פרובינקיה סוריה
.svg) | |
| פרובינקיה סוריה | |
| ממשל | |
|---|---|
| עיר בירה | אנטיוכיה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| מסע כיבושים של גנאיוס פומפיוס מגנוס | 63 לפנה"ס |
| פירוק | |
| חלוקת הפרובינקיה | 198 לספירה |
| ישות קודמת | קוילה-סוריה |
| ישות יורשת | קוילה סוריה (פרובינקיה רומית), פיניקיה (פרובינקיה רומית) |
  | |
פרובינקיה סוריה (ביוונית: Συρίας; בלטינית: SYRIA) הייתה פרובינקיה רומית שהוקמה לאחר כיבושיו של פומפיוס במזרח התיכון בשנת 64 לפנה"ס. הפרובינקיה כללה אזורים של הממלכה הסלאוקית שקודם לכן נקראו קוילה-סוריה.
משרת הנציב של הפרובינקיה סוריה הייתה אחת המשרות הנכבדות בכל האימפריה הרומית. הוא נתמנה מטעם הסנאט הרומי, ומאחר שהיה מופקד על שמירת הגבול המזרחי של האימפריה, עמדו לרשותו ארבעה לגיונות, ולמעשה הוא נחשב למפקד הרומי העליון במזרח.[1]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 43 לפנה"ס מינה קסיוס את הורדוס לאסטרטגוס של קוילה-סוריה (כיום דרום-סוריה, חלק מלבנון וצפון ארץ ישראל).[2]
בשנת 30 לפנה"ס העביר הקיסר אוגוסטוס לממלכת יהודה של הורדוס כמה מערי הדקפוליס, אולם בית שאן נשארה חלק מהפרובינקיה סוריה.[3]
לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס פרצה התקוממות ביהודה ולרומא הגיעה משלחת יהודית, שלדברי יוסף בן מתתיהו נשלחה "על ידי העם". היא ביקשה מאוגוסטוס לתת ליהודים אוטונומיה בארץ ישראל ולספח אותה לפרובינקיה סוריה. בקשתם זו נתמכה גם על ידי יהודי רומא. אולם אוגוסטוס החליט לחלק את ממלכת יהודה של הורדוס בין יורשיו.[4] בשנת 6 לספירה מת ארכלאוס, בנו של הורדוס, ואוגוסטוס כונן בארץ ישראל שלטון רומי ישיר באמצעות יצירת פרובינקיה יודיאה, וזאת במקום לצרף את ארץ ישראל לפרובינקיה סוריה. הפרובינקיה ביהודה הייתה מדרגה שלישית ונציבה היה בדרגת פראיפקטוס (משנת 44 בדרגת פרוקוראטור). מושלי הפרובינקיה הזו היו במעמד נחות ביחס לנציבי סוריה והיו תלויים בהם מבחינה צבאית.[5] בתקופה שבין מפקד האוכלוסין בימי קוויריניוס בשנת 6 לספירה ובין מסעו של קסטיוס גאלוס בשנת 66, היה נציב סוריה מעורב בכמה מקרים בענייני ארץ ישראל, שמעמדה כפרובינקיה עצמאית היה נחות ביחס אליו.[1]
בשנת 34 מת פיליפוס, בנו של הורדוס, ונסיכותו בצפון-מזרח ארץ ישראל (הטרכון, החורן והבשן) סופחה לפרובינקיה סוריה. בשנת 37 היא נמסרה למלך אגריפס הראשון, אך לאחר מותו בשנת 44, היא שוב סופחה לפרובינקיה סוריה. בשנת 53 היא נמסרה לאגריפס השני עד מותו בסוף המאה ה-1.[6] הנציב של סוריה, ויביוס מרסוס (אנ'), מנע מאגריפס הראשון את בניית החומה השלישית בירושלים, ומנע גם את ועידת המלכים הווסאלים, שאגריפס רצה לקיים בטבריה בשנת 43 לערך.[7]
