פצצת SDB

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פצצת SDB
Boeing GBU-39 Small Diameter Bomb.jpg
מידע בסיסי
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
יצרן Boeing Defense, Space & Security עריכת הנתון בוויקינתונים
עלות יחידה 40,000 דולר אמריקאי (SDB I)
250,000 דולר אמריקאי (SDB II)
מלחמות ומבצעים מלחמת עיראק, מלחמת האזרחים בסוריה, מלחמת אפגניסטן, מבצע עופרת יצוקה, מבצע נחישות טבועה עריכת הנתון בוויקינתונים
כניסה לשירות 2006 עריכת הנתון בוויקינתונים
יציאה משירות בשירות
משתמשים ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
ישראלישראל  ישראל
איטליהאיטליה  איטליה
הולנדהולנד  הולנד
ערב הסעודיתערב הסעודית  ערב הסעודית
גרסאות
  • GBU-39/B
  • GBU-39A/B
  • GBU-39B/B
  • GBU-53/B
מאפיינים כלליים
משקל 129 ק"ג עריכת הנתון בוויקינתונים
ממדים
אורך 180 ס״מ עריכת הנתון בוויקינתונים
ביצועים
דיוק CEP של 5–8 מטר (SDB I)
CEP של כ-1 מטר (SDB II)
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי חומר נפץ מרסק עם רסס:
93 ק"ג (SDB I)
16 ק"ג (SDB I GBU-39/B)
62 ק"ג (SDB FLM GBU-39A/B)
16 ק"ג (Laser SDB GBU-39B/B)
מרעום אלקטרוני ניתן לתכנות מתא הטייס, כולל אפשרויות של פיצוץ עם מגע, פיצוץ באוויר או השהייה
הנחיה מערכת ניווט אינרציאלית, GPS, התבייתות אינפרה-אדום, ביות מכ"ם פעיל עריכת הנתון בוויקינתונים
חדירת בטון 1,000 מילימטרים (39 אינץ')
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פצצת SDB (ראשי תיבות של: Small Diameter Bomb, פצצה בקוטר קטן) היא סדרה של פצצות מונחות למטוסי קרב רב-משימתיים תוצרת ארצות הברית. הדגם הנפוץ הוא GBU-39/B של בואינג שמכונה SDB I ודגם מתקדם יותר GBU-53/B של ריית'יאון המכונה SDB II נמצא בפיתוח. ייעודה הוא פגיעה כירורגית במטרות איכות ודיכוי הגנה אווירית. הפצצה נמצאת בשירות מספר מדינות, ובפרט בשירות חיל האוויר של ארצות הברית. הפצצה נמצאת בשירות חיל האוויר הישראלי בו היא מכונה ברד-חד, ומופעלת על ידי מטוסי ה-F-15I רעם, F-16I סופה ו-F-35I אדיר.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון שמאחורי ה-SDB הוא יצירת פצצה קטנה ומדויקת שתאפשר פגיעה במטרות איכותיות ממרחק. היא כוללת כנפיים בתצורת "יהלום" שמעניקים לה יכולת דאייה של כ-110 קילומטרים (68 מיל) והיא מדויקת מאוד. היא קטנה וקלה יותר מפצצת JDAM רגילה ולכן כל מטוס יכול לשאת יותר יחידות ממנה. פצצת SDB I נושאת כ-16 קילוגרם (35 ליברות) של חומר נפץ מרסק מסוג AFX-757 שלו יכולת חדירה של 1,000 מילימטר בטון מזוין.

הדגם המקורי, GBU-39/B SDB I, צויד בהנחיית ניווט אינרציאלי מסויעת GPS שאפשרה לו לתקוף מטרות נייחות כגון מצבורי דלק, בונקרים, מכ"מים וסוללות טק"א נייחות. הדגם המתקדם יותר GBU-53/B SDB II של ריית'און כולל גם ראש ביות תרמי ומכ"ם עם יכולת זיהוי מטרה אוטומטי, על מנת לאפשר לתקוף גם מטרות ניידות כגון טנקים, כלי רכב ונגמ"שי חפ"ק. לדגם SDB I יש CEP של 5–8 מטר והוא משיג זאת על ידי עדכון מתמיד של מערכת הניווט האינרציאלית שלו לפי נתוני ה-GPS.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פצצות ה-SDB נמצאות בשימוש חיל האוויר הישראלי החל מ-2009. כיום הם מבצעיות על מטוסי ה-F-15I רעם, ה-F-16I סופה וה-F-35I אדיר. חיל האוויר הישראלי ערך שימוש ראשון מאושר בפצצת SDB במבצע צוק איתן ב-2014, אך ישנם דיווחים לא מאומתים שהוא השתמש בפצצה באופן לא מאושר כבר במבצע עופרת יצוקה ב-2008. לטענת סוריה, ב-28 במרץ 2019 מטוס F-35I של חיל האוויר הישראלי השתמש בפצצות SDB מדגם GBU-39 כדי להשמיד מחסני טילים איראניים בחלב במסגרת סכסוך ישראל-איראן-חזבאללה בסוריה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פצצת SDB בוויקישיתוף
P military.png ערך זה הוא קצרמר בנושא אמצעי לחימה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.