, וגם אקרבלד לא המשיך במאמציו. למרות ניסיונותיהם של חוקרים אחרים לא הושגה התקדמות נוספת בפענוח עד כעשור לאחר מכן, כאשר החל תומאס יאנג את עבודתו בנושא.

תומאס יאנג בשנת 1822.

תומאס יאנג היה איש אשכולות בריטי, שתחומי התמחותו כללו פיזיקה, רפואה ובלשנות. בעת שהפנה את תשומת לבו למצרים הוא כבר נחשב לאחד האינטלקטואלים הבולטים של אותה תקופה. בשנת 1814 הוא החל להתכתב עם דה סאסי על אבן רוזטה, ולאחר מספר חודשים הפיק את מה שכינה התרגומים של הטקסטים ההירוגליפים והדמוטיים של האבן. הם היו למעשה ניסיונות לפרק את הטקסטים לקבוצות של סימנים כדי למצוא חלקים של הטקסטים המצריים שמתאימים בסבירות גבוהה לטקסט היווני. לגישה זו לא הייתה תועלת רבה, מכיוון ששלוש הכתובות לא היו תרגומים מדויקים זו של זו. יאנג בילה חודשים בהעתקת טקסטים מצריים אחרים, מה שאפשר לו לראות בהם דפוסים שאחרים החמיצו. בדומה לסואגה, הוא זיהה שאין מספיק הירוגליפים כדי שכל אחד מהם ייצג מילה אחת, ולכן הציע כי מילים מורכבות משניים או שלושה הירוגליפים כל אחת.

יאנג הבחין בדמיון בין סימני ההירוגליפים לסימנים הדמוטיים והגיע למסקנה שהסימנים ההירוגליפים התפתחו לאלו הדמוטיים. אם כך, טען יאנג, הכתב הדמוטי לא יכול להיות כתב פונטי גרידא אלא חייב לכלול גם סימנים אידיאוגרפיים שנגזרו מהירוגליפים. בשנת 1815 הוא כתב לדה סאסי על תובנה זו. הוא קיווה למצוא סימנים פונטיים בכתב ההירוגליפים, אך לא הצליח בכך, בין השאר משום שהטקסט כלל צורות שונות של איות פונטי. הוא הגיע למסקנה שהירוגליפים פונטיים לא קיימים, למעט חריג עיקרי: בפרסום שלו מ-1802 כתב דה סאסי שהירוגליפים עשויים לתפקד באופן פונטי בעת כתיבת מילים לועזיות. לאחר שלמד על נוהג דומה בכתיבה הסינית, הציע יאנג ב-1811 שכרטוש מסמל מילה שנכתבה בצורה פונטית – לדוגמה, שמו של שליט לא מצרי כמו תלמי. יאנג יישם את ההצעות הללו על הכרטושים באבן רוזטה. חלקם היו קצרים, מורכבים משמונה סימנים, בעוד שאחרים הכילו את אותם סימנים ואחריהם רבים נוספים. יאנג ניחש שהכרטושים הארוכים מכילים את הצורה המצרית של התואר שניתן לתלמי בכתובת היוונית: "חי לנצח, אהובו של [האל] פתח". לכן, הוא התרכז בשמונת הסימנים הראשונים, שהיו אמורים להתאים לצורת השם היוונית, תלמיוס. בעזרת חלק מהערכים הפונטיים שהציע אקרבאלד, התאים יאנג את שמונת ההירוגליפים למקביליהם הדמוטיים והציע שחלק מהסימנים מייצגים מספר ערכים פונטיים בעוד שאחרים מייצגים רק אחד. לאחר מכן הוא ניסה ליישם את התוצאות על כרטוש ברניצ'ה (שמה של מלכה תלמיית), בהצלחה פחותה. אף על פי כן הוא זיהה זוג הירוגליפים שסימנו את הסיומת של השם הנשי. התוצאה הייתה קבוצה של שלושה-עשר ערכים פונטיים לסימנים הירוגליפים ודמוטים. בדיעבד, שישה היו נכונים, שלושה נכונים חלקית וארבעה שגויים.

הניתוח של יאנג לכרטוש של תלמי

הירוגליף
פירושו של יאנג	OSH או OS	I	MA או M	LO או OLE	לא הכרחי	T	P

יאנג סיכם את עבודתו במאמר "מצרים", שפורסם בשנת 1819 בעילום שם במוסף לאנציקלופדיה בריטניקה. המאמר כלל השערות לגבי תרגום של 218 מילים דמוטיות ו-200 הירוגליפים וקישר נכון כ-80 סימני הירוגליפים עם מקביליהם הדמוטיים. האגיפטולוג פרנסיס לואלין גריפית' אמר על יאנג ב-1922, שבמחקרו "התערבבו מסקנות שגויות רבות, אך השיטה שננקטה הובילה בבטחה לפענוח הסופי". עם זאת, יאנג התעניין פחות בטקסטים המצריים עצמם ויותר במערכות הכתיבה כתַּצְרֵף אינטלקטואלי, ותחומי העניין המדעיים המרובים שלו הקשו עליו להתרכז בפענוח. בשנים שלאחר פרסום מאמרו לא היו לו הישגים משמעותיים בתחום זה.

