פרה-פיגורציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרה-פיגורציה או טיפולוגיה היא שיטת פרשנות הרמנויטית לסיפורי התנ"ך. תפיסתה הבסיסית של השיטה היא בראיית התנ"ך, המכונה בנצרות כ"ברית הישנה", ואת סיפוריו כמכילים רמזים מקדימים לסיפורי "הברית החדשה". לפי גירסתה הקיצונית של התאוריה הפרשנית הזו, עצם מטרתה של הביבליה העברית אינה אלא כמבשרת ארכיטיפים מוקדמים לסיפורו של ישו, שהוא שיאו ומיצויו המלא של הארכיטיפוס. את ביטוייה המוחשיים ביותר של שיטת פרשנות זו ניתן למצוא באמנות של התקופה הנוצרית המוקדמת ובאמנות הביזנטית. בבואם לשאוב מתוך האמונה היהודית, השתמשו האמנים הביזנטים בדרך פרשנות ייחודית לתנ"ך, אשר כללה שימוש בסיפורים כדימויים באמנות, תוך הקבלה בין סיפורי התנ"ך לברית החדשה. סוג קריאה זה איפשר לאמנים ליצור קשת של משמעויות אלגוריות, המתבטאות הן בקריאה של כל תיאור סצנה וסצנה בנפרד, והן בפרשנות של מערך עיטורים נרחב יותר.

דוגמאות לפרשנות פרה-פיגורטיבית לברית הישנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כך, לדוגמה, תוכל עקדת יצחק להוות ייצוג ויזואלי המסמן עבור הצופים את צליבתו של ישו, ואילו ביקור המלאכים אצל אברהם, המבשרים על הולדת יצחק, יהווה רמז מקדים לביקור שלושת המאגים הבאים להעריץ ולברך את ישו.

יעקב מברך את בני יוסף, ציור מאת רמברנדט, 1656. בתמונה נראים גם יוסף ואשתו אסנת בת פוטיפרע.

יעקב המברך את נכדיו מנשה ואפרים, משכל את ידיו משום שאפרים הצעיר הוא העתיד להיות הבכיר בין האחים. פרשנות פרה-פיגורטיבית לתמונה זו (כולל באמנות) מפרשת את שיכול הידיים כסימן הצלב ואת מנשה כמסמן של הברית הישנה או את ישראל שבבשר, בעוד אפרים הצעיר מסמן את הברית החדשה או את ישראל שברוח, שהאלהים עתיד לבכרו על פני היהדות או הברית הקודמת. קריאה נוצרית בברית הישנה נוטה לפרשנות פרה-פיגורטיבית אפילו בכמה פסוקים הנוגעים להלכה. כך, מוצגת צליבתו של ישו הנוצרי כקורבן פסח. משום כך מפורשים פסוקים הלכתיים מתורת משה הנוגעים לכללי הקרבת הקרבן כהתוויה פרה-פיגורטיבית לקרבן האולטימטיבי: צליבתו של ישו. לדוגמה: המקרא מזהיר "ועצם לא תשברו בו" והפרשנות הנוצרית מוצאת את הגשמתו המלאה של הפסוק הזה במקרהו המיוחד של ישו בכך שחרף צליבתו, לא שברו את שוקיו של הנצלב, וזאת בשונה מן הנהוג בדרך כלל בצליבה הרומית.

מקבילות מדרשיות בין אירועים בברית הישנה והחדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריאה הנוצרית והאגדה הנוצרית נוטה לעיתים לחבר יחדיו מוטיבים ואירועים מן הברית הישנה והחדשה. כך למשל, בעקבות התיאור המקראי על העדפת מטהו הפורח של אהרן הכהן על המטות המתחרים של קורח ועדתו, מתארת אגדה נוצרית כיצד בחרה מרים, אמו-יולדתו של ישו, לבוא בברית הנישואין דווקא עם יוסף הקדוש: הוא נבחר מבין אלמנים שונים בעקבות נס שקרה למטהו היבש שהחל לפרוח. בדומה לכך, נעשה שימוש בהקבלת שמו של יוסף העברי המקראי, לבין שמו של יוסף הקדוש אביו של ישו, כחולקים את אותו שבח של עמידת גבורה בפיתוי: איקונות רוסיות אורתודוקסיות מתארות לעיתים סיפור של ניסיון פיתוי של יוסף הקדוש על ידי השטן - שניסה לבטל את אירוסיו למרים, אולם יוסף עמד בפיתוי.

ChristianitySymbol.PNG ערך זה הוא קצרמר בנושא נצרות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.