פרדיגמת הקבוצה המינימלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרדיגמת הקבוצה המינימלית היא מערך ניסוי המשמש בפסיכולוגיה חברתית לחקירת התנאים המינימליים להיווצרות אפליה בין קבוצתית[1]. על פי מערך זה, המשתתפים מחולקים לקבוצות בהתבסס על קריטריון שרירותי ולכאורה חסר משמעות, ולאחר מכן בוחנים כיצד חברי הקבוצה נוטים להתנהג כלפי חברי הקבוצה השנייה. ניסויים בגישה זו גילו שאפילו אבחנות שרירותיות וחסרות משמעות בין הקבוצות כגון העדפות לציורים מסוימים, יכולות לגרום למשתתפים להעדיף את הקבוצה שלהם על פני הקבוצה השנייה, אפילו כאשר זה בא על חשבון רווח לקבוצה שלהם[2]. הסיבה לכך היא העובדה שהזהות החברתית היא מרכיב חשוב בדימוי העצמי שלנו, ושיפור ושימור זהות חברתית חיובית היא מוטיבציה מרכזית עבורנו. לשם כך, אנו יוצרים לעצמנו יתרון על פני קבוצת החוץ. זה מאפשר לנו לחוש שקבוצתנו עדיפה ותורם להעלאת הדימוי העצמי. יש גם רצון להבחין בין הקבוצות והאפליה מסייעת להשיג זאת.

אופן השימוש בפרדיגמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר הקבוצתי המינימלי הקלאסי מורכב משני שלבים; בשלב הראשון, המשתתפים שאינם מכירים זה את זה מחולקים באופן רנדומלי לשתי קבוצות על בסיס קריטריונים חסרי משמעות אמיתית (למשל על פי העדפת אחד משני ציורים או על פי הטלת מטבע). בשלב השני המשתתפים לוקחים חלק במשימה של חלוקת משאבים שאינה קשורה לאופן החלוקה. במהלך משימה זו, המשתתפים נדרשים לחלק משאבים (כדוגמת כסף או נקודות) בין משתתפים אחרים המשויכים לקבוצתם או לקבוצה השנייה. בדרך כלל ניתנת למשתתפים בחירה בין מספר אופציות לחלוקת המשאבים:

  1. חלוקה שווה בין הקבוצות
  2. הקצאת סכום גבוה בערך מוחלט לקבוצת הפנים, אבל סכום מעט גדול יותר לקבוצת החוץ
  3. יתרון מקסימלי לקבוצת הפנים על פני קבוצת החוץ, אבל סכום קטן יותר באופן מוחלט מאשר באופציה 2

למשתתפים נאמר כי לאחר סיום המשימה, הם יקבלו את הסכום הכולל של המשאבים שהוקצה להם על ידי המשתתפים האחרים, כלומר האופן בו יבחרו לחלק את המשאבים בעצמם לא ישפיע על מה שהם עצמם יקבלו. מטרתה של פרדיגמה זו היא לבטל השפעתם של שיקולים נוספים על ההתנהגות; למשל האנונימיות של חברי הקבוצה מבטלת את השפעת ההעדפה הבין-אישית, העובדה שאופן החלוקה לא ישפיע על המשאבים שהמשתתפים עצמם יקבלו מבטלת את השפעת הרווח האישי הישיר[3], ואופן החלוקה השרירותי לקבוצות מבטל הצדקות אפשריות מבוססות היררכיה לחלוקה לא הוגנת[4]. בצורה זו למעשה מבודדים שיקול אחד בלבד באופן חלוקת המשאבים והוא השייכות לאותה קבוצה מול השייכות לקבוצות שונות. ניסויים שהשתמשו בפרדיגמה זו גילו כי רוב המשתתפים מעדיפים להגיע להפרש יחסי מקסימלי בין קבוצת הפנים לקבוצת החוץ ולא לרווח מוחלט מקסימלי לקבוצת הפנים[5][6]. כלומר, אף על פי שהנבדקים נותנים כסף לאנשים אחרים ולא לעצמם, ואף על פי שהחלוקה לקבוצות היא כמעט חסרת משמעות, הנבדקים עדיין מעדיפים את חברי הקבוצה שלהם.

פיתוח הפרדיגמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרדיגמת הקבוצה המינימלית פותחה במקור על ידי הנרי טאג'פל ועמיתיו בתחילת שנות השבעים כחלק מניסיונם להבין את הבסיס הפסיכולוגי של אפליה בין-קבוצתית. כוונתו של טאג'פל הייתה בשלב הראשוני לחלק את המשתתפים לקבוצות בעלות משמעות קטנה ככל האפשר, ובניסויי המשך להגדיל כל פעם במעט את המשמעות העומדת בבסיס החלוקה לקבוצות על מנת לגלות מה הקריטריון המינימלי הנדרש להתרחשותה של אפליה[7]. הממצא המפתיע היה, שכבר בחלוקה הראשונית, בתנאים הקבוצתיים המינימליים ביותר, התרחשה העדפה לקבוצת הפנים. לפני מחקרו של טאג'פל, האמינו כי העדפת קבוצת הפנים נובעת מאינטרסים אישיים של חברי הקבוצה או מקיומו של קונפליקט ממשי בין הקבוצות. טאג'פל הוכיח שהמצב המינימלי הדרוש להעדפת קבוצות הוא פשוט סיווג לקבוצה ולא משנה כמה שרירותי קריטריון הסיווג. בעקבות ממצאים אלו פיתח טאג'פל את ההסבר המוטיבציוני של תאוריית הזהות החברתית[8]. על פי תאוריית הזהות החברתית, בתנאי הקבוצה המינימלית, אנשים יעדיפו להעניק יתרון לקבוצה שלהם על פני קבוצת החוץ, משום שבנסיבות אלו, העדפת קבוצת הפנים היא הדרך היחידה להשגת ייחוד חיובי.

