פרובינציות יפן
פרובינציות יפן (令制国, Ryōseikoku) היו חלוקה מנהלית מדרג ראשון של יפן, שהוקמו לקראת סוף המאה ה-7 תחת מערכת חוקים של ממשלת יפן (אנ') הראשונה, ואשר התקיימו עד לשנת 1868. כל פרובינציה חולקה למחוזות (郡, gun) וקובצה יחדיו לאזור גאוגרפי אחד (או מחוז מנהלי, Circuit) שידוע בשם גוֹקישיצ'ידוֹ. גבולות הפרובינציות השתנו בתדירות גבוהה עד לסופה של תקופת נארה (שנים 710 עד 794), אך נותרו ללא שינוי מאז תקופת הייאן (794 עד 1185) ועד לתקופת אדו (1603 עד 1868). הפרובינציות התקיימו במשותף עם יחידות ההאן האדמיניסטרטיביות - אחוזותיהם של האדונים והלוחמים הפיאודלים, והפכו ליחידות משנה בזמן תקופת אשיקאגה (1336 עד 1573).
במהלך רסטורציית מייג'י של שנים 1868 ועד 1871, הפרובינציות של יפן הוחלפו בשיטת המחוזות שבמערכת שלוש דרגות הממשל הידועה בשם פוּהָנְקֵן סַנְצ'יסֵיי (府藩県三治制, Fu, Han and Ken three-tiered Governance System)(אנ'), למעט האי הוקאידו, שחולק לפרובינציות בין השנים 1862 ל-1882. מעולם לא ניתנה הוראה מפורשת לפרק את הפרובינציות, אך הן מוגדרות מיושנות מדי כדי להיחשב כחטיבות מנהליות. השימוש במונח "פרובינציה" עדיין שכיח בכל הנוגע לניווט ותחבורה, וניתנת לו התייחסות על גבי מוצרים ואמצעי פרסום של המחוזות הגאוגרפיים, שעל שטחן היו אותן פרובינציות.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרובינציות הוקמו לראשונה ברפורמות הריטסוריו (אנ'), המערכת המשפטית הקדומה של יפן שהתבססה על קונפוציאניזם ועל לגליזם ביפן הפיאודלית. באותה תקופה, הפרובינציות נחשבו הן כחטיבה מנהלתית והן כאזור גאוגרפי. אולם, מאז תקופת אשיקאגה, המחוזות של תקופת סנגוקו תפסו בהדרגה את מקומן. תחת שלטונו של טויוטומי הידיושי בתקופת אזוצ'י-מומויאמה, הפרובינציות נחשבו ליחידות מנהלתיות עיקריות, וחלקות האדמה המקומיות של הדאימיו זכו להתפתח.
תקופת אדו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת אדו היו חלקות האדמה ידועות כהאן. הפרובינציות של הקיסרים ואזורי השוגונים היו מתואמות אחת עם השנייה מבחינה חוקתית. כך למשל, כשהשוגון הורה לדאימיו לערוך מפקד אוכלוסין או לשרטט מפות, העבודה אורגנה במונחים של גבולות הקוני הפרובינציאלי.[1]
תקופת מייג'י
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברסטורציית מייג'י, יחידות ההאן הפכו לרשמיות בזכות רפורמת פוהנקן סנצ'יסיי, אך הן הוחלפו בהדרגה בידי מחוזות בין השנים 1868 ו-1871 (מחוזות עירוניים נקראו "פוּ" ומחוזות כפריים נקראו "קֵן"). הפרובינציות שלקחו חלק במערכת החוקתית לא בוטלו, אלא עברו הרחבה. נכון לשנת 1871, מספרן של המחוזות עמד על 304, בעוד מספר הפרובינציות עמד על 68, לא כולל הוקאידו או איי ריוקיו. הגבולות בין המחוזות השונים לא רק שהיו לא ברורים, אלא לא היו מתואמים לגבולות הפרובינציות. בהדרגה, מחוזות התמזגו ומספרן ירד ל-37 עד שנת 1881, כשלאחר מכן כמה מהן התפצלו, ומספרן גדל ל-45 עד שנת 1885. הוספתן של הוקאידו ואוקינאווה הביא לסך כולל של 47 מחוזות.
הפרובינציות מסווגות בתור "קינאי" בשל קרבתן לעיר בירה, ושבעה או שמונה דוֹ (דרכים, או מחוזות מנהליים) הידועים קולקטיבית כגוקישיצ'ידו (五畿七道, "חמש פרובינציות ושבעה מסלולים"). אולם, אין לבלבל את דו בהקשר זה לקווי תחבורה מודרניים כמו דרך טוקאידו מטוקיו לקיוטו או קובה. כמו כן, אין לבלבל את הוקאידו עם מחוז הוקאידו, למרות שהשניים חופפים אחד עם השני.
כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]כפי שנאמר, לא ניתנה הוראה מפורשת לפרק את הפרובינציות, אך הן נחשבות למיושנות. למרות זאת, שמן עדיין מוזכר בהרחבה בהקשר של רכיבים טבעיים, שמות חברות ומותגים. לשמות הפרובינציות יש בעיקר חשיבות היסטורית. הם ניתנים גם כשמות משפחה, וזכו לפופולריות לאחר תקופת אדו. בין הדוגמאות ניתן למנות את תבשיל האודון, פרי האיוקאן (אנ'), זן הכלבים טוסה (אנ') וג'פאן ריילוויז, שכמו תחנות רכבת אחרות משתמשת בשמות כדי להבדיל את עצמה מתחנות במחוזות אחרים.