פריצות הדרך של שמפוליון

ז'אן-פרנסואה שמפוליון החל להתעניין במצרים העתיקה בגיל ההתבגרות, בין השנים 1803–1805 בערך. הוא למד את שפות המזרח הקרוב, כולל קופטית, תחת דה סאסי ואחרים. אחיו, ז'אק-ז'וזף שמפוליון פיז'אק, היה עוזרו של בון-ז'וזף דסייה , ראש האקדמיה לכתובות ולספרות בפריז, ובתפקיד זה סיפק לז'אן פרנסואה את האמצעים להתעדכן במחקר על מצרים. בזמן שתומאס יאנג עבד על פענוח ההירוגליפים פרסם שמפוליון סיכום של הידע המבוסס על מצרים העתיקה והרכיב מילון קופטי. הוא כתב רבות על הכתבים המצריים שעוד לא פוענחו, אבל לא התקדם בפענוחם. ב-1821 לכל המאוחר הוא הגיע למסקנה שאף אחד מהכתבים אינו פונטי. בשנים הבאות, לעומת זאת, הוא זינק קדימה בהבנתו. הפרטים לגבי התקדמותו אינם ידועים במלואם בגלל פערים בראיות וסתירות בדיווחים של בני התקופה.

שמפוליון זלזל בתחילה ביצירתו של יאנג, זאת לאחר שראה רק קטעים מרשימת ההירוגליפים והמילים הדמוטיות של יאנג. באמצע 1821, לאחר שעבר מגרנובל לפריז, היה באפשרותו להשיג עותק מלא של עבודתו של יאנג, אך לא ידוע אם עשה זאת. בערך בזמן הזה הוא הפנה את תשומת לבו לזיהוי צלילים פונטיים בתוך כרטושים.

רמז מכריע הגיע מאובליסק פילה , אובליסק הנושא גם כתובת יוונית וגם מצרית. וילאם ג'ון בנקס , אספן עתיקות אנגלי, שלח את האובליסק ממצרים לאנגליה והעתיק את כתובותיו. בניגוד לסברתו של בנקס, כתובות אלו לא היו טקסט דו-לשוני אחד, כמו זה של אבן רוזטה. עם זאת, שתי הכתובות כללו את השמות "תלמי" ו"קלאופטרה", שבכתובת ההירוגליפים היו מוקפים בכרטושים. ניתן לזהות את הכרטוש של תלמי על סמך אבן רוזטה, אבל בנקס יכול היה רק לנחש, על סמך הטקסט היווני, שהכרטוש השני מייצג את שמה של קלאופטרה. העותק שלו לטקסט הציע את הקריאה הזו של הכרטוש בעיפרון. בינואר 1822 ראה שמפוליון את העותק. הוא פירש את הכרטוש כמייצג את השם קלאופטרה, אך מעולם לא ציין כיצד הוא זיהה אותו. שמפוליון יכול היה לעשות זאת ביותר מדרך אחת, בהתחשב בראיות שעמדו לרשותו. בנקס הניח ששמפוליון קיבל את הצעתו מבלי לתת לו קרדיט וסירב לתת לו עזרה נוספת.

שמפוליון פירק את ההירוגליפים שייצגו את שמו היווני של תלמי (Πτολεμαῖος – פתולמאיוס) בצורה שונה מיאנג. הוא זיהה שחלק מהסימנים בשם – אלה שזיהה כמסמנים פונטית את הצלילים p, l ו-o – מתאימים לכרטוש של קלאופטרה. סימן נוסף, שלהשערתו ייצג את הצליל e, יוצג על ידי הירוגליף יחיד בכרטוש של קלאופטרה וגרסה כפולה של אותו גליף בכרטוש של תלמי. צליל חמישי, t, נראה כאילו נכתב עם סימנים שונים בכל אחד מהכרטושים, אבל שמפוליון שיער שאלה סימנים הומופוניים, סימנים המייצגים את אותו הצליל. לאחר מכן הוא בחן את התאמת מסקנותיו לכרטושים אחרים, זיהה את שמותיהם של שליטים יווניים ורומיים רבים של מצרים וגיבש השערות לגבי אותיות נוספות.

הניתוח של שמפוליון לכרטוש של תלמי

הירוגליף
פירושו של שמפוליון	S	E	M	L	O	T	P

הניתוח של שמפוליון לכרטוש של קלאופטרה

הירוגליף
פירושו של שמפוליון	סיומת נשית	A	R	T	A	P	O	E	L	K

ביולי 1822 דחה שמפוליון ניתוח של ז'אן-בטיסט ביו על טקסט המקיף תבליט מקדש מצרי המכונה זודיאק דנדרה . בכך הצביע על כך שהירוגליפים של כוכבים בטקסט זה מעידים לכאורה על כך שהמילים הסמוכות מתייחסות למשהו הקשור לכוכבים, כגון קבוצות כוכבים. הוא כינה את הסימנים המשמשים בדרך זו "סימנים מהסוג", אם כי לימים כינה אותם "קובעים".

