פרוטגורס (דיאלוג אפלטוני)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרוטגורס
Πρωταγόρας
Protagoras beginning. Clarke Plato.jpg
מידע כללי
מאת אפלטון
שפת המקור יוונית עתיקה
סוגה דיאלוג אפלטוני
סדרה
הספר הבא איאון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
Plato-raphael.jpg
הדיאלוגים האפלטוניים
הדיאלוגים המוקדמים:
הדיאלוגים התיכוניים:
הדיאלוגים המאוחרים:

פרוטגורס הוא דיאלוג סוקרטי שכתב הפילוסוף היווני אפלטון. החיבור נחשב לאחד מן "הדיאלוגים המוקדמים" של אפלטון.

כבמרבית הדיאלוגים הסוקרטיים, שמו של הדיאלוג קרוי על שם בין שיחו המרכזי של סוקרטס, מורו של אפלטון. ונושא הוויכוח העיקרי בין סוקרטס לפרוטגורס הוא על המידות הטובות או הסגולה הטובה, ודרכי הסופיסטים בהשגתה ולימודה. פרוטגורס, נחשב לאחד מגדולי הסופיסטים בדורו.

רובו של הדיון מתקיים בביתו של קליאס, המארח את פרוטגורס בזמן שהותו בעיר, ונוגע לאופי הסופיסטים, לאחדות ולמידת הסגולה. הדיאלוג מוזכרות סה"כ 21 דמויות שונות.

ברוב רובו של הדיאלוג מספר לנו סוקרטס בגוף ראשון את פרטי שיחתו עם פרותגורס. בדרך זו אפלטון מעלה על נס את גדול הסופיסטים. למרות חילוקי הדעות ביניהם, מתואר פרותגורס בצורה מעוררת כבוד ואף במידה של אהדה כשסגנונו היא לשון הדיון המנומס.

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין הנוכחים, ניתן לזהות שלושה סופיסטים ידועים. בנוסף לפרוטגורס עצמו, ישנם היפיאס מאליס ופרודיקוס מסאו. כמו כן נכחו שם שניים מבני פריקלס ולמעט אריסטופנס, כל חבריו של סוקרטס המוזכרים בדיאלוג המשתה נוכחים בדיון.

בנוסף, ישנם כמה זרים אלמונים שלפי פרוטגורס אסף במסעותיו ומשרת (סריס) בהעסקת קליאס המארח.

הדיאלוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעיר בשם היפוקראטס מציע לסוקרטס למהר ולפגוש את הסופיסט המפורסם – פרותגורס.

כבר עם הצעיר מתחיל דיון בשאלות: מיהו הסופיסט? מה הוא יודע לעשות? האם הולכים לסופיסט כדי לרכוש מקצוע או לקבל חינוך? האם לא מסוכן להפקיר בידו את הנפש ועוד לשלם לו על כך?

בפגישתם סוקרטס שואל: מהי הסחורה שהסופיסט רוצה למכור לנו, והאם כדאי לקנות אותה? ופרותגורס משיב: (317-316) "סופיסטן אני ומחנך בני אדם". שפרוטגורס מלמד ורוצה להקנות לתלמידיו את הסגולות הטובות הדרושות להם כדי להצליח בחיים של עצמם ובענייני המדינה. בתגובה, סוקרטס מטיל ספק באפשרות ללמד את הסגולות הטובות משתי סיבות:

ראשית, הדמוקרטיה היוונית אינה מכירה במומחים למדינאות מאחר שהיא מתייחסת שווה לכל אדם (גבר שאינו עבד).

שנית, בניהם של מדינאים גדולים הם לעיתים קרובות לא יוצלחים, מכאן משתמע שמדינאים אלה לא הצליחו לחנך את בניהם.

ולכן מעלה סוקרטס ספק בשאלה האם הסגולה הטובה ניתנת ללימוד. לפי כך מציע הדיאלוג פרוטגורס שלוש דעות סוקרטיות:

1 .הסגולה הטובה אינה ניתנת ללימוד.

2 .הסגולה הטובה היא הידיעה.

3 .הסגולה הטובה היא אחת.