הסבר תאורטי לתופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיכולוגים חברתיים הציעו מספר סיבות להעדפת המשתתפים את חברי קבוצתם בפרדיגמת הקבוצה המינימלית. טאג'פל ועמיתיו סיפקו הסבר המתמקד בקטגוריזציה חברתית ובזהות חברתית. סיווג חברתי מתייחס לאופן שבו אנשים מסווגים לקבוצות חברתיות. כשם שאנשים תופסים באופן אוטומטי אובייקטים לא-חברתיים כשייכים לקטגוריות שונות (לדוגמה, פרחים לעומת עצים), הם גם נוטים לקטלג אנשים לקבוצות שונות. סיווג חברתי הוא שימושי משום שהוא מספק סדר ומשמעות לסביבה החברתית. במצבים שונים, בסיסים שונים לסיווג אנשים הופכים רלוונטיים. לדוגמה, סיווג עשוי להיות מבוסס על מין או נטייה מינית כאשר אנשים דנים ביחסים רומנטיים, בעוד שהוא עשוי להיות מבוסס על לאום או שיוך דתי כאשר אנשים דנים בטרור הבינלאומי. בנוסף לסיווג אחרים לקבוצות, סיווג חברתי מוביל בדרך כלל לסיווג העצמי לקבוצה מסוימת. לדוגמה, אדם יכול לחשוב על עצמו בעיקר כעל זכר במצבים מסוימים, בעוד שבמצבים אחרים הוא עשוי לחשוב על עצמו בעיקר כישראלי. הזהות החברתית מתייחסת להיבטים של הדימוי העצמי הנובע מחברות בקבוצה. הקשר בין הזהות החברתית לבין ההערכה העצמית יוצר לחץ להערכת הקבוצה באופן חיובי בהשוואה לקבוצות חוץ. בפרדיגמת הקבוצה המינימלית, הבסיס הרלוונטי היחיד לקטגוריות החברתיות הוא השתייכות לקבוצת הפנים או לקבוצת החוץ המשתתפות בניסוי. לפיכך, הזהויות החברתיות וההערכה העצמית של המשתתפים קשורות לקבוצות אלה. וכך על מנת לשפר את ההערכה העצמית שלהם, הם מעניקים יתרון לקבוצת הפנים כדי להבדיל באופן חיובי את קבוצתם מקבוצת החוץ. לכן, המשתתפים מספקים יותר משאבים לקבוצה כולה כדרך לשמור על הזהות החברתית החיובית ולהגן על תחושת ההערכה העצמית שלהם או להגביר אותה[9].

הסברים אלטרנטיביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסברים נוספים מציעים שייתכן כי חלוקת המשתתפים לקבוצות משפיעה על ציפיות המשתתפים לגבי הדרך הנכונה להתנהג בהקשר זה. כלומר, אנשים למדו כי יחסי הגומלין בין הקבוצות הם בדרך כלל תחרותיים, ולכן הם פועלים באופן תחרותי בכל פעם שהם בהקשר בין-קבוצתי. לחלופין, אנשים יכולים להעריך את קבוצתם באופן חיובי יותר ולתת להם יותר משאבים כי הם מצפים מחברי קבוצתם לעשות את אותו הדבר עבורם מעיקרון ההדדיות. הסבר נוסף הוא שלמידה על קבוצות חברתיות חדשות יוצרת אי ודאות ועמימות. באופן כללי, לאנשים לא נוח במצבים כאלו. הגדרת קבוצתם כקבוצה עדיפה על קבוצת החוץ עשויה להחזיר מידה מסוימת של ודאות וסדר לסביבה החברתית שנוצרת על ידי פרדיגמת הקבוצה המינימלית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Tajfel, H. (1970). Experiments in intergroup discrimination. Scientific American, 223(5), 96-102.
  2. ^ Tajfel, H., Billig, M. G., Bundy, R. P., & Flament, C. (1971). Social categorization and intergroup behaviour. European journal of social psychology, 1(2), 149-178.
  3. ^ Sherif, M. (2015). Group conflict and co-operation: Their social psychology (Vol. 29). Psychology Press.
  4. ^ Rubin, M., & Hewstone, M. (2004). Social identity, system justification, and social dominance: Commentary on Reicher, Jost et al., and Sidanius et al. Political Psychology, 25(6), 823-844.
  5. ^ Tajfel, H. (1974). Social identity and intergroup behaviour. Information (International Social Science Council), 13(2), 65-93.
  6. ^ Sidanius, J., Haley, H., Molina, L., & Pratto, F. (2007). Vladimir's choice and the distribution of social resources: A group dominance perspective. Group processes & intergroup relations, 10(2), 257-265.
  7. ^ Tajfel, H. (1978). Interindividual behaviour and intergroup behaviour. Differentiation between social groups: Studies in the social psychology of intergroup relations, 27-60.
  8. ^ Tajfel, H., & Turner, J. C. (1979). An integrative theory of intergroup conflict. The social psychology of intergroup relations, 33(47), 74.
  9. ^ Brewer, Marilynn B. "In-group bias in the minimal intergroup situation: A cognitive-motivational analysis." Psychological bulletin 86, no. 2 (1979): 307.