שמפוליון הכריז על גרסאותיו המוצעות של הכרטושים היוונים-רומיים בספרו "מכתב למר דסייה" , אותו השלים ב-22 בספטמבר 1822. ב-27 בספטמבר הקריא אותו באקדמיה, עם יאנג שהיה נוכח בקהל. מכתב זה נחשב לעיתים קרובות כמסמך המכונן של האגיפטולוגיה, אם כי הוא ייצג רק התקדמות צנועה ביחס לעבודתו של יאנג. עם זאת, המכתב הסתיים בהצעה, ללא הרחבה, שייתכן כי נעשה שימוש בסימנים פונטיים בכתיבת שמות פרטיים מנקודה מוקדמת מאוד בהיסטוריה המצרית. לרוב לא מתועד במקורות בני זמננו כיצד הגיע שמפוליון למסקנה זו. מהכתבים שלו עולה כי אחד המפתחות היה מסקנתו שרשימת המלכים מאבידוס מכילה את השם "רעמסס", שם מלכותי שנמצא ביצירותיו של מנתון, וכי חלק מהעדויות האחרות שלו הגיעו מהעתקים של כתובות במצרים שנעשו על ידי ז'אן-ניקולא איו .

רעמסס בכתב חרטומים

תחותמס בכתב חרטומים

לדברי הרמינה הרטלבן , שכתבה ב-1906 את הביוגרפיה הנרחבת ביותר על שמפוליון, פריצת הדרך הגיעה ב-14 בספטמבר 1822, ימים ספורים לפני כתיבת המכתב, כאשר שמפוליון בחן את העותקים של איו. כרטוש אחד מאבו סימבל הכיל ארבעה סימנים הירוגליפיים. שמפוליון ניחש, או הסתמך על אותו ניחוש שנמצא במאמר הבריטי של יאנג, שהסימן הראשון המעגלי מייצג את השמש. המילה הקופטית ל"שמש" הייתה re. הסימן שהופיע פעמיים בסוף הכרטוש הוא סימן "s" בכרטוש של תלמי. אם השם בכרטוש התחיל ב-Re והסתיים ב-ss, עשוי היה זה להתאים ל-"Ramesses", מה שמרמז שהסימן באמצע מסמל m. אישורים נוספים הגיעו מאבן רוזטה, שבה הסימנים m ו-s הופיעו יחד בנקודה המתאימה למילה "לידה" בטקסט היווני, ומקופטית, שבה המילה ל"לידה" היא mise. כרטוש אחר הכיל שלושה סימנים, שניים מהם זהים לכרטוש רעמסס. הסימן הראשון, איביס, היה סמל ידוע של האל תחות. אם לשני הסימנים האחרונים היו אותם ערכים כמו בכרטוש רעמסס, השם בכרטוש השני יהיה תותמס (Thothmes), המקביל לשם המלכותי "תחותמס" (Tuthmosis) שהוזכר על ידי מנתון. אלה היו מלכים מצריים ילידים, שהקדימו זמן רב את השלטון היווני במצרים, אך כתיבת שמותיהם הייתה פונטית חלקית. כעת פנה שמפוליון לתואר תלמי שנמצא בכרטושים הארוכים יותר באבן רוזטה. שמפוליון הכיר את המילים הקופטיות שיתרגמו את הטקסט היווני וידע לומר שהירוגליפים פונטיים כגון p ו-t יתאימו למילים הללו. משם יכול היה לנחש את המשמעויות הפונטיות של עוד מספר סימנים. לפי דיווחה של הרטלבן, לאחר שגילה את התגליות הללו אץ שמפוליון למשרדו של אחיו באקדמיה לכתובים, זרק אוסף של כתובות מועתקות, קרא "עשיתי את זה!" ("Je tiens mon affaire!"), התמוטט והתעלף למשך מספר ימים.

איות הירוגליפים וכתב יתדות של שמו של חשיארש הראשון על אגרטל קיילוס , מועתקים ב-Précis du système hieroglyphique.

במהלך החודשים הבאים יישם שמפוליון את האלפבית ההירוגליפי שלו על כתובות מצריות רבות, וזיהה עשרות שמות ותארים מלכותיים. במהלך תקופה זו בחנו שמפוליון והמזרחן אנטואן-ז'אן סיינט-מרטין את אגרטל קיילוס , שנשא עליו כרטוש הירוגליפים וכן טקסט בכתב יתדות פרסי עתיק . סיינט-מרטין, שהתבסס על יצירתו המוקדמת יותר של גאורג גרוטפנד , האמין שכתב היתדות נושא את שמו של חשיארש הראשון, מלך האימפריה האחמנית במאה החמישית לפני הספירה שממלכתו כללה את מצרים. שמפוליון אישר שהסימנים הניתנים לזיהוי בכרטוש תואמים את שמו של חשיארש, וחיזק את העדויות לכך שהירוגליפים פונטיים שימשו הרבה לפני השלטון היווני במצרים ותומכים בקריאה של סיינט מרטין בכתב היתדות. היה זה צעד מרכזי בפענוח כתב יתדות .