עמדתו של פרותגורס (320 ג-328 ד)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרותגורס בוחר להציג את עמדתו תוך כדי סיפור מיתוס. הוא מדגיש שכל בני האדם ניחנו ברגשות של צדק ובושה ומסביר שלדעתו הסגולה הטובה נקנית בלימוד, כלומר החינוך מתאפיין בתור תהליך רכישת וביסוס התכונות הטובות.

האמצעים החינוכיים שפרותגורס מדגיש הם הביקורת והענישה לצורך הרתעה ותיקון מידות. מסקנת פרותגורס היא: הסגולה הטובה ניתנת ללימוד, אך אין זו ידיעה.

עמדתו של סוקרטס א': הזהב והפנים ( 333 -ד 328)[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלה העולה לדיון היא שאלת היחס בין הסגולות הטובות השונות. בסך הכול נמנות חמש סגולות: צדק, יישוב הדעת - מתינות, חסידות, חכמה ואומץ לב. האפשרות העולה היא, שהסגולה הטובה היא דבר אחר, והסגולות הטובות הן חלקיה, וכדי להבהיר את היחס שלם - חלק, משתמשים בשני דימויים - חלקי הפנים וחלקי הזהב שבאמצעותם יבדילו בין שתי המשמעויות של המשפט: " הסגולה הטובה היא אחת".

בדימוי חלקי הזהב, כל חלק זהב עשוי זהב. לומר שהסגולות הטובות השונות הן כחלקי הזהב פירושו לומר שבכולן יש מרכיב זהה לגמרי, ושמרכיב זהה זה עושה אותן לסגולות טובות. אמנם ההבדלים הם משניים לגמרי. על פי דימוי זה, כשטוענים שהסגולה הטובה היא אחת, פירושו לטעון שכל הסגולות הטובות דומות זו לזו. כמו במקרה הזהב, לכולן יש מהות אחת. זאת אומרת שמי שניחן באחת הסגולות הטובות ניחן ממילא בכולן.

בדימוי חלקי הפנים, הסגולות הטובות נבדלות זו מזו כשם שאיברי הפנים, אף, פה, עיניים וכו' נבדלים זה מזה. ואף על פי כן הן מתלכדות לפנים. על פי דימוי זה, אין שום תכונה משותפת לסגולות הטובות השונות, אלא הן מצטרפות ביחד לשלמות אחת באדם. מדימוי זה לא משתמעת שום תלות הדדית הכרחית בין הסגולות הטובות השונות.

סוקרטס מודה שהסגולה הטובה היא אחת, בדומה לחלקי הזהב. פרותגורס לעומתו סבור שהסגולות הטובות הן כחלקי הפנים מנימוקים אלה:

1 .הסגולות הטובות נבדלות בפעולתן זו מזו. לכל אחת מן הסגולות תחום פעילות משלה, תפקיד משלה ולכן בסופו של דבר היא כושר מיוחד.

2 .זה אפשרי שאדם יהיה ניחן בסגולה אחת ולא באחרת. תחילה מנסה סוקרטס לערער את נימוק 1 ,אבל הדיון לא הוביל למסקנה ברורה. פרותגורס מוכן להודות במקצת שישנו בכל זאת מעט דמיון בין הסגולות השונות. סוקרטס לא מסתפק בכך ומביא טיעון שאפשר לכנותו "הטיעון על סמך הניגודים" (332 א-333 ג ליבס א 26–29 ).טיעון זה אמור להוכיח כי כל הסגולות הטובות הן סגולה אחת, בדומה לחלקי הזהב.

סוקרטס עושה כמה הקדמות כי להגיע לעיקר. הוא טוען:

1 .חוכמה ואיוולת הם ניגודים.

2 .יישוב הדעת ואיוולת הם ניגודים.

3 .לכל דבר אחד יש רק ניגוד אחר. לכן חכמה היא יישוב דעת.

סוקרטס התכוון להוכיח את הזהות והאחדות (כחלקי הזהב) של כל הסגולות הטובות. אולם סוקרטס לא שכנע את פרותגורס בדוגמאות שהעלה והרגיש שהטיעון לא הוביל למסקנות שרצה, לכן סוקרטס לוקח פסק זמן ארוך.

