פקודת מניעת טרור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פקודת מניעת טרור היא פקודה בדיני מדינת ישראל המשמשת, לצד סעיפים בחוק העונשין, תקנות ההגנה (שעת חירום) וחיקוקים נוספים, כלי משפטי בידי המדינה להאבק בארגוני טרור (כולל ארגונים שהוכרזו על ידה כארגוני טרור). הפקודה מטילה עונשים כבדים על מי שמשתתף בפועל בפעולות טרור ועל חבר בארגון טרור.

חוק המאבק בטרור, שנחקק באביב 2016, מבטל את הפקודה, כאשר תוקף הביטול הוא מיום 1 בנובמבר 2016.[1]

היסטוריה חקיקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקודה נחקקה על ידי מועצת המדינה הזמנית ב-23 בספטמבר 1948, בעקבות רציחתו בירושלים של המתווך מטעם האו"ם, הרוזן ברנדוט ב-17 בספטמבר, שיוחסה ללח"י. שלושה ימים לאחר הרצח הותקנו תקנות שעת חירום למניעת טרור, תש"ח-1948, ולאחר שלושה ימים נוספים הן הוחלפו בפקודת מניעת טרור. בעקבות חקיקת הפקודה הוכרזו לח"י וחזית המולדת כארגוני טרור ונעצרו כ-200 איש, בהם אחד משלושת ראשי הלח"י, נתן ילין מור.

במכתב אל בכור-שלום שטרית, שהיה אז שר המשטרה, מחו מנחם בגין ויעקב מרידור על התקנות. הם טענו שהן פוגעות בזכויות אדם וזכויות אזרח וכי יש לפעול לביטולן.[2]

עד שנת 1980 היו כל הסמכויות על פי הפקודה נתונות לשלטונות צה"ל ולשר הביטחון, ואלו שמשו כמוציאיו לפועל של החוק. בשנת 1980 התקבל חוק לתיקון פקודת מניעת טרור, תש"ם-1980, שהעביר את הסמכויות על פי הפקודה ממערכת בתי הדין הצבאיים ושר הביטחון, למערכת בתי המשפט האזרחיים ולשר המשפטים.

ב-5 באוגוסט 1986 נוסף לפקודה סעיף 4(ח), שאסר לקיים, בישראל או מחוצה לה, מפגש עם נציג של ארגון טרור. תיקון זה נודע בשם "חוק המפגשים", ונועד לאסור מפגשים עם נציגי אש"ף, כמשתמע מדברי ההסבר להצעת החוק, שהוגשה מטעם הממשלה (בראשותו של שמעון פרס): "באחרונה תכפו ורבו מגעים של ישראלים עם פעילים או נציגים רשמיים של ארגוני מחבלים. דבר זה גורם לישראל נזק מדיני וביטחוני חמור, ואין להשלים עם תופעה זו"[3]. שלושה חודשים לאחר מכן, ב-6 בנובמבר, נפגשה ברומניה משלחת מישראל, שמנתה כ-20 אנשים, עם אנשי אש"ף, ועקב כך הועמדו לדין ארבעה מחברי המשלחת: לטיף דורי, יעל לוטן, ראובן קמינר ואליעזר פיילר.[4] הארבעה הורשעו, ועל כל אחד מהם נגזר קנס בסך אלף ש"ח.[5] גם אייבי נתן הורשע על הפרת סעיף זה, ונדון ל־15 חודשי מאסר.

סעיף זה בוטל שש וחצי שנים לאחר מכן, בינואר 1993. הביטול הוצג, בדברי ההסבר להצעת החוק, כנובע "משיקולים של מדיניות משפטית", משום שהאיסור על מגע כזה, כאשר הוא פוגע בביטחון המדינה, או נעשה בכוונה לפגוע בו, קיים בסעיף 114 לחוק העונשין. בדברי ההסבר הקפידה הממשלה (בראשותו של יצחק רבין) להדגיש כי "בקיום העבירה הנדונה או בביטולה אין כדי להשליך על עמדת ממשלת ישראל הרואה באש"ף ארגון טרור והשוללת משא ומתן אתו ואת שיתופו בשיחות השלום"[6].

תוכן הפקודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ארגון טרוריסטי" מוגדר בסעיף 1 לפקודה: "חבר אנשים המשתמש בפעולותיו במעשי אלימות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו, או באיומים במעשי אלימות כאלה".

סעיף 2 לפקודה קובע: "אדם הממלא תפקיד בהנהלה או בהדרכה של ארגון טרוריסטי, או משתתף בדיוניו או בקבלת החלטותיו של ארגון טרוריסטי, או משמש חבר בבית דין של ארגון טרוריסטי, או נואם נאום תעמולה באספה פומבית או ברדיו מטעם ארגון טרוריסטי, ייאשם בעבירה, ובצאתו חייב בדין, יהא צפוי לעונש מאסר עד עשרים שנה". סעיף 3 לפקודה קובע: "אדם שהוא חבר בארגון טרוריסטי, ייאשם בעבירה, ובצאתו חייב בדין, יהא צפוי לעונש מאסר עד חמש שנים".