בשנת 66 קסטיוס גאלוס, הנציב הרומי של סוריה, עלה על ירושלים כדי לדכא את תחילתו של המרד הגדול.[8] לאחר דיכוי המרד בשנת 70, הפך הקיסר אספסיאנוס את פרובינקיה יודיאה לפרובינקיה רגילה, שמוצב בה לגיון אחד באופן קבוע, שמפקדו הוא גם נציב הפרובינקיה במעמד של פראיטור, ומעתה לא היו עוד פרובינקיה יודיאה ונציביה תלויים בנציב הפרובינקיה סוריה.[9] הגבול בין שתי הפרובינקיות עבר בעמק הירמוך העליון ומערבה יותר פנה הגבול צפונה-מזרחה ולאחר מכן שוב מערבה (השלוחה הדרומית-מערבית של הגולן בתחום פרובינקיה יודיאה) עד הכנרת. משם לאורך הירדן עד לשפך הירמוך. משם פנה הגבול דרומה-מערבה ואחר כך מערבה, למרגלות הרי הגליל התחתון, ומשם צפונה עד לנקודה על גבול בין הגליל התחתון לגליל העליון מדרום לרכס הרי מירון. משם פנה הגבול מזרחה עד הירדן, קצת מצפון לשפך הירדן לכנרת, ומשם לאורך הירדן צפונה עד לים החולה. משם עבר הגבול מערבה עד לאמצע הרי הגליל העליון, ומשם דרומה-מערבה, מדרום לבקעת בית כרם, בין גבעות הגליל התחתון לבין עמק זבולון. משם המשיך דרומה-מערבה וחצה את הכרמל לרוחבו, כאשר חלקו הצפוני נותר בפרובינקיה סוריה, עד שהגיע אל הים התיכון בין קיסריה לדואר. חלק מערי הדקפוליס היה שייך לפרובינקיה סוריה.[9] טיטוס העביר את הלגיון העשירי פרטנסיס, אחד מארבעת הלגיונות הקבועים שחנו בפרובינקיה סוריה, לפרובינקיה יודיאה, ומעתה ואילך נותרו בסוריה רק שלושה לגיונות.[10]
עם מותו של אגריפס השני בעשור האחרון של המאה ה-1, עברה ממלכתו למנהל רומי ישיר. נחלותיו הצפוניות בלב סוריה עברו לרשות הפרובינקיה סוריה, ונראה שכך גם נחלותיו בטרכון, בחורן ובבשן, בבקעת הירדן מצפון לים החולה ובאזור החרמון ובגולן הצפוני. אחרי מותו נתרחבה הפרובינקיה יודיאה ממזרח ומצפון, אולם קו הגבול בין הפרובינקיה סוריה וצפון-מזרח פרובינקיה יודיאה שנוצר אחרי מותו אינו ברור. ייתכן שהגבול עבר בקו הרוחב של ים חולה, אך ייתכן גם שבאזור הגולן הצפוני ובבקעת הירדן שמצפון לחולה וממזרח לירדן, עבר הגבול צפונה יותר.[11]
בשנת 106 הורה הקיסר טריאנוס לנציב סוריה, קורנליוס פאלמה (אנ'), לכבוש את ממלכת הנבטים ולספחה לאימפריה הרומית, וכך נוסדה הפרובינקיה ערביה.[12] ערי הדקפוליס גרסה, פילדלפיה ואולי גם דיון, כמו גם החורן, הוצאו מתחומה של הפרובינקיה סוריה והועברו לתחומה של ערביה. נראה שהגבול בינה לבין הפרובינקיה סוריה עבר מצפון לחורן.[13]
במהלך מרד בר כוכבא (132–135) הגיעו לארץ ישראל מהפרובינקיה סוריה כוחות צבאיים בראשות נציב סוריה, קווינקטיוס קרטוס פובליקיוס מרקלוס, שנעשה בשלב זה המפקד הבכיר ביותר של חילות המשלוח הרומיים במלחמה. לצורך כך הוא הפסיק את שירותו בסוריה ונציב אחר מונה במקומו.[14]
בשנת 137, כנראה, סיים סקסטוס יוליוס סוורוס את שירותו כמושל הפרובינקיה סוריה פלשתינה, ונתמנה למושל הפרובינקיה סוריה.[15]
בשנת 161 נחל מושל סוריה לוקיוס אטידיוס קורנליאנוס מפלה מידי הפרתים.[16]