בתקופה זו הגיע שמפוליון לפריצת דרך שנייה. אף על פי שהוא מנה כ-860 סימנים הירוגליפיים, קומץ מאותם סימנים היוו חלק גדול מכל טקסט נתון. הוא גם נתקל במחקר שנערך לא מכבר בסינית מאת ז'אן-פייר אבל-רמיזא, שהראה שאפילו כתיבה סינית השתמשה רבות בתווים פונטיים, וכי יש לשלב את הסימנים האידיאוגרפיים שלה לקשרים רבים כדי ליצור אוצר מילים מלא. מספר הירוגליפים נראו כקשרים. ושמפוליון זיהה את שמו של אנטינואוס, רומאי לא מלכותי, כתוב בהירוגליפים ללא כרטוש, לצד דמויות שנראו אידיאוגרפיות. סימנים פונטיים לא הוגבלו אפוא לכרטושים. כדי לבחון את סברותיו, השווה שמפוליון טקסטים הירוגליפיים שנראו כמכילים את אותו תוכן וציין סתירות באיות, מה שהצביע על נוכחות של הומופונים. הוא השווה את רשימת ההומפונים שהתקבלה עם טבלת הסימנים הפונטיים מעבודתו על הכרטושים ומצא שהם תואמים.

באפריל 1823 הכריז שמפוליון על התגליות הללו לאקדמיה לכתובים לספרות. משם התקדם במהירות בזיהוי סימנים ומילים חדשות. הוא הגיע למסקנה שהסימנים הפונטיים מרכיבים אלפבית עיצורי שבו רק לפעמים נכתבו תנועות. סיכום ממצאיו, שפורסם ב-1824 בשם "סיכום המערכת ההירוגלפית" (Précis du système hiéroglyphique), קבע כי "כתיבה הירוגלפית היא מערכת מורכבת, כתב פיגורטיבי, סימבולי ופונטטי בו-זמנית בטקסט אחד ובאותו טקסט, באותו משפט, ואולי אפילו אעז, באותה מילה". בסיכום נכתבו זיהויים למאות מילים הירוגליפיות, ניתן תיאור להבדלים בין הירוגליפים וכתבים אחרים, נרשם ניתוח לשמות פרטיים ושימושים בכרטושים ותואר חלק מהדקדוק של השפה. כעת עבר שמפוליון מפענוח כתב לתרגום השפה הבסיסית.

מחלוקות

ה"מכתב למר דסייה" הזכיר את תומאס יאנג כמי שעבד על הכתב הדמוטי והתייחס לניסיונו של יאנג לפענח את שמה של ברניקי, אך לא הוזכרה בו עבודתו של יאנג על ניתוח שמו של תלמי וגם לא תגליתו לגבי סיומת השם הנשי, שנמצאה גם בשמה של קלאופטרה על אובליסק פילה. מתוך אמונה שהתגליות הללו הן שאפשרו את התקדמותו של שמפוליון, ציפה יאנג בסופו של דבר לקבל חלק גדול מהקרדיט על כל מה שיצר שמפוליון. בהתכתבות פרטית, זמן קצר לאחר קריאת המכתב, ציטט יאנג מימרה צרפתית שמשמעותה "זה הצעד הראשון שחשוב", אם כי הוא גם אמר "אם [שמפוליון] אכן שאל מפתח אנגלי, המנעול היה כל כך חלוד שלאף זרוע רגילה לא היה כוח מספיק כדי לסובב אותו".

בשנת 1823 פרסם יאנג את ספרו, "תיאור של מספר תגליות אחרונות בספרות הירוגלפית ובעתיקות המצריות" ("An Account of Some Recent Discoveries in Hieroglyphical Literature and Egyptian Antiquities"), עם כותרת המשנה "כולל האלפבית ההירוגליפי המקורי של המחבר, שהורחב על ידי מר שמפוליון". שמפוליון כתב ליאנג בכעס, "לעולם לא אסכים להכיר בשום אלפבית מקורי אחר משלי". ב"סיכום המערכת ההירוגלפית" שפרסם שמפוליון בשנה שלאחר מכן, הוא הכיר בעבודתו של יאנג, אך כתב שהגיע למסקנותיו באופן עצמאי, מבלי לראות את המאמר של יאנג בבריטניקה. מאז היו דעות המלומדים חלוקות בשאלה האם שמפוליון היה הגון. יאנג המשיך לדחוף להכרה גדולה יותר בתרומתו, תוך הבעת תערובת של הערכה כלפי עבודתו של שמפוליון וספקנות לגבי חלק ממסקנותיו. השניים היו בקשר עד מותו של יאנג ב-1829, והיחסים ביניהם התאפיינו בלבביות ובמחלוקות רוויות מתחים לסירוגין.

