פצצת פיצוח מסלולים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פצצת פיצוח מסלול מודרנית של התעשייה הצבאית

פצצת פיצוח מסלולים (פפ"ם) היא פצצה שלרוב כוללת חימוש מצרר, וייעודה הוא פגיעה במסלול המראה והוצאתו מכלל שימוש. הפצצה מוטלת מעל שדה תעופה אויב ומותירה סדקים עמוקים במסלול ומכתשים עמוקים שמצריכים תיקון מתמשך.

כפי הנראה, השימוש המכריע ביותר בפצצות פיצוח מסלולים התרחש בעת מלחמת ששת הימים. כחלק ממבצע מוקד תקף חיל האוויר הישראלי את חילות האוויר של מדינות ערב השכנות בפצצות אלה. הפצצות היו למעשה פצצות רב-שלביות: המעטפת החיצונית התפרקה עם פגיעה במסלול והשלב השני היו רקטות שביקעו את מסלול ההמראה ועשו בו שמות.

הפצצה במבצע מוקד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון ההפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 1962 הורה מפקד חיל האוויר, האלוף עזר ויצמן, לראש ענף מבצעים, סא"ל יעקב נבו, לתכנן מבצע להפצצה של שדות התעופה של מדינות ערב. נבו בחר להיעזר בסרן רפאל סברון, מתכנן זוטר מענף מבצעים. השניים סברו כי תקיפה אפקטיבית של שדות התעופה הערביים צריכה להתמקד במסלולי ההמראה והנחיתה שתביא ללכידת המטוסים על הקרקע, ובכך תתאפשר השמדתם ביעפי תקיפה נוספים ותמנע נחיתה של מטוסי האויב שבאוויר.

מאחר שהמסלולים נבנו מבטון עבה, בחנו המתכננים חלופות שונות להשבתתם וערכו ניסויים. נמצא שכל סוגי אמצעי הלחימה שהיו בשימוש חיל האוויר אינם מתאימים לתקיפת המסלולים: ירי רקטות על מסלולי הבטון יוצר בהם חורים קטנים וקלים לתיקון, ירי תותחי המטוסים שורט קלות את הבטון ופצצות הברזל היצוק מקפצות על המסלול או מתגלגלות ממנו ועלולות להחטיא אותו ואף מסכנות את הטייס. המתכננים שקדו לפיכך בפיתוח פצצות ייחודיות שיפערו בבטון חור גדול שיביא להשבתתו למשך זמן מספיק עד ליעף התקיפה הבא.

למחלקת ההדרכה בחיל האוויר, בפיקוד שעיה גזית, הועברה בקשה לביצוע אימוני הפצצה מדויקת לטייסות חיל האוויר. בנגב שופץ מסלול ישן, הוצבו בו מטרות שמדמות מטוסי אויב ובו בוצעו האימונים להפצצת המסלול.

חיל המודיעין וענף מודיעין של חיל האוויר נתבקשו לאסוף מידע על כל שדות התעופה במדינות ערב. לאחר גמר האיסוף בנו המתכננים טבלאות מפורטות ומדויקות שבהן הקצו לכל שדה תעופה את מבני המטוסים המתאים להתקפתו, את המסלולים שיש להרוס, משקל הפצצות שיוטלו על כל מסלול וכו'. לכל שדה תעופה ומסלול הוגדרו נתיבי טיסה עד ליעד וזוויות כניסה ויציאה מיעף ההפצצה. על גבי מפות המסלולים סומנו המקומות במסלול שבהם יש להטיל פצצה בהתאם לסוגי המטוסים שבו ולמרחקי ההמראה הדרושים למטוסיו. בדרך כלל סומנו שתי פגיעות דרושות לכל מסלול במרחק של שליש מכל צד.

