פקוס

פקוס
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	צמחים וסקולריים
סדרה:	דלועאים
משפחה:	דלועיים
סוג:	מלפפון
מין:	מלון
שם מדעי
	Cucumis melo var. flexuosus

פָֿק֫וּס, הידוע גם בשם מלפפון מקראי, מלפפון ארמני^[1], או מלפפון ערבי, הוא זן השייך לפרי מלון. זהו צמח בעל פרי ארוך ודק, שמאפייניו דומים למלפפון ולקישוא.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקוס שייך למשפחת הדלועיים כמו המלפפון, הקישוא, הדלעת והאבטיח^[2].

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבעו של הירק בהיר, אורכו לרוב ארוך יותר מהמלפפון הרגיל, והמרקם שלו פריך עד קשה, ולעומת המלפפון מרקמו קשה יותר.^[3] מבחינת מראה, הפקוס נראה כמו מלפפון גדול, צבעו נוטה בין ירוק בהיר עד צהבהב, חלק או עם פסים כהים לאורכו^[4], עטוי בפלומת שערות עדינה ומכיל זרעים גדולים שאפשר להסיר בקלות^[2]. הקליפה שלו חלקה (חסרת בליטות) ודקה מאוד. אין בו מרירות והשימוש בו על פי רוב הוא ללא קילוף.

הטעם שלו דומה לטעם המלפפון והמראה הפנימי שלו נראה גם כן דומה מעט למלפפון. זהו למעשה סוג של מלון או קישוא הדומה לזן מלפפון.

אורכו הממוצע של הפקוס הוא כ-30–36 אינץ' (91-76 סנטימטר). הוא גדל היטב הן על קרקע והן בהדליה. עבור צמח הפקוס תנאי התאורה הטובים ביותר הם שמש מלאה במשך רוב שעות היום. הפרי טעים ביותר כשאורכו מגיע ל-12–15 אינץ' (38-30 ס"מ). הפקוס הכבוש נמכר בשווקים ברחבי המזרח התיכון ומכונה "מלפפון בר כבוש".^[5]

הארמנים המכנים את הפקוס "מלפפון ארמני" מגדלים אותו למעין דלעת דקה מאוד וארוכה המגיעה לאורך 60 סנטימטר. בישראל נוהגים לקטוף אותו כשהוא עוד קטן ופלומת השערות המכסה אותו כמעט נעלמת והפרח שבראשו מתייבש ונופל.

שמות נוספים משפות אחרות: מלפפון באורך יארד, מלפפון נחשי, מלון נחשי, ביפנית: אורי, בטורקית: אקור בטורקית, בהינדי: קאקרי, וטאר בפונג'אבי. אין להתבלבל עם דלעת הנחש (Trichosanthes spp). הירק נקרא לפעמים גם "גוטה".^[6]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרדריק האסלקוויסט, במסעותיו ברחבי ארמניה הגדולה (אסיה הקטנה), במצרים, בקפריסין ובארץ ישראל (פלשתינה) במאה ה-18, נתקל ב"מלפפון המצרי או המלפפון השעיר: Cucumis chate, שנכלל כיום במגוון הארמני. האסלקוויסט טען שהפקוס הוא "מלכת המלפפונים, מרעננת, מתוקה, מוצקה ובריאה." הוא גם הצהיר כי "הם עדיין מהווים חלק גדול מהאוכל של בני המעמד הנמוך במצרים המגישים אותם כמאכל בשרי וכמשקה וכמאכל בריאות." ג'ורג' א' פוסט, ב-מילון התנ"ך של הייסטינגס (Hastings' Dictionary of the Bible), קבע כי "הוא ארוך ודק יותר מהמלפפון הנפוץ, ואורכו הוא לעיתים קרובות יותר מרגל (a foot long), ולפעמים עוביו דק כל כך, פחות מסנטימטר, עם קצוות מחודדים." תת-המין Cucumis melo היה המלפפון הנפוץ ביותר בתמונות ובטקסטים עתיקים מאזור הים התיכון, והיה ככל הנראה סוג של מלפפון שניתן לגדל אותו לאורך כל ימות השנה עבור טיבריוס, הקיסר של רומא במאה הראשונה.^[7]

מחקר שפורסם בשנת 2018 הגיע למסקנה כי ניתן לשפר את יבולי הפקוס בישראל על ידי מבחר של צמחי תרבות מסורתיים מקומיים. המחקר בדק צמחים מתורבתים מסורתיים שנאספו מ-42 שדות שונים, ומצא וריאציות נרחבות בתכונות מסוימות של אותם צמחים שניתן לעבד כדי לשפר את הייצור המקומי.^[8]

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפקוס טעם הדומה מאוד למלפפון בכלל ובפרט למלפפון בלאדי^[2]. לרוב אוכלים אותו עם הקליפה והוא משמש במטבח גם כתחליף לירקות כמו קישוא ומלפפון. מכיוון שאינו צורך הרבה מים הוא לרוב בעל מרקם פריך ומוצק יותר ממלפפון^[4]. כשמתייחסים לפקוס כאל מלפפון ניתן לאכול אותו טרי עם מלח גס, לשלב אותו בסלטים שונים ללא בישול או לכבוש אותו. כשמתייחסים לפקוס כאל קישוא ניתן לבשל אותו, בשלמותו, כשהוא פרוס לפרוסות או ממולא. כשבוחרים פקוס לכבישה מומלץ להשתמש בפקוסים קטנים ככל האפשר. הפקוס יכול לשמש גם כמרכיב עיקרי בסלט קר עם תוספות שונות כמו שמן זית ולימון^[2].