שמפוליון המשיך לעבוד על הירוגליפים, ועבודתו כללה הצלחות רבות לצד טעויות. בתוך כך, התגלעה מחלוקת בינו לבין חוקרים אחרים שדחו את תקפות עבודתו. ביניהם היו אדמה-פרנסואה ז'ומאר, מוותיקי המשלחת של נפוליאון, והיינריך יוליוס קלפרות, מזרחן גרמני. המלומד שנשאר ביקורתי כלפי הפענוח של שמפוליון למשך הזמן הארוך ביותר היה גוסטב סייפארת . ב-1826 הגיעה התנגדותו לשמפוליון לשיאה בוויכוח פומבי עמו, והוא המשיך לתמוך בגישתו להירוגליפים עד מותו ב-1885.

ככל שהתבהר טבעם של ההירוגליפים, התמעטו המתנגדים מהסוג הזה, אך הוויכוח על מידת הסתמכותו של שמפוליון על עבודתו של יאנג נמשך. היריבות הלאומית בין האנגלים לצרפתים החריפה את המחלוקת. האגיפטולוג ריצ'רד ברוס פרקינסון נקט עמדה מתונה: "גם אם היכרותו של שמפוליון עם עבודתו הראשונית של יאנג הייתה מעמיקה יותר מכפי שהוא טען לאחר מכן, הוא עודנו המפענח של כתב ההירוגליפים... יאנג גילה חלקים מהאלפבית – מפתח – אבל שמפוליון פענח שפה שלמה."

קריאת כתבים

יאנג והכתב הדמוטי

עבודתו של יאנג על הירוגליפים גוועה במהלך שנות ה-20 של המאה ה-19, אך עבודתו בנושא הכתב הדמוטי נמשכה בסיוע גילוי מקרי. אחד ממקורותיו ללימוד הכתב הדמוטי היה טקסט באוסף המכונה פפירוסי קאסטי. יאנג זיהה מספר שמות יווניים בטקסט זה. בנובמבר 1822 השאיל לו ג'ורג' פרנסיס גריי קופסת פפירוסים יווניים שנמצאה במצרים. לאחר בדיקתם הבין יאנג שאחד מהם מכיל את אותם שמות כמו הטקסט הדמוטי מאוסף קאסטי. שני הטקסטים היו גרסאות של אותו מסמך, ביוונית ובדמוטית. הגילוי של טקסט דו-לשוני נוסף אפשר ליאנג להתקדם בפענוח.

באמצע שנות ה-20 של המאה ה-19 הוא התמקד בתחומי עניין אחרים. ב-1827 מכתב מהחוקר האיטלקי אמדאו פיירון עודד אותו להתמקד שוב בלימוד הכתב הדמוטי. במכתב טען פיירון שיאנג עובר יותר מדי בין תחומי מחקר שונים והציע לו להתמקד במצרים העתיקה. יאנג בילה את השנתיים האחרונות לחייו בעבודה על הכתב הדמוטי. בשלב מסוים הוא התייעץ עם שמפוליון, אז אוצר בלובר, שהתייחס אליו בידידות, נתן לו גישה לרשימותיו על הכתב הדמוטי והציג לו את הטקסטים הדמוטיים באוסף הלובר.

חיבורו "יסודות ראשונים למילון מצרי בכתב הדמוטי העתיק" (Rudiments of an Egyptian Dictionary in the Ancient Enchorial Character) פורסם לאחר מותו בשנת 1831. הוא כלל תרגום מלא של טקסט אחד וחלקים גדולים מהטקסט של אבן רוזטה. לפי האגיפטולוג ג'ון ריי, יאנג "ככל הנראה ראוי להיות ידוע כמפענח של הכתב הדמוטי".

שנותיו האחרונות של שמפוליון

היכולת לקדם את הבנת ההירוגליפים על בסיס אבן רוזטה מוצתה עד שנת 1824. שמפוליון היה זקוק לטקסטים נוספים כדי ללמוד את הכתב, ומעטים היו זמינים בצרפת. מ-1824 עד 1826 הוא ביקר פעמיים באיטליה וחקר את העתיקות המצריות שנמצאו שם, במיוחד אלו שנשלחו לאחרונה ממצרים למוזיאון המצרי בטורינו. הוא בחן כתובות על עשרות פסלים ואסטלות וזיהה, לראשונה מזה מאות שנים, את המלכים שהזמינו אותם, אף על פי שבמקרים מסוימים שגה בזיהוי. הוא גם בחן את הפפירוסים של המוזיאון והצליח לפענח את נושאם. הוא התעניין במיוחד בפפירוס המכונה "רשימת המלכים מטורינו", שמפרט את השליטים המצריים ואת אורך שלטונם עד המאה השלוש עשרה לפני הספירה. הפפירוס סיפק בסופו של דבר מסגרת לכרונולוגיה של ההיסטוריה המצרית, אך הוא התפורר לחתיכות, ותרומתו של שמפוליון לשחזורו הייתה ראשונית בלבד. בהיותו באיטליה התיידד שמפוליון עם איפוליטי רוזליני , בלשן פיזאני שנסחף בלהט של שמפוליון למצרים העתיקה והחל ללמוד איתו. שמפוליון עבד גם על הרכבת אוסף של עתיקות מצריות בלובר, כולל הטקסטים שמאוחר יותר הראה ליאנג. ב-1827 פרסם מהדורה מתוקנת של ה"סיכום" (Précis), שכללה כמה מממצאיו האחרונים.

