פרוטגורס (דיאלוג אפלטוני)

פרוטגורס
Πρωταγόρας

מידע כללי
מאת	אפלטון
שפת המקור	יוונית עתיקה
סוגה	דיאלוג אפלטוני

פרוטגורס הוא דיאלוג סוקרטי שכתב הפילוסוף היווני אפלטון. החיבור נחשב לאחד מן "הדיאלוגים המוקדמים" של אפלטון.

כבמרבית הדיאלוגים הסוקרטיים, שמו של הדיאלוג קרוי על שם פרוטגורס, בן שיחו המרכזי של סוקרטס (מורו של אפלטון). נושא הוויכוח העיקרי בין סוקרטס לפרוטגורס הוא על המידות הטובות, או "הסגולה הטובה", ודרכי הסופיסטים בהשגתה ולימודה. פרוטגורס נחשב לאחד מגדולי הסופיסטים בדורו.

רובו של הדיון מתקיים בביתו של קליאס, המארח את פרוטגורס בזמן שהותו בעיר, ונוגע לאופי הסופיסטים, לאחדות ולמידת הסגולה. בדיאלוג מוזכרות 21 דמויות שונות.

ברוב רובו של הדיאלוג מספר לנו סוקרטס בגוף ראשון את פרטי שיחתו עם פרוטגורס. בדרך זו אפלטון מעלה על נס את גדול הסופיסטים. למרות חילוקי הדעות ביניהם, מתואר פרוטגורס בצורה מעוררת כבוד ואף במידה של אהדה, כשסגנונו הוא לשון הדיון המנומס.

הדמויות

מבין הנוכחים, ניתן לזהות שלושה סופיסטים ידועים. בנוסף לפרוטגורס עצמו, ישנם היפיאס מאליס ופרודיקוס מקאוס. כמו כן נכחו שם שניים מבני פריקלס ולמעט אריסטופנס, כל חבריו של סוקרטס המוזכרים בדיאלוג "המשתה" נוכחים בדיון.

בנוסף, ישנם כמה זרים אלמונים שפרוטגורס אסף במסעותיו, ומשרת (סריס) העובד אצל קליאס המארח.

הדיאלוג

מבוא

צעיר בשם היפוקראטס מציע לסוקרטס למהר ולפגוש את הסופיסט המפורסם פרוטגורס.

סוקרטס מציג להיפוקראטס הצעיר סדרת שאלות נוקבות: מיהו הסופיסט? מה הוא יודע לעשות? האם הולכים לסופיסט כדי לרכוש מקצוע או לקבל חינוך? האם לא מסוכן להפקיר בידו את הנפש, ועוד לשלם לו על כך?

כאשר נפגשים סוקרטס ופרוטגורס, שואל סוקרטס: מהי הסחורה שהסופיסט רוצה למכור לנו, והאם כדאי לקנות אותה? ופרוטגורס משיב: (317-316) "סופיסטן אני, ומחנך בני אדם". הוא מסביר כי הוא מלמד ורוצה להקנות לתלמידיו את הסגולות הטובות הדרושות להם כדי להצליח בחייהם ובענייני המדינה. בתגובה, סוקרטס מטיל ספק באפשרות ללמד את הסגולות הטובות, משתי סיבות:

ראשית, הדמוקרטיה היוונית אינה מכירה במומחים למדינאות, מאחר שהיא מתייחסת בשווה לכל אדם (קרי, לכל גבר שאינו עבד).

שנית, בניהם של מדינאים גדולים הם לעיתים קרובות לא יוצלחים, ומכאן משתמע שמדינאים אלו לא הצליחו לחנך את בניהם.

בשל כך מטיל סוקרטס ספק בשאלה האם הסגולה הטובה ניתנת ללימוד. לפיכך מוצעות בדיאלוג זה שלוש דעות סוקרטיות:

1. הסגולה הטובה אינה ניתנת ללימוד.
2. הסגולה הטובה היא הידיעה.
3. הסגולה הטובה היא אחת.

עמדתו של פרוטגורס (320 ג-328 ד)

פרוטגורס בוחר להציג את עמדתו תוך כדי סיפור מיתוס. הוא מדגיש שכל בני האדם ניחנו ברגשות של צדק ובושה ומסביר שלדעתו הסגולה הטובה נקנית בלימוד, כלומר החינוך מתאפיין בתור תהליך רכישת וביסוס התכונות הטובות.