בשנת 175 מרד נציב סוריה אווידיוס קסיוס (אנ') בקיסר מרקוס אורליוס בניסיון לתפוס את השלטון, ואף זכה לתמיכת הלגיונות בפרובינקיות סוריה, סוריה פלשתינה, ערביה ומצרים. כשנודע הדבר לקיסר, אמר בין השאר בנאום לפני חייליו: "ודאי שקיליקים, סורים, יהודים ומצרים מעולם לא היו ולעולם לא יהיו טובים מכם, אפילו אם ימנו רבבות יותר מכם".[17] ייתכן מאד שהכינויים האתניים נועדו להביע בוז כלפי הלגיונות בפרובינקיות הללו, אך גם אפשרי שאכן היו תושבים מקומיים שתמכו בנציב המורד, בין אם מרצון או מחוסר ברירה. כנגד המורדים נשלחו כוחות פי שלושה מהם, אולם עוד טרם הגיעם למזרח, נרצח קסיוס, ועוד באותה שנה ביקר מרקוס אורליוס בסוריה, ארץ ישראל ומצרים.[18]
בשנת 191 נתמנה פסקניוס ניגר (אנ') למושל סוריה.[19] בשנת 193 מרדו בקיסר דידיוס יוליאנוס שלושה מורדים שהתחרו ביניהם על השלטון: קלודיוס אלבינוס (אנ'), מושל בריטניה, ספטימיוס סוורוס, מושל פאנוניה העילית, ופסקניוס ניגר, מושל סוריה.[20] באפריל 193 הוכתר פסקניוס ניגר לאימפרטור על ידי הלגיונות בסוריה וככל הנראה קיבל גם את תמיכתם של שאר הלגיונות במזרח, מאסיה הקטנה ועד מצרים. לאחר שורת ניצחונות בקרבות שנערכו באסיה הקטנה, הביס סוורוס את פסקניוס ניגר והרג אותו, ונעשה שליט גם במזרח. בניגוד לעמדת הלגיונות, ייתכן שעמדתם של רוב תושבי ארץ ישראל כלפיו לא הייתה אוהדת, שכן, בחיבור "היסטוריה אוגוסטה"[21] מסופר עליו: "כשביקשו ממנו בני פלשתינה להקל מהמס שלהם, משום שהכביד עליהם מאוד, השיב: רוצים אתם, שאקל מהמס על קרקעותיכם; באמת מבקש הייתי להטיל מס אף על האוויר שלכם". עם זאת, בהיסטוריה אוגוסטה[22] מסופר גם כי תושבי שכם (פלאוויה ניאפוליס) תמכו בו בגלוי, שכן לאחר ניצחונו של סוורוס, ביטל הקיסר את מעמד העיר שלהם.[19]
בשנת 198 ניצח ספטימיוס סוורוס במלחמתו השנייה נגד הפרתים וכבש את מסופוטמיה. הוא עשה אותה פרובינקיה רומית וסמוך לאותו הזמן חילק את פרובינקיה סוריה לשתי פרובינקיות: סוריה ופיניקיה. הסיבה לחלוקתה של סוריה לשתי פרובינקיות היא כנראה היותן של שתי הפרובינקיות הללו מעוזיהם של שני מתחריו של סוורוס לשלטון. הפרובינקיה פיניקיה כללה בין השאר חלקים מצפון ארץ ישראל, מחוף הים התיכון ועד החרמון, בעוד שהטרכון והבשן נותרו בתחום הפרובינקיה סוריה. את החורן העביר סוורוס מתחום הפרובינקיה סוריה לתחום הפרובינקיה ערביה. לאחר הניצחון על הפרתים, ביקרו סוורוס ושני בניו בארץ ישראל בדרכם למצרים ושהו בה מסוף 198 עד לאביב 199.[23]
נציבי רומא בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרקוס אימיליוס סקאורוס (אנ') (65–62 לפנה"ס)
- לוקיוס מארקיוס פיליפוס (61–60 לפנה"ס)
- גנאיוס קורנליוס לנטולוס מרקלינוס (59–58 לפנה"ס)
- אולוס גביניוס (57–55 לפנה"ס)
- מרקוס ליקיניוס קראסוס (54–53 לפנה"ס)
- גאיוס קסיוס לונגינוס (53–51 לפנה"ס)
- מרקוס קלפורניוס ביבולוס (51–50 לפנה"ס)
- ויינטו (50–49 לפנה"ס)
- מטלוס סקיפיו (49–48 לפנה"ס)
- סקסטוס יוליוס קיסר (אנ') (47–46 לפנה"ס)
- קווינטוס קאיקיליוס באסוס (46 לפנה"ס)
- גאיוס אנטיסטיוס וטוס (אנ') (45 לפנה"ס)
- לוקיוס סטאטיוס מורקוס (44 לפנה"ס)
- גאיוס קסיוס לונגינוס (שנית) (44–42 לפנה"ס)