אספני עתיקות שחיו במצרים, במיוחד ג'ון גארדנר וילקינסון, כבר יישמו את הממצאים של שמפוליון על הטקסטים שם. שמפוליון ורוסליני רצו לעשות זאת בעצמם, ויחד עם כמה חוקרים ואמנים אחרים הקימו את המשלחת הצרפתית-טוסקנית למצרים. בדרך למצרים עצר שמפוליון לבחון פפירוס שהיה בידיו של סוחר עתיקות צרפתי. היה זה עותק של הוראותיו של אמנמחת, יצירת ספרות חוכמה שנוצרה כעצה לאחר המוות מאמנמחת הראשון לבנו ויורשו. זו הייתה יצירת הספרות המצרית העתיקה הראשונה שנקראה, אם כי שמפוליון לא הצליח לקרוא אותה מספיק טוב כדי להבין מה היא הייתה. בשנים 1828 ו-1829 נסעה המשלחת לאורך הנילוס, אספה והעתיקה עתיקות. לאחר שלמד טקסטים רבים הרגיש שמפוליון בטוח שהשיטה שלו מתאימה לטקסטים הירוגליפים מכל תקופה בהיסטוריה המצרית.

לאחר שחזר ממצרים, בילה שמפוליון חלק ניכר מזמנו בעבודה על תיאור מלא של השפה המצרית, אך היה לו מעט זמן להשלים אותה. החל מסוף 1831 סבל מסדרה של אירועים מוחיים ומת במרץ 1832.

אמצע המאה ה-19

ספר Grammaire égyptienne של שמפוליון.

דיוקנו של קארל ריכרד לפסיוס בסביבות 1850.

בין השנים 1836–1843, פרסם שמפוליון-פיז'אק בשלבים את דקדוק מצרי (Grammaire égyptienne) ומילון נלווה של אחיו. שניהם לא היו שלמים, במיוחד המילון, שהיה מאורגן בצורה מבלבלת והכיל תרגומים משוערים רבים. החסרונות של יצירות אלה שיקפו את העובדה שבזמן מותו של שמפיליון היו עוד פערים רבים בהבנת המצרית. בעבודות אלה ניסה שמפוליון לתעתק קבוצות של הירוגליפים לכתיב קופטי, אך הוא הגזים בהערכתו לדמיון בין השפות. כפי שניסח זאת גריפית' ב-1922, "במציאות, הקופטית היא נגזרת שולית מהמצרית העתיקה, כמו צרפתית מלטינית; לפיכך, במקרים מסוימים, התעתוקים המשוערים של שמפוליון יצרו מילים קופטיות טובות, אבל לרוב הן היו פחות או יותר חסרות משמעות או בלתי אפשריות; וכאשר הוא תעתק ביטויים, או שהתחביר הקופטי הופר ללא תקנה או שהיה צריך להפוך את סדר המילים שנכתבו בהירוגליפים. כל זה היה מאוד מבלבל ומטעה." שמפוליון גם לא היה מודע לכך שסימנים יכולים לייצג שניים או שלושה עיצורים. במקום זאת הוא חשב שכל סימן פונטי מייצג צליל אחד ולכל צליל יש הרבה מאוד הומפונים. לדוגמה, הסימן האמצעי בכרטוש "רעמסס" מייצג רצף של שני עיצורים, ms, אך שמפוליון קרא אותו כ-m. הוא גם לא היה מודע לתופעה המכונה כיום כ"השלמה פונטית": סימן המייצג עיצור יחיד שנוסף לסימן המייצג שניים או שלושה עיצורים, כדי להבהיר כיצד יש לקרוא את אותו סימן.

רוב שותפיו של שמפוליון חסרו את היכולות הלשוניות הדרושות לקידום תהליך הפענוח, ורבים מהם מתו מוות מוקדם. אדוארד הינקס , איש דת אירי שהעניין העיקרי שלו היה פענוח כתב יתדות, תרם תרומות חשובות בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19. בעוד שתרגומי הטקסטים של שמפוליון השתמשו בניחושים מושכלים כדי להשלים פערים בידע, ניסה הינקס להשלימם באופן שיטתי יותר. הוא זיהה יסודות דקדוקיים במצרית, כגון מיליות ופועלי עזר, שלא היו קיימים בקופטית, וטען שצלילי השפה המצרית דומים לאלו של השפות השמיות. הינקס גם שיפר את ההבנה של ההייראטית, שהוזנחה במחקרים האגיפטולוגיים עד אז.

