פקודת הראיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 היא החוק המסדיר את קבלתן של ראיות במערכת המשפט בישראל (בית משפט לענייני משפחה,[1] בית משפט לעניינים מינהליים,[2] בית משפט לתביעות קטנות,[3] בית הדין לענייני מים[4] ובית הדין לעבודה[5] הוסמכו לדון בדיון אזרחי גם שלא לפי דיני הראיות הרגילים; בתי דין דתיים דנים לפי דיני ראיות שבדין הדתי.).

בראש הדרכים להבאת ראיות נמצאת עדות של עד המעיד במהלך המשפט, והפקודה מונה דרכים נוספות להבאת ראיות.

הוראות הפקודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפקודה חמישה פרקים:

  • פרק א׳: עדות שבעל־פה
  • פרק ב׳: עדות שבכתב
  • פרק ג׳: ראיות חסויות
  • פרק ד׳: משקלן של ראיות
  • פרק ה׳: שונות.

פרק א׳: עדות שבעל־פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימן א׳ בפרק זה עוסק בהזמנת עדים וכשרותם, ואלה הוראותיו:

  • מותר להזמין כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לעניין, אך בית המשפט רשאי לסרב להוציא הזמנה אם אין בה צורך או אם ראה שנתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת.
  • הכל כשרים להעיד בכל משפט, אך במשפט פלילי אין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו, ואין כופים אותו להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם בן זוגו בכתב אישום אחד, וכן אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת משנהו, ואין כופים אחד מהם להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם משנהו בכתב אישום אחד (סייגים אלה לא יחולו על עדות של אדם שהגיש תלונה נגד בן זוגו, ילדו או הורהו, לפי העניין).
  • במשפט אזרחי יכול בעל דין להעיד לעצמו או להיות מוזמן להעיד ליריבו.

סימן ב׳ עוסק בעדות על אמרות, ואלה הוראותיו:

  • עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לעניין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט.
  • עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות־לוואי שלו, תהא קבילה, בתנאים מסוימים, אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מישראל.
  • אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה:
(1) מתן האמרה הוכח במשפט;
(2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו;
(3) העדות שונה, לדעת בית משפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה.
עם זאת, לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה.
  • אמרה בכתב שניתנה מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אף אם נותנה אינו עד במשפט, אם שני הצדדים הסכימו לכך ותוכן האמרה לא היה שנוי במחלוקת, ובלבד שהנאשם היה מיוצג על ידי עורך דין.
  • עדות על הודאת הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודאה ובית המשפט ראה שההודאה הייתה חפשית ומרצון. כאשר ההגנה כופרת בקבילותה של ההודאה ומעלה טענות על אי-חוקיותה, בעיקר בגלל אמצעי חקירה פסולים שלטענת ההגנה גרמו למסירת ההודאה, מתקיים משפט זוטא לקביעת קבילותה של ההודאה.

סימן ג׳ עוסק בעדות שניתנה מחוץ לישראל, ואלה הוראותיו:

  • לפי בקשת בעל דין במשפט אזרחי רשאי בית המשפט לצוות שעד או כל אדם אחר ייחקר בתצהיר על־ידי אדם פלוני ובמקום פלוני שמחוץ לתחום שיפוטו של בית המשפט, ורשאי הוא להתיר לכל בעל דין להגיש את פרוטוקול העדות כראיה באותו משפט.
  • מקום שנגבתה עדות מחוץ לתחום שיפוטם של בתי המשפט בישראל, לצורך הליך פלילי בישראל, רשאי בית המשפט להתיר שפרוטוקול העדות שניתנה כאמור יוגש כראיה במשפט, ובלבד שבית המשפט ראה שיש סיבה מספקת להיעדרו של העד שהעיד לפי הפרוטוקול וכי לנאשם או לעורך דינו ניתנה הזדמנות לחקור את העד חקירה שכנגד בשעה שנגבתה העדות.