סעיף 4 לפקודה מפרט סדרה של מעשים הנחשבים לתמיכה בארגון טרור, ואסורים אף הם. מעשים אלה כוללים, בין השאר: פרסום דברי שבח, אהדה או תמיכה בארגון טרור, החזקת חומר תעמולה לטובת ארגון טרור, מתן כסף או שווה כסף לטובת ארגון טרור, עשיית מעשה שיש בו גילוי של הזדהות עם ארגון טרוריסטי או אהדה אליו, בהנפת דגל, בהצגת סמל או סיסמה או בהשמעת המנון או סיסמה.

סעיף 6 לפקודה מסמיך את המפקח הכללי של משטרת ישראל להורות על סגירת מקום המשמש לארגון טרוריסטי או לחבריו.

סעיף 8 לפקודה מסמיך את ממשלת ישראל להכריז, בהודעה ברשומות, שחבר אנשים מסוים הוא ארגון טרוריסטי.

הפקודה חלה רק כל עוד עומדת בתוקפה ההכרזה על מצב חירום, הכרזה שניתנה ב-1948 ולא בוטלה מאז.

הפעלת הפקודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1980 נעשה שימוש בפקודה אך ורק כנגד ארגונים יהודיים, שנטו לאלימות פוליטית, וזאת, לפי דברי החוקר מנחם הופנונג, בשל כך שבהתאגדויות הערביות הופעלו כלים מינהליים ושיפוטיים שונים, בימי הממשל הצבאי ולאחריו. התיקון מ-1980, שהעביר את הפעלת הפקודה לשלטונות האזרחיים, ובמקביל יצר גם עבירה חדשה של "הזדהות עם ארגון טרור", נוצר בעקבות עליית כוחו של אש"ף בשטחים, והתגברות הקולות בישראל הקוראים למשא ומתן עמו. חודשיים לאחר תיקון הפקודה הוכרזו כארגוני טרור 14 ארגונים פלסטינים. החוקר מנחם הופנונג טוען כי בתחילת הפעלת החוק, לא הופעל החוק באופן שוויוני. החוק נאכף כנגד המזדהים עם ארגוני הטרור הפלסטינים, אך לא כנגד מזדהים עם ארגונים יהודים כדוגמת "המחתרת היהודית", שלאחר מעצר אנשיה, והכרזתה כארגון טרור על פי הפקודה, נערכו לה עצרות תמיכה ברחבי הארץ[7]. כאשר הופעל החוק למניעת תמיכה והזדהות עם אש"ף הופעל כנגד יהודים וכנגד ערבים. אייבי נתן הורשע בעבירה על החוק, ונדון ל-15 חודשי מאסר, בשל מפגשיו עם אנשי אש"ף. עם הכרזת תנועת כ"ך והארגונים הקשורים בה כארגוני טרור, הופעל החוק גם כנגד תומכי התנועה.

בפסק דין תקדימי שניתן בשנת 2006‏[8], ניתח הנשיא אהרן ברק צו לפי הפקודה למניעת טרור לסגירת "קפה אינטרנט", שבו התרכזה, לטענת המשטרה, פעילות של תנועת כ"ך. ברק בחן את הפעלת הפקודה בתנאים שנוצרו שישים שנה לאחר חקיקתה, ובין היתר לאור חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וקבע כי אכן ניתן להפעילה, אך יש לפרשה לאור חוקי היסוד, ואת שיקול הדעת שנותנת הפקודה יש להפעיל בהתאם לעקרונות היסוד של המשפט המינהלי הישראלי, הכפוף לעקרונות שנקבעו בחוקי היסוד. משמעות הדבר היא כי בבחינת השאלה האם ניתן להפעיל את הפקודה יש לבחון האם הפעלתה הולמת את ערכיה של מדינת ישראל; האם הפעלתה נועדה לתכלית ראויה, והאם הפגיעה שהיא פוגעת בזכויות אדם אינה במידה העולה על הנדרש.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016, ס"ח 2556, באתר הכנסת
  2. ^ מכתב של תנועת החירות במסמך "עצורים עברים", התקבל בתאריך 17.11.1948
  3. ^ ה"ח 1742 מיום 8.7.1985
  4. ^ ת"פ (רמלה) 76/87 מדינת ישראל נגד לטיף דורי ואחרים, ניתן ב-2.6.88
  5. ^ ע"פ 621/88 אליעזר פיילר ואחרים נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 112, ניתן ב-21.6.93
  6. ^ הצעת חוק לתיקון פקודת מניעת טרור (מס' 4), התשנ"ג-1992, ה"ח 2148 מיום 30 בנובמבר 1992
  7. ^ מנחם הופנונג, ישראל - ביטחון המדינה ושלטון החוק, הוצאת נבו, מהדורה שנייה, 2001, עמ' 209
  8. ^ בג"ץ 951/06 עזרא שטיין נ' רב ניצב משה קראדי