המלומד שתיקן את הכשלים הבסיסיים ביותר ביצירתו של שמפוליון היה קארל ריכרד לפסיוס, פילולוג פרוסי שהחל ללמוד את השפה המצרית באמצעות הדקדוק של שמפוליון והיה חלק מדור חדש של אגיפטולוגים שצמח, אמצע המאה ה-19. הוא יצר קשר ידידותי עם רוסליני והחל להתכתב עמו על השפה. ספרו של לפסיוס, "מכתב לפרופסור ה. רוסליני על האלפבית ההירוגליפי" ("Lettre à M. le Professeur H. Rosellini sur l'Alphabet hiéroglyphique"), שפרסם ב-1837, הסביר את תפקידם של סימנים דו-ליטרליים ותלת-ליטרליים (המייצגים שניים או שלושה עיצורים בהתאמה) ושל השלמות פונטיות, אם כי מונחים אלה טרם נטבעו. הוא מנה 30 סימנים פונטיים יונילטרליים (המייצגים עיצור אחד), לעומת יותר מ-200 במערכת של שמפוליון ו-24 בהבנה המודרנית של כתב הירוגליפים. מכתבו של לפסיוס תמך בגישתו הכללית של שמפוליון להירוגליפים תוך תיקון חסרונותיה, והוא העביר את מוקד הפעילות בתחום האגיפטולוגיה מפענוח לתרגום. שמפוליון, רוסליני ולפסיוס נחשבים לעיתים קרובות למייסדי האגיפטולוגיה; לעיתים גם יאנג נכלל.

עמנואל דה רוז'ה, שהחל ללמוד מצרית ב-1839, היה האדם הראשון שתרגם טקסט מצרי עתיק באורך מלא; הוא פרסם את התרגומים הראשונים של כתבים ספרותיים מצריים בשנת 1856. אחד מתלמידיו, גסטון מספרו, אמר כי "דה רוז'ה נתן לנו את השיטה שאפשרה לנו להשתמש בשיטה של שמפוליון ולהביאה לשלמות". חוקרים אחרים התרכזו בסימנים הפחות מוכרים. היינריך ברוגש היה הראשון מאז מותו של יאנג שקידם את חקר הכתב הדמוטי, ופרסם דקדוק שלו ב-1855. חיבורו של צ'ארלס וויקליף גודווין "פפירוסים הייראטיים" ("Hieratic Papyri"), שפורסם ב-1858, היה התרומה הגדולה הראשונה לנושא זה. הוא הדגיש שטקסטים הייראטיים, לא כתובות הירוגליפיים מונומנטליות, היו המקור העשיר ביותר להבנת השפה המצרית. גודווין ובן זמנו פרנסואה שאבאס קידמו מאוד את חקר הכתב ההייראטי.

בשנת 1866 גילה לפסיוס את צו קנופוס, טקסט מקביל כמו אבן רוזטה שכל הכתובות שבו היו שלמות ברובן. כעת ניתן היה להשוות את ההירוגליפים ישירות לתרגומם ליוונית, והתוצאות הוכיחו את תקפות גישתו של שמפוליון מעבר לכל ספק סביר. סמואל בירץ' , הדמות הבכירה באגיפטולוגיה הבריטית במהלך אמצע המאה התשע-עשרה, פרסם את המילון המקיף הראשון של מצרית ב-1867, ובאותה שנה פרסם ברוגש את הכרך הראשון של המילון שלו, הן בהירוגליפים והן בדומטי. המילון של ברוגש ביסס את ההבנה המודרנית של צלילי השפה המצרית, הנשענת על הפונולוגיה של השפות השמיות כפי שהציע הינקס. אגיפטולוגים המשיכו לחדד את הבנתם את השפה, אך בשלב זה היא כבר נסמכה על יסודות יציבים. יחד עם פענוח כתב היתדות באותה מאה, פענוח הכתבים המצריים הקדומים פתח את הדרך לחקר ההיסטוריה הקדומה של המזרח הקרוב.