פרק ב׳: עדות שבכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מקום שמותר לאדם על־פי דין, או שנדרש אדם, להוכיח דבר על־ידי תצהיר בכתב, בשבועה או בהן צדק, יהיה תצהירו בכתב ראיה כשרה, אם הוזהר המצהיר כי עליו להצהיר את האמת וכי יהא צפוי לענשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן. בית המשפט רשאי לצוות שהמצהיר ייחקר בבית המשפט, ובית המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך; לא התייצב המצהיר, רשאי בית המשפט לפסול תצהירו מלשמש ראיה.
  • רשם או שופט בית משפט השלום רשאי להשביע אדם, או לקבל ממנו תצהיר, אם –
(1) הדבר נדרש לבית משפט או לעניין אחר בישראל, או לבית משפט או לרישום מסמך מחוץ לישראל;
(2) האדם חייב שבועה או תצהיר;
(3) האדם רוצה למסור הודעה בשבועה או בתצהיר;
(4) האדם רוצה לערוך בפניו מסמך שעריכתו מחייבת שבועה או תצהיר.
  • סימן ג׳ עוסק בעדות של מומחים ועובדי ציבור, ואלה הוראותיו:
    • מסמך הניתן על ידי הממשלה, ייחתם בידי ראש הממשלה או בידי שר שראש הממשלה הסמיכו לכך, או בידי מזכיר הממשלה.
    • אישור בכתב של מזכיר הממשלה שהממשלה עשתה דבר פלוני ישמש ראיה שאכן נעשה הדבר כאמור באישור.
    • בית המשפט רשאי לקבל כראיה, בכתב, חוות דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית, ותעודה של רופא על מצב בריאותו של אדם.
    • בית המשפט רשאי לקבל כראיה תעודה על דבר שנרשם במסמך רשמי; התעודה תהא חתומה בידי עובד הציבור שעשה את הרישום או את המעשה או קיבל את הידיעה שנרשמה, ואם אין הוא עוד באותו שירות – בידי האחראי על היחידה שבה עבד.
    • בית המשפט רשאי לצוות כי מומחה או רופא או עובד הציבור ייחקרו בבית המשפט, ובית המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך.
  • סימן ד׳ קובע את הכללים לקבלתן של תעודות ציבוריות, שהוצאו בישראל או מחוצה לה. תעודה ציבורית היא תעודה שהיא מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע, או רשומה של מעשה כאמור, או שהיא חלק מן הרשומות הרשמיות של אחד מהגופים הבאים:
(1) מדינת ישראל או הרשות הריבונית של שטח ארץ שמחוץ לישראל;
(2) משרדי הממשלה, רשות מקומית, בית משפט, בית דין, גוף אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, נוטריון, או כל גוף רשמי אחר של ישראל או של שטח ארץ שמחוץ לישראל;
(3) עובד המדינה, עובד רשות ריבונית של שטח ארץ שמחוץ לישראל או עובד של אחד מהמוסדות המנויים בפסקה (2).
בין השאר מציין הסימן שדבר שפורסם ב"רשומות" חזקה שנעשה כראוי.
  • סימן ה׳ קובע את הכללים לקבלתן של רשומות מוסדיות. רשומה מוסדית היא מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי המדינה, רשות מקומית, עסק או כל מי שמספק שירות לציבור, במהלך פעילותם הרגילה. הסימן קובע כי רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה –
(1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;
(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;
(3) הייתה הרשומה פלט – הוכח בנוסף, דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה, והמוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב.
  • סימן ו׳ קובע את הכללים לקבלתו של העתק צילומי, שהוא העתק ממקור המתקבל בתהליכי צילום, שעל פיהם מתקבל העתק משתמר ומדויק של המקור, בין בגודלו המקורי ובין בגודל שונה. העתק צילומי של מסמך, מסוג מסמכים שנקבע לעניין זה בתקנות, שמצורף אליו אישור שההעתק נעשה מן המקור באופן ובתנאים שנקבעו לאותו סוג מסמכים בתקנות,[6] ישמש ראיה לכאורה בהליך משפטי –
(1) בכל מקרה שלפי הדין מותר להוכיח תוכנו של מסמך בהעתקו;
(2) אם המקור בוער על פי תקנות ובתנאים שנקבעו בהן, ומצורף להעתק אישור על כך כפי שנקבע בתקנות לאותו סוג מסמכים.
  • סימן ז' קובע כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