האמצעים החינוכיים שפרוטגורס מדגיש הם הביקורת והענישה לצורך הרתעה ותיקון מידות. מסקנת פרוטגורס היא: הסגולה הטובה ניתנת ללימוד, אך אין זו ידיעה.

עמדתו של סוקרטס א': הזהב והפנים ( 333 -ד 328)

השאלה העולה לדיון היא שאלת היחס בין הסגולות הטובות השונות. בסך הכול נמנות חמש סגולות: צדק, יישוב הדעת - מתינות, חסידות, חכמה ואומץ לב. האפשרות העולה היא, שהסגולה הטובה היא דבר אחר, והסגולות הטובות הן חלקיה, וכדי להבהיר את היחס שלם - חלק, משתמשים בשני דימויים - חלקי הפנים וחלקי הזהב שבאמצעותם יבדילו בין שתי המשמעויות של המשפט: "הסגולה הטובה היא אחת".

בדימוי חלקי הזהב, כל חלק זהב עשוי זהב. לומר שהסגולות הטובות השונות הן כחלקי הזהב פירושו לומר שבכולן יש מרכיב זהה לגמרי, ושמרכיב זהה זה עושה אותן לסגולות טובות. אמנם ההבדלים הם משניים לגמרי. על פי דימוי זה, כשטוענים שהסגולה הטובה היא אחת, פירושו לטעון שכל הסגולות הטובות דומות זו לזו. כמו במקרה הזהב, לכולן יש מהות אחת. זאת אומרת שמי שניחן באחת הסגולות הטובות ניחן ממילא בכולן.

בדימוי חלקי הפנים, הסגולות הטובות נבדלות זו מזו כשם שאיברי הפנים, אף, פה, עיניים וכו' נבדלים זה מזה. ואף על פי כן הן מתלכדות לפנים. על פי דימוי זה, אין שום תכונה משותפת לסגולות הטובות השונות, אלא הן מצטרפות ביחד לשלמות אחת באדם. מדימוי זה לא משתמעת שום תלות הדדית הכרחית בין הסגולות הטובות השונות.

סוקרטס מודה שהסגולה הטובה היא אחת, בדומה לחלקי הזהב. פרוטגורס לעומתו סבור שהסגולות הטובות הן כחלקי הפנים מנימוקים אלה:

1. הסגולות הטובות נבדלות בפעולתן זו מזו. לכל אחת מן הסגולות תחום פעילות משלה, תפקיד משלה ולכן בסופו של דבר היא כושר מיוחד.
2. אפשרי שאדם יהיה ניחן בסגולה אחת ולא באחרת. תחילה מנסה סוקרטס לערער את נימוק 1, אבל הדיון לא הוביל למסקנה ברורה. פרוטגורס מוכן להודות במקצת שישנו בכל זאת מעט דמיון בין הסגולות השונות. סוקרטס לא מסתפק בכך ומביא טיעון שאפשר לכנותו "הטיעון על סמך הניגודים" (332 א-333 ג ליבס א 26–29 ). טיעון זה אמור להוכיח כי כל הסגולות הטובות הן סגולה אחת, בדומה לחלקי הזהב.

סוקרטס עושה כמה הקדמות כי להגיע לעיקר. הוא טוען:

1. חכמה ואיוולת הם ניגודים.
2. יישוב הדעת ואיוולת הם ניגודים.
3. לכל דבר אחד יש רק ניגוד אחר. לכן חכמה היא יישוב דעת.

סוקרטס התכוון להוכיח את הזהות והאחדות (כחלקי הזהב) של כל הסגולות הטובות. אולם סוקרטס לא שכנע את פרוטגורס בדוגמאות שהעלה והרגיש שהטיעון לא הוביל למסקנות שרצה, ולכן נוטל לו סוקרטס פסק זמן ארוך.

שירו של סימונידס (334 ג- 349 א, ליבס א 40–56)

בפסק הזמן נערך דיון בשירו של סימונידס, בדיון זה מבהיר סוקרטס שהשירה אינה יכולה להיות מקור להשקפות מוסריות, וזאת בגלל האפשרויות לפרשה באופנים שונים ומנוגדים.