בשנות ה-70 בנו האמריקאים פצצות מסוג סנק-איי אך הן לא היו יעילות לחיל האוויר הישראלי משום שהן נועדו למטרות רכות ולא לחדירת מסלולים. הפתרון עלה בדעתו של יואש צידון, והוא פנה לחברת מאטרה הצרפתית על מנת שתפתח פצצה זו. פצצה זו נקראה "אולר חד" או פפ"ם. במהלך שנת 1965 נעשו מספר ניסיונות בפצצות אלו בידי טייסת 116 של חיל האוויר הישראלי. בהמשך אותה שנה נקנו זכויות הייצור של הפצצה ובמפעלי התע"ש בהנהלת אברהם מקוב שוכללה הפצצה. על ייצור פצצה זו קיבל מקוב את פרס ביטחון ישראל.

אורך הפצצה היה 1.6 מטר וקוטרה היה 18 ס"מ. הפצצה שקלה 70 ק"ג והראש הקרבי שקל 43.5 ק"ג.

הפעלת הפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעלת הפצצה נעשתה במספר שלבים פשוטים. בהתחלה היה הטייס מטיל את הפצצה בגובה של מאה מטרים. לאחר מכן נפתח מצנח שהאט את הפצצה והיטה אותה לזווית של 60 מעלות, לאחר זמן קצר הופעל מנוע רקטי שהאיץ את מהירות הפצצה והיא התפוצצה לאחר כ-6 שניות. המכתש שיצרה פצצה זו במסלול תקני היה בקוטר של 5 מטרים ובעומק של כ-1.5 מטר.

במבצע מוקד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש פברואר 1967 סופקו לחיל האוויר 253 פצצות מסוג פפ"ם, 187 מהסוג הקטן ו-66 מהסוג הגדול. בשלב הראשון של מלחמת ששת הימים, שפרצה ב-5 ביוני, במבצע מוקד, נעשה שימוש בפצצות אלו על מנת להשבית את שדות התעופה המצריים. במהלך המלחמה השתמשו ב-155 פצצות שהוטלו בעיקר בגל התקיפה הראשון. הנפגעים העיקריים היו חיל האוויר הסורי ובעיקר חיל האוויר המצרי שספג אבדות קשות ובסיסיו המבצעיים שותקו כבר בימיה הראשונים של המלחמה. תוצאות המבצע היו השגת עליונות אווירית מוחלטת שאפשרה לחיל האוויר לסייע לכוחות השריון והרגלים ולסיים את המלחמה בשישה ימים.

לאחר המלחמה הייתה התעניינות נרחבת וכלל עולמית בנוגע לרכישת הפצצה.

הפצצה במלחמות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפצצה הישראלית שודרגה על ידי הצרפתים בשנת 1977 והולידה את הפצצה "מטרה דורנדל". הפצצה שוקלת 450 קילוגרמים ומחוברים אליה מצנח נתיק, רקטת האצה ושני ראשי קרב. הפצצה הוטלה ממטוס שטס בגובה נמוך, בזווית הנכונה רקטת ההאצה שיגרה את הפצצה לעבר מסלול ההמראה ויצרה בו מכתש. שני ראשי הקרב התפוצצו גם הם וכך יצרו נזק נוסף והעמיקו את המכתש שנוצר על המסלול. הנזק מפצצה זו הרבה יותר קשה לתיקון מאחר שהיא פוגעת ביסודות של המסלול ולכן מצריכה טיפול רב יותר. חיל האוויר האמריקאי עשה שימוש בפצצה בעת מלחמת המפרץ בשנת 1991. הפצצות הוטלו מעל לשדות תעופה של חיל האוויר העיראקי ממטוסי F-111.

פצצת פיצוח מסלולים אכזרית מסוגה פותחה על ידי בריטניה. שמה היה JP233, ולא רק שהיא יצרה בורות במסלולי ההמראה בהם פגעה אלא הותירה בהם מוקשים מסוכנים. כלומר, צוותי תחזוקה שבאו לתקן את המסלול היו חשופים לפיצוץ משני שיכול היה להוביל לחבלה בגופם או למותם. בעקבות הסכם שאסר שימוש בהטמנת מוקשים עליו חתמה בריטניה, הנשק הוצא מכלל שימוש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דני שלום, כרעם ביום בהיר: מבצע מוקד - כך הושמדו חילות האוויר הערביים במלחמת ששת הימים, 2002.