- לוקיוס דקידיוס סאקסה (אנ') (41–40 לפנה"ס)
- כיבוש הפרתים (40–39 לפנה"ס)
- פובליוס ונטידיוס בסוס (39–38 לפנה"ס)
- גאיוס סוסיוס (38–37 לפנה"ס)
- לוקיוס מונאטיוס פלאנקוס (אנ') (35 לפנה"ס)
- לוקיוס קלפורניוס ביבולוס (אנ') (34/33–33/32 לפנה"ס)
- קווינטוס דידיוס (אנ') (30 לפנה"ס)
- מרקוס ולריוס מסאלה קורווינוס (אנ') (29 לפנה"ס)
- קיקרו הצעיר (אנ') (28–25 לפנה"ס)
- מרקוס טרנטיוס וארו (25–23 לפנה"ס)
- מרקוס ויפסניוס אגריפה (23–13 לפנה"ס)
- מרקוס טיטיוס (אנ') (12/13 – 9 לפנה"ס)
- גאיוס סנטיוס סטורניוס (אנ') (9 – 7/6 לפנה"ס)
- פובליוס קווינקטיליוס וארוס (7/6 – 4 לפנה"ס)
- לא ידוע (4–1 לפנה"ס)
- גאיוס קיסר (1 לפנה"ס – 4 לספירה)
- לוקיוס וולוסיוס סטורנינוס (אנ') (4–5 לספירה)
- פובליקוס סולפיקיוס קוויריניוס (6–12 לספירה)
- קווינטוס קאיקיליוס מטלוס קרטיקוס סילאנוס (אנ') (12–17 לספירה)
- גנאיוס קלפורניוס פיסו (אנ') (17–19 לספירה)
- גנאיוס סנטיוס סטורנינוס (אנ') (19–21 לספירה)
- לוקיוס איליוס לאמיה (אנ') (22–32 לספירה)
- לוקיוס פומפוניוס פלאקוס (אנ') (32–35 לספירה)
- לוקיוס ויטליוס (אנ') (35–39 לספירה)
- פובליוס פטרוניוס (39–41/42 לספירה)
- גנאיוס ויביוס מרסוס (אנ') (41/42–44/45 לספירה)
- גאיוס קסיוס לונגינוס (אנ') (45–49 לספירה)
- גאיוס אומידיוס דורמיוס קוואדראטוס (50–60 לספירה)
- גנאיוס דומיטיוס קורבולו (אנ') (60–63 לספירה)
- קסטיוס גאלוס (63–67 לספירה)
- גאיוס ליקיניוס מוקיאנוס (אנ') (67–69 לספירה)
- לוקיוס קאיסניוס פאיטוס (אנ') (70–72 לספירה)
- אולוס מריוס קלסוס (אנ') (72–73 לספירה)
- מרקוס אולפיוס טראיאנוס (73–78 לספירה)
- לוקיוס קייוניוס קומודוס (Lucius Ceionius Commodus) (78–82 לספירה)
- טיטוס אטיליוס רופוס (אנ') (82–84 לספירה)
- פובליוס ולריוס פטרוינוס (אנ') (87–90 לספירה)
- אולוס בוקיוס לאפיוס מקסימוס (אנ') (90–93 לספירה)
- גאיוס אוקטוויוס טידיוס טוסיאנוס לוקיוס יאוולנוס פריסקוס (אנ') (93–96 לספירה)
- מרקוס קורנליוס ניגרינוס קוריאטיוס מטרנוס (אנ') (96–97 לספירה)
- אולוס לארקיוס פריסקוס (אנ') (97–100 לספירה)
- גאיוס אנטיוס אולוס יוליוס קוואדראטוס (אנ') (100–104 לספירה)
- אולוס קורנליוס פאלמה פרונטוניאנוס (אנ') (104–108 לספירה)
- לוקיוס פאביוס יוסטוס (אנ') (108–112 לספירה)
- גאיוס יוליוס קוודראטוס באסוס (114–115 לספירה)
- פובליוס איליוס הדריאנוס (117 לספירה)
- לוקיוס קטיליוס סוורוס (אנ') (117–119 לספירה)
- גאיוס פובליקיוס מארקלוס (129–136 לספירה)
- סקסטוס יוליוס סוורוס (137 לספירה)
- סקסטוס יוליוס מאיור (אנ') (137–139 לספירה)
- לוקיוס בורבוליוס אופטאטוס ליגריאנוס (אנ') (140 לספירה)
- סולפיקיוס יוליאנוס (Sulpicius Julianus) (147–150 לספירה)
- מרקוס פונטיוס לאיליאנוס (אנ') (150–154 לספירה)
- מרקוס קסיוס אפולינאריס (Marcus Cassius Apollinaris) (154–157 לספירה)
- לוקיוס אטידיוס קורנליאנוס (Lucius Attidius Cornelianus) (157–162 לספירה)