שירו של סימונידס (334 ג- 349 א, ליבס א 40–56)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסק הזמן נערך דיון בשירו של סימונידס, בדיון זה מבהיר סוקרטס שהשירה אינה יכולה להיות מקור להשקפות מוסריות, וזאת בגלל האפשרויות לפרשה באופנים שונים ומנוגדים.

שאלת האחדות של הסגולות הטובות (349 א- 351 ליבס 56–59)[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלה העיקרית חוזרת ועולה הפעם בניסוח פשוט: "האם חכמה, יישוב דעת, אומץ לב, צדק וחסידות הן חמש מילים לעניין אחד, או כל אחד מהמילים האלה מוסבת על הוויה מיוחדת ועל עניין בעל פעולה משלו?". פרותגורס מוכן מייד להסכים עם סוקרטס, שמדובר כאן על "מילים לעניין אחד" חוץ מ"אומץ לב" שכן ישנם רשעים אמיצים.

בהמשך נסב הוויכוח על אומץ לב בלבד והמטרה של סוקרטס היא להוכיח שאומץ לב הוא ידיעה. ואם אומץ לב היא ידיעה אזי כל אחת מחמש הסגולות הטובות היא ידיעה וכולן זהות זו עם זו. או במילים אחרות: הסגולה הטובה היא ידיעה לכן הסגולה הטובה היא אחת. תחילה מביא סוקרטס טיעון פשוט, בו הוא מבחין בין אומץ לב לתעוזה. תעוזה איננה אומץ לב אם אין בבסיסה בקיאות או ידיעה אלא היא שיגעון. פרותגורס אינו משתכנע ומשום כך, פותח סוקרטס במערכת טיעונים חדשה.

עמדתו של סוקרטס ב' וסיום הדיאלוג (351 ב־362 ,ליבס 59–62)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקרטס טוען, שהטוב זהה עם ההנאה, והרע זהה עם כאב או סבל. ועל השאלה איך לבחור ומה לבחור- מה לעשות? קובע סוקרטס שהעשייה כרוכה בחישוב ההנאות והכאבים בהווה ובעתיד, הנובעים מן המעשה. תחשיב ההנאות והכאבים מחייב ידיעה.

הפחדן (הפך האמיץ) הוא זה שאינו יודע לחשב נכון את ההנאות והכאבים. ואומץ לב קשור לידיעה כזאת. לכן אומץ לב הוא זה שאינו יודע לחשב נכון את ההנאות והכאבים. ואומץ לב קשור לידיעה כזאת. לכן אומץ לב הוא ידיעה ככל שאר הסגולות הטובות שלגביהם כבר הוסכם שהם ידיעה. לכן הסגולה הטובה היא אחת.

על אף מסקנה ניצחת זו, הדיאלוג פרותגורס מסתיים בלי הכרעה בוויכוח בין סוקרטס ופרותגורס, כלומר באפוריה – מבוכה של חוסר מוצא. חוסר מוצא זה בא לידי ביטוי בכך שאי אפשר לזהות את הסגולה הטובה עם הידיעה ולהכחיש את האפשרות להורות וללמד אותה.

בדיאלוג פרותגורס מביע סוקרטס שתי השקפות סותרות זו את זו. .

טקסטים ותרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתבי אפלטון, כרך 1, תרגום מיוונית יוסף ג. ליבס. הוצאת שוקן, 1997.
  • אפלטון. אופרה, כרך ג '. טקסטים קלאסיים באוקספורד.ISBN 978-0198145424
  • אפלטון. עבודות שלמות. אד. JM קופר ו- DS Hutchinson. האקט, 1997.ISBN 978-0872203495ISBN 978-0872203495

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בריאן מגי, הפילוסופים הגדולים, מבוא לפילוסופיה המערבית, ספרי עלית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד.
  • שמואל שקולניקוב ואלעזר וינריב, פילוסופיה יוונית, האוניברסיטה הפתוחה.
  • Davidson college, Socratic Akratic Action, Alfred R. Mele. Philosphical papers, Vol xxv (1996), NO.3 V.25
  • Rudolph H. Weingartner, The Unity of the Platonic Dialogue, University of Chicago Press, 1973, p. 75.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרוטגורס בוויקישיתוף