פרק ג׳: ראיות חסויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם ראש הממשלה או שר הביטחון הביע דעתו, כי מסירתה עלולה לפגוע בביטחון המדינה, או אם ראש הממשלה או שר החוץ הביע דעתו, כי מסירתה עלולה לפגוע ביחסי החוץ של המדינה, אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על־פי עתירת בעל־דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה, ובהליך פלילי – כי הראיה עשויה להועיל להגנת הנאשם ומידת התועלת שבה להגנה עולה על העניין שיש לא לגלותה, או שהיא חיונית להגנת הנאשם.[7]
  • אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, כי מסירתה עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על־פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה, ובהליך פלילי – כי הראיה עשויה להועיל להגנת הנאשם ומידת התועלת שבה להגנה עולה על העניין שיש לא לגלותה, או שהיא חיונית להגנת הנאשם.[7]
  • אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הפללה עצמית, כלומר הודאה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה. ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך.
  • חסיון עורך דין-לקוח: דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החיסיון; והוא הדין בעובד של עורך דין אשר דברים ומסמכים שנמסרו לעורך הדין הגיעו אליו אגב עבודתו בשירות עורך הדין.
  • חיסיון רפואי: רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה; והוא הדין באדם שאגב עבודתו בשירות הרופא או בשירותו של מוסד רפואי או בצוות המקצועי העובד עם הרופא, תוך טיפול בחולים, הגיע אליו דבר שנמסר לרופא.
  • פסיכולוג אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כפסיכולוג והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לפסיכולוג בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה.
  • עובד סוציאלי אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עיסוקו כעובד סוציאלי והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לעובד סוציאלי מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם כן ויתר האדם על החיסיון או שבית המשפט מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על העניין שיש שלא לגלותה.
  • כהן דת אינו חייב למסור עדות על דבר שנאמר לו בווידוי ואשר גילויו אסור עליו לפי דיני דתו.

פרק ד׳: משקלן של ראיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סעיף 53 קובע שבית המשפט יחליט על ערכה של עדות שבעל־פה ומהימנותם של עדים על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט.
  • בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה – טעונה עדותו סיוע.
  • בית משפט השומע עדות קטין, שאינו בר־אחריות פלילית בשל גילו, יזהירו תחילה בלשון המובנת לקטין, שעליו להעיד את האמת, את כל האמת ואת האמת בלבד. לא יורשע אדם על סמך עדות יחידה של קטין שאינו בר־אחריות פלילית בשל גילו, אלא אם כן יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה.
  • ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק־דין; אף על פי כן, העובדה שבית המשפט שמע את הראיה לא תפסול את פסק־הדין, אלא אם סבור בית המשפט שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה או שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה.
  • סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות.

פרק ה׳: שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר המשפטים רשאי להתקין תקנות לעניין פקודה זו.

היסטוריה חקיקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתם של דיני הראיות בישראל בחקיקה עות'מאנית שקובצה בספר החמישה עשר של המג'לה, על עדות והשבעה.[8] ב-15 באפריל 1924 נכנסה לתוקף פקודת העדות המנדטורית,[9] שהחליפה את הוראות החקיקה העות'מאנית בעניין עדות,[10] וב-15 באוגוסט 1936 נכנסה לתוקף פקודת השבועות המנדטורית, שהחליפה את הוראות החקיקה העות'מאנית בעניין שבועות.[11][12] בדומה למרבית החקיקה המנדטוריות, גם פקודות אלה הוכנסו לספר החוקים הישראלי סמוך להקמת המדינה, במסגרת פקודת סדרי השלטון והמשפט - דבר החקיקה הראשון של מועצת המדינה הזמנית.

ב-25 במרץ 1971 קבעה ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת נוסח חדש, בשם "פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971", שמיזג את פקודת העדות ופקודת השבועות,,[13] כפי שתוקנו עד לקביעת הנוסח החדש.

מאז קביעת הנוסח החדש תוקנה פקודת הראיות 18 פעמים.

בתיקון הראשון לפקודה נוסף לה סעיף 57א, הקובע חזקה לפיה שמו של יצרן או שם עסקו או סימן המסחר שלו, הנמצא על מצרך או על אריזתו או על מה שמחובר או נספח אליו, יהיה ראיה לכאורה שהוא היצרן שייצר את המצרך.[14] דברי ההסבר להצעת החוק מנצקים את הצורך בחזקה זו: "שמו של יצרן הנמצא על מצרך או על אריזתו אינו מהווה הוכחה לכאורה כי אותו יצרן אמנם ייצר את המצרך נושא האישום. העדתם של הקמעונאי, המוביל והסיטונאי כדי להגיע אל היצרן אשר ייצר ומכר את המצרך, היא דרך ממושכת המכבידה מאוד על התובע. לכן מוצע לקבוע חזקה שתהיה זו ראיה לכאורה כי היצרן אשר נמצא על המצרך או על האריזה הוא שייצר את המצרך."[15]