- מרקוס אניוס ליבו (אנ') (163–164 לספירה)
- גנאיוס יוליוס ורוס (אנ') (164–166 לספירה)
- גאיוס אווידיוס קסיוס (אנ') (166–175 לספירה)
- פובליוס מארטיוס ורוס (אנ') (175–178 לספירה)
- פובליוס הלויוס פרטינקס (179–182 לספירה)
- גאיוס דומיטיוס דקסטר (אנ') (183–185 לספירה)
- גאיוס יוליוס סטורנינוס (אנ') (187–190 לספירה)
- גאיוס פסקניוס ניגר (אנ') (191–193 לספירה)
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 4, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 92.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 4, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 23.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 4, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 136.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 4, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 82.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 4, חלק ב (כתב: משה דוד הר), עמ' 302.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 4, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 91.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 4, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 194.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 4, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 255.
- ^ 1 2 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 4, חלק ב (כתב: משה דוד הר), עמ' 303.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 4, חלק ב (כתב: משה דוד הר), עמ' 316.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 4, חלק ב (כתב: משה דוד הר), עמ' 305.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 4, חלק ב (כתב: משה דוד הר), עמ' 312.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 4, חלק ב (כתב: משה דוד הר), עמ' 315.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 4, חלק ב (כתב: משה דוד הר), עמ' 359.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (כתב: משה דוד הר), עמ' 19.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (כתב: משה דוד הר), עמ' 23.
- ^ קסיוס דיו, היסטוריה רומית, ספר 71, פרק 25, סעיף 1.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (כתב: משה דוד הר), עמ' 22–23.
- ^ 1 2 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (כתב: משה דוד הר), עמ' 29.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (כתב: משה דוד הר), עמ' 23–24.
- ^ היסטוריה אוגוסטה, חיי פסקניוס ניגר, פרק ז, סעיף 9.
- ^ היסטוריה אוגוסטה, חיי ספטימיוס סוורוס, פרק ט, סעיף 5.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (כתב: משה דוד הר), עמ' 30, 32.
| הפרובינקיות של האימפריה הרומית בשיאה | ||
|---|---|---|
|