שאלת האחדות של הסגולות הטובות (349 א- 351 ליבס 56–59)

השאלה העיקרית חוזרת ועולה הפעם בניסוח פשוט: "האם חכמה, יישוב דעת, אומץ לב, צדק וחסידות הן חמש מילים לעניין אחד, או שכל אחת ממילים אלו מוסבת על הוויה מיוחדת ועל עניין בעל פעולה משלו?". פרוטגורס מוכן מייד להסכים עם סוקרטס, שמדובר כאן על "מילים לעניין אחד", חוץ מ"אומץ לב", שכן ישנם רשעים אמיצים.

בהמשך נסב הוויכוח על אומץ לב בלבד, והמטרה של סוקרטס היא להוכיח שאומץ לב הוא ידיעה. ואם אומץ לב היא ידיעה אזי כל אחת מחמש הסגולות הטובות היא ידיעה וכולן זהות זו עם זו. או במילים אחרות: הסגולה הטובה היא ידיעה, ולכן הסגולה הטובה היא אחת. תחילה מביא סוקרטס טיעון פשוט, בו הוא מבחין בין אומץ לב לתעוזה. תעוזה איננה אומץ לב אם אין בבסיסה בקיאות או ידיעה, אלא שיגעון. פרוטגורס אינו משתכנע, ומשום כך פותח סוקרטס במערכת טיעונים חדשה.

עמדתו של סוקרטס ב' וסיום הדיאלוג (351 ב־362 ,ליבס 59–62)

סוקרטס טוען, שהטוב זהה עם ההנאה, והרע זהה עם כאב או סבל. ועל השאלה איך לבחור ומה לבחור - מה לעשות? קובע סוקרטס שהעשייה כרוכה בחישוב ההנאות והכאבים בהווה ובעתיד, הנובעים מן המעשה. תחשיב ההנאות והכאבים מחייב ידיעה.

הפחדן (היפך האמיץ) הוא זה שאינו יודע לחשב נכון את ההנאות והכאבים. ואומץ לב קשור לידיעה כזאת. לכן אומץ לב הוא זה שאינו יודע לחשב נכון את ההנאות והכאבים. ואומץ לב קשור לידיעה כזאת. לכן אומץ לב הוא ידיעה ככל שאר הסגולות הטובות שלגביהם כבר הוסכם שהם ידיעה. לכן הסגולה הטובה היא אחת.

על אף מסקנה ניצחת זו, הדיאלוג מסתיים ללא הכרעה בוויכוח בין סוקרטס ופרוטגורס, כלומר באפוריה – מבוכה של חוסר מוצא. חוסר מוצא זה בא לידי ביטוי בכך שאי אפשר לזהות את הסגולה הטובה עם הידיעה ולהכחיש את האפשרות להורות וללמד אותה.

בדיאלוג זה מביע סוקרטס שתי השקפות הסותרות זו את זו.

טקסטים ותרגומים

• כתבי אפלטון, כרך 1, תרגום מיוונית יוסף ג. ליבס. הוצאת שוקן, 1997.
• אפלטון. אופרה, כרך ג'. טקסטים קלאסיים באוקספורד. ISBN 978-0198145424
• אפלטון. עבודות שלמות. אד. JM קופר ו- DS Hutchinson. האקט, 1997. ISBN 978-0872203495ISBN 978-0872203495

לקריאה נוספת

• בריאן מגי, הפילוסופים הגדולים: מבוא לפילוסופיה המערבית, ספרי עלית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד.
• שמואל שקולניקוב ואלעזר וינריב, פילוסופיה יוונית, האוניברסיטה הפתוחה.
• Davidson college, Socratic Akratic Action, Alfred R. Mele. Philosphical papers, Vol xxv (1996), NO.3 V.25
• Rudolph H. Weingartner, The Unity of the Platonic Dialogue, University of Chicago Press, 1973, p. 75.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרוטגורס בוויקישיתוף

• טקסט דיאלוג פרוטגורס, תרגומו של ג'ובט בפרויקט גוטנברג. (אנגלית)
• העלילה של פרוטגורס של אפלטון (אנגלית)
• עיון בדיאלוג פרותגורס - מירי כספי