בתיקון 2 לפקודה נוסף לה סימן ז' לפרק ב', הקובע שפסק-דין מרשיע במשפט פלילי יתקבל כראיה במשפט אזרחי, כאשר המורשע הוא בעל דין במשפט האזרחי.[16] התיקון נעשה בעקבות המלצותיה של ועדה מייעצת, בראשותו של ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, ד"ר יואל זוסמן, שמינה שר המשפטים לבירור שאלת השימוש בפסק דין פלילי לצורך הליכים אזרחיים. הוועדה הוקמה בעקבות הביקורת שהשמיע בית המשפט העליון על המצב שלפיו ייתכן שבעניין אחד יהיו מסקנותיו של פסק דין אזרחי שונות ממסקנותיו של פסק דין פלילי שניתן לפניו.[17]

ככלל, עדות מפי השמועה אינה קבילה. חריג לכלל זה ניתן בתיקון 4 לפקודה, שבו נוספו לה סעיפים 10א ו-10ב, העוסקים בתנאים לקבלתה של אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט.[18][19]

תיקון 11 לפקודה נעשה כתיקון עקיף במסגרת חקיקתו של חוק המחשבים, ונקבעו בו התנאים לקבילותו של פלט מחשב כראיה.[20] דברי ההסבר להצעת החוק מציינים כי "הצעת החוק מרחיבה את הוראות הרין הקיים, שחל היום רק לגבי רשומות של תאגיד בנקאי, תוך פישוט התנאים הדרושים לקבילות ראיה מסוג זה."[21]

בפסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאים שונים עלו בפסיקה:

  • מהימנות: קביעת ממצאי מהימנות מצריכה התבוננות בלתי אמצעית בעדים בעת מתן העדות, ובכלל זה בתגובותיהם לשאלות שנשאלו, בשפת גופם ובאופן מסירת העדות, נוסף על שיקולים שבהיגיון.[22] עם זאת, גם כאשר השופט לא התרשם ישירות מהעד, הוא מוסמך לקבוע ממצאי מהימנות על יסוד שיקולים שבהיגיון בלבד.[23]
רשימת השיקולים המנויים בסעיף 53 אינה רשימה סגורה, אך מצויים בה השיקולים העיקריים שעל פיהם נדרש בית המשפט להכריע בשאלת המהימנות.[24] "אותות האמת" אינם רק אלה העולים מתוך עדות העד עצמו, אלא גם אינדיקציות לאמיתות או אי-אמיתות העדות העולות מתוך עדויות וראיות אחרות במהלך המשפט.
הכלל הוא ששאלת המהימנות מופקדת בידי הערכאה הדיונית השומעת את העד ועל כן בדרך כלל לא ניתן לערער על הכרעה הנוגעת למהימנות עד. ערכאת הערעור תתערב רק במקרים נדירים.[25]
  • פסילת ראיה שהושגה שלא כדין: בפסק דין יששכרוב,[26] שניתן בשנת 2006 בהרכב של תשעה משופטי בית המשפט העליון, נקבעה דוקטרינת פסילה פסיקתית יחסית, לפיה בית המשפט רשאי לפסול קבילות של ראיה שהושגה שלא כדין, ככל שהוא סבור כי קבלתה "תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לגדריה של פסקת ההגבלה". בהתאם להלכה זו, נפסלה הודאה שנגבתה מנאשם בטרם ניתנה לו הזכות להיוועץ בעורך דין. בשנת 2012 נפסק שדוקטרינת הפסילה הפסיקתית עשויה לחול גם כאשר האמצעי הפסול הופנה כלפי עד בחקירתו.[27]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב קדמי, על הראיות כרכים א-ד, תל אביב: דיונון, 1999. (הספר בקטלוג ULI)
  • מאיר זנטי, דיני הראיות – הלכה למעשה, נתניה: אוצר המשפט, 2005. (הספר בקטלוג ULI)
  • גבריאל הלוי, תורת דיני הראיות כרכים א-ד, פרסומי הפקולטה למשפטים – הקריה האקדמית אונו, 2013. (הספר בקטלוג ULI)
  • אריאל לוין, הקודקס המקיף לדיני ראיות ויישומם בטריבונלים המשפטיים השונים : (בתי-משפט רגילים, לענייני משפחה, עבודה ועוד), אוצר המשפט, 2019–2020. (הספר בקטלוג ULI)
  • חנה גוטמן, שאלות ותשובות בפקודת הראיות,אוצר המשפט, מרץ 2012.
  • יניב ואקי, דיני ראיות, אלון הוצאה לאור, 2020–2021