לקריאה נוספת

Adkins, Lesley; Adkins, Roy (2000). The Keys of Egypt: The Obsession to Decipher Egyptian Hieroglyphs. HarperCollins. ISBN 978-0-06-019439-0. Allen, James P. (2014). Middle Egyptian: An Introduction to the Language and Culture of Hieroglyphs, Third Edition. Cambridge University Press. ISBN 978-1-107-05364-9. Bierbrier, Morris L., ed. (2012). Who Was Who in Egyptology, 4th Revised Edition. Egypt Exploration Society. ISBN 978-0-85698-207-1. Buchwald, Jed Z.; Josefowicz, Diane Greco (2020). The Riddle of the Rosetta: How an English Polymath and a French Polyglot Discovered the Meaning of Egyptian Hieroglyphs. Princeton University Press. ISBN 978-0-691-20091-0. Champollion, Jean-François (1824). Précis du système hiéroglyphique des anciens égyptiens (in French). Treuttel et Würtz. Champollion, Jean-François (2009). The Code-Breaker's Secret Diaries: The Perilous Expedition through Plague-Ridden Egypt to Uncover the Ancient Mysteries of the Hieroglyphs. Translated by Martin Rynja. Gibson Square. ISBN 978-1-903933-83-1.

Curran, Brian A. (2003). "The Renaissance Afterlife of Ancient Egypt (1400–1650)". In Ucko, Peter; Champion, Timothy (eds.). The Wisdom of Egypt: Changing Visions Through the Ages. UCL Press. ISBN 978-1-84472-005-7. El-Daly, Okasha (2005). Egyptology: The Missing Millennium. UCL Press. ISBN 978-1-84472-062-0. Griffith, Francis Llewellyn (1951) [Reprint of "The Centenary of Egyptology" in The Times Literary Supplement, 1922]. "The Decipherment of the Hieroglyphs". The Journal of Egyptian Archaeology. 37: 38–46. doi:10.2307/3855155. JSTOR 3855155. Hamilton, Alastair (2006). The Copts and the West, 1439–1822: The European Discovery of the Egyptian Church. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-928877-9. Iversen, Erik (1993) [First edition 1961]. The Myth of Egypt and Its Hieroglyphs in European Tradition. Princeton University Press. ISBN 978-0-691-02124-9. Loprieno, Antonio (1995). Ancient Egyptian: A Linguistic Introduction. Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-44384-5.

Parkinson, Richard (1999). Cracking Codes: The Rosetta Stone and Decipherment. Contributions by Whitfield Diffie, Mary Fischer, and R. S. Simpson. British Museum Press. ISBN 978-0-7141-1916-8. Pope, Maurice (1999) [First edition 1975]. The Story of Decipherment, from Egyptian Hieroglyphs to Maya Script, Revised Edition. Thames & Hudson. ISBN 978-0-500-28105-5. Ray, John D. (2007). The Rosetta Stone and the Rebirth of Ancient Egypt. Harvard University Press. ISBN 978-0-674-02493-9. Robinson, Andrew (2006). The Last Man Who Knew Everything: Thomas Young, the Anonymous Polymath Who Proved Newton Wrong, Explained How We See, Cured the Sick, and Deciphered the Rosetta Stone, among Other Feats of Genius. Pi Press. ISBN 978-0-13-134304-7. Robinson, Andrew (2012). Cracking the Egyptian Code: The Revolutionary Life of Jean-François Champollion. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-991499-9. Solé, Robert; Valbelle, Dominique (2002) [French edition 1999]. The Rosetta Stone: The Story of the Decoding of Hieroglyphics. Translated by Steven Rendall. Four Walls Eight Windows. ISBN 978-1-56858-226-9.

Stephan, Tara (2017). "Writing the Past: Ancient Egypt through the Lens of Medieval Islamic Thought". In Lowry, Joseph E.; Toorawa, Shawkat M. (eds.). Arabic Humanities, Islamic Thought: Essays in Honor of Everett K. Rowson. Brill. ISBN 978-90-04-34329-0. Stolzenberg, Daniel (2013). Egyptian Oedipus: Athanasius Kircher and the Secrets of Antiquity. University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-92415-1. Thompson, Jason (2015a). Wonderful Things: A History of Egyptology, 1. From Antiquity to 1881. American University in Cairo Press. ISBN 978-977-416-599-3. Thompson, Jason (2015b). Wonderful Things: A History of Egyptology, 2. The Golden Age: 1881–1914. American University in Cairo Press. ISBN 978-977-416-692-1. Young, Thomas (1855). Leitch, John (ed.). Miscellaneous Works of the Late Thomas Young, Volume III: Hieroglyphical Essays and Correspondence, &c (in English and French). John Murray.

קישורים חיצוניים

• "מצרית עתיקה: שפת ההירוגליפים" באתר InvestInHistoryCo,‏ 29 במרץ 2024
• באים אל הפרופסורים, ‏200 שנה לתגלית שחשפה את העולם לתרבות המצרית העתיקה, באתר גלובס, 22 בנובמבר 2022
• "הסודות של כתב החרטומים" מאת איתי נבו, מכון דוידסון, 29 במרץ 2018
• "אבן רוזטה: כך נחשפו סודות הפרעונים" מאת חן מלול, הספרנים - מגזין הספרייה הלאומית, 2 באפריל 2017
• היסטוריה גדולה, בקטנה, אבן רוזטה - האבן שחשפה את סודות מצרים העתיקה, באתר הארץ, 20 בפברואר 2017

הערות שוליים

ערך מומלץ