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סעיף 8 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה–1995
  2. ^ סעיף 21 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב–1992
  3. ^ סעיף 62(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד–1984
  4. ^ סעיף 144 לחוק המים, תשי"ט–1959
  5. ^ סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט–1969
  6. ^ Wikisource-logo.svg תקנות העדות (העתקים צילומיים), תש״ל–1969, בספר החוקים הפתוח
  7. ^ 1 2 עתירה לגילוי ראיה כזו מוגשת לפי תקנות סדרי הדין (עתירה לגילוי ראיה), תשכ״ט–1969.
  8. ^ המג'לה, סעיפים 1676–1783, מאמר המלכות מיום 16 בספטמבר 1876
  9. ^ Emblem of Israel.svg היסטוריית החקיקה של פקודת העדות (לא בתוקף), במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
  10. ^ פקודה מס' 13 לשנת 1924, ‏גיליון 113 של העִתון הרִשמי של ממשלת פלשתינה (א"י), מיום 15 באפריל 1924, באתר "נבו". פורסמה כהצעת פקודת העדות, ‏גיליון 107 של העִתון הרִשמי של ממשלת פלשתינה (א"י), מיום 15 בינואר 1924, באתר "נבו"
  11. ^ פקודת השבועות, ‏תוספת מס' 1 לגיליון 623 של העִתון הרִשמי של ממשלת פלשתינה (א"י), מיום 15 באוגוסט 1936, באתר "נבו"
  12. ^ Emblem of Israel.svg היסטוריית החקיקה של פקודת השבועות (לא בתוקף), במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
  13. ^ פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, נוסח חדש 18
  14. ^ חוק לתיקון פקודת הראיות, תשל"ג-­1973, ס"ח 705 מ-19 ביולי 1973
  15. ^ הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 2), תשל"ב-­1972, ה"ח 1002 מ-19 ביוני 1972
  16. ^ חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 2), תשל"ג-­1973, ס"ח 711 מ-2 באוגוסט 1973
  17. ^ הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"ב-­1972, ה"ח 995 מ-15 במאי 1972
  18. ^ חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 4), תש"ם-­1979, ס"ח 948 מ-29 בנובמבר 1979;
    הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 4), תשל"ח-1978­, ה"ח 1352 מ-3 ביולי 1978
  19. ^ אלכס שטיין, ‏סעיף 10א לפקודת הראיות: פרשנותו הראויה ופסיקתו של בית המשפט העליון, משפטים ‏כ"א, תשנ"ב
  20. ^ חוק המחשבים, התשנ"ה-­1995, ס"ח 1534 מ-25 ביולי 1995
  21. ^ הצעת חוק המחשבים, התשנ"ד-­1994, ה"ח 2278 מ-13 ביוני 1004
  22. ^ ע"פ 4844/09 חאתם מסעאד נ' מדינת ישראל, ניתן ב-31 במאי 2010, פסקה 8 לפסק דינו של השופט פוגלמן
  23. ^ ע"פ 8703/96 דניאל עמר נ' מדינת ישראל, ניתן ב-10 בנובמבר 1997. פ"ד כרך נ"א, חלק רביעי, עמ' 764–768, פסקה 2 לפסק דינה של השופטת דורנר
  24. ^ ע"פ 611/80 מיהראן מטוסיאן ואחר נ' מדינת ישראל, ניתן ב-14 ביולי 1981. פ"ד כרך ל"ה, חלק רביעי, עמ' 85–117, בעמ' 112, מול אותיות שוליים ב–ג
  25. ^ ע"פ 524/81 יחזקאל ששון נ' מדינת ישראל, ניתן ב-3 בדצמבר 1984. פ"ד כרך ל"ח, חלק רביעי, עמ' 271–280, בעמ' 275
  26. ^ ע"פ 5121/98 רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, ניתן ב-4 במאי 2006
  27. ^ גיא רובינשטיין ומשה סרוגוביץ, דוקטרינת הפסילה הפסיקתית ותחולתה על עדים, פורום עיני משפט מ"ב, תשע"ט