פרויקט 100,000
פרויקט 100,000 (הידוע גם בשמות: "הטפשות של מקנמארה", "המורונים של מקנמרה" ו"הלא מתאימים של מקנמרה"[1][2]) היה תוכנית שנויה במחלוקת של משרד ההגנה האמריקאי במהלך שנות השישים לגיוס חיילים שלא עמדו בסטנדרטים נפשיים או רפואיים צבאיים. את פרויקט 100,000 יזם שר ההגנה רוברט מקנמרה באוקטובר 1966 כדי לענות לצורך ההולך וגובר של כוח אדם לצבא ארצות הברית בשל מעורבות הממשלה האמריקאית במלחמת וייטנאם. מטרתו של מקנמרה הייתה לגייס כמאה אלף חיילים בכל שנה. משתתפי הפרויקט מתו בשיעורים גבוהים פי שלושה יותר[1] מאשר אמריקאים אחרים ששירתו בווייטנאם, ולאחר שירותם כושר ההשתכרות שלהם היה נמוך יותר. שיעורי הגירושין שלהם היו גבוהים יותר מאשר בני דורם שלא התגייסו לצבא.
הפרויקט הסתיים בדצמבר 1971[3] והיה מקור למחלוקת, במיוחד במהלך המחסור בכוח האדם בתקופת מלחמת עיראק.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופות שונות בהיסטוריה, צבא ארצות הברית גייס אנשים מתחת לסטנדרטים נפשיים ורפואיים ספציפיים. אלה שהשיגו ציונים נמוכים יותר במבחני כשירות נפשית התקבלו לשירות במהלך מלחמת העולם השנייה, אם כי ניסיון זה הוביל בסופו של דבר למינימום חוקי של מנת משכל 80 כדי להתגייס. מקרה אחר התרחש בשנות ה-80, בו גויסו אנשים עם מנת משכל נמוכה בשל מבחן כשירות צבאי לקוי.[4]
באוקטובר 1966, מספרי הגיוס החודשיים עלו בהתמדה במשך 15 חודשים רצופים ועמדו על 49,300 מגויסים, הגבוה ביותר מאז תחילת 1951, תקופת הגיוס השיא של מלחמת קוריאה, אז נקראו לגיוס כ-80,000 איש בחודש.[5] אך עקב המלחמה היה צורך בחיילים רבים, וכמות המתנדבים לא הספיקה. במקום לגייס בוגרי מכללות, לגייס מילואים או לשלוח את המשמר הלאומי של ארצות הברית, בשורה של החלטות, הפנטגון הוריד את הציון הנדרש כדי לעבור את מבחן ההסמכה של הכוחות המזוינים של ארצות הברית.[5]
מקנמרה האמין שניתן להפוך חיילים מתחת לממוצע לחיילים מעל הממוצע ולהקנות להם את הכישורים הדרישים לחיילים באמצעות שימוש בטכנולוגיה ולמידה באמצעות קלטות וידאו. על פי המילטון גרגורי, מחבר הספר McNamara's Folly: The Use of Low-IQ Troops in the Vietnam War:[1]
מקנמרה היה חובב טכנולוגיה... מקנמרה האמין שהוא יכול לנצח במלחמה בווייטנאם באמצעות שימוש בטכנולוגיה מתקדמת וניתוח ממוחשב... והוא האמין שהוא יכול להעלות את האינטליגנציה של גברים באמצעות קלטות וידאו.
— McNamara's Folly: The Use of Low-IQ Troops in the Vietnam War in goodreads
בפועל מעטים צפו בקלטות הדרכה, וגם אלו התקשו לרכוש מיומנויות כגון זריקת רימון בזווית וירי ברובה. המילטון שהיה בוגר אוניברסיטה, מספר על חייל בשם ג'וני גפטון שצוות אליו במסע לפורט בנינג מכיוון שלא ידע קורא וכתוב, והתבקש לעזור לו במילוי הטפסים וכדי ש"לא ילך לאיבוד". גפטון שנולד באזור העני בהרי האפלצ'ים בטנסי, היה רזה מאוד. הוא לא ידע באיזו מדינה הוא חי, לא ידע מהי טירונות צבאית ולא ידע שארצות הברית מצויה במלחמה. הוא לא הצליח לסדר את מיטתו ובתחילה לא ידע לקשור את שרוכי מגפיו. לא ידע את ימינו ושמאלו והתקשה מאוד בתרגילי סדר. כשסמל המחלקה צעק עליו הוא היה מבועת ומבולבל. במטווח הוא היה מסוכן, והסמל חשש שהוא יירה בעצמו או באחרים.[1]
כפי שהנשיא לינדון ג'ונסון הכריז על תוכנית "מלחמה בעוני" ובה ניתנו הכשרה והזדמנות לחסרי השכלה ולעניים ובכך להכניס אותם למעגל התעסוקה, כך תכנן מקנמרה להכניס את אלו שלא עמדו בסטנדרטים אל הצבא. המועמדים סווגו כ"אנשי התקן החדש" (באופן לא רשמי ניתן להם כינוי הגנאי "חיל המורונים"[6]).
פרויקט 100,000 כלל קטגוריות שונות של חיילים שאינם מתאימים: אלה שאינם מסוגלים לדבר אנגלית, בעלי כשירות נפשית נמוכה, ליקויים פיזיים קלים ואלו הסובלים מעודף משקל או תת-משקל. הם כללו גם קטגוריה מיוחדת המורכבת מקבוצת ביקורת של חיילים "רגילים". לכל אחת מהקטגוריות השונות ניתנה אות זיהוי וברישומי כוח האדם הרשמי של החיילים הוטבעה האות בצבע אדום בעמוד הראשון בחוזי הגיוס. משרדי כח האדם נאלצו להכין עליהם דיווחים, שיוגשו מדי חודש למחלקת הצבא. הדיווחים החודשיים לא חשפו את זהות החיילים.
תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרויקט אמנם קודם כהמשך לתוכנית "מלחמה בעוני" של הנשיא לינדון ג'ונסון, אך הוא ספג ביקורות.[7]
בנוגע להשלכות התוכנית, מחקר משנת 1989 בחסות מחלקת ההגנה של ארצות הברית הגיע למסקנה:[8]
| ” | השוואה בין משתתפי פרוייקט 100,000 לבין בני גילם שלא התגייסו מראים כי במדדים של העסקה, הישגים בחינוך, והכנסה, הוטב לאלו שלא התגייסו. אלו שהתגייסו, סביר יותר שיהיו חסרי תעסוקה, ורמת השכלה נמוכה יותר. אלו שלא התגייסו הרוויחו בין 5,000 ל 7,000 דולר יותר. אלו שהתגייסו נטו יותר לגירושין. | “ |
סקירה שנערכה בשנת 1995 על ספרו של מקנמרה "בדיעבד: הטרגדיה והשיעורים של וייטנאם", בכתב העת The Washington Monthly, היוותה ביקורת חריפה על הפרויקט, ובה נכתב כי "התוכנית הציעה כרטיס בכיוון אחד לווייטנאם, שם אנשים נלחמו ומתו במספרים לא פרופורציונליים... אנשי 'חיל הטיפשים' היוו את בשר התותחים הדרוש כדי לסייע בהתחמקות מהאימה הפוליטית של ביטול דחיית השירות הצבאי לסטודנטים או גיוס מילואים, קבוצות שהיוו מקלט לאנשי שושן-לבן".[9] שושן-לבן הוא כינוי לאנשים התומכים באפליית אפרו-אמריקאים.
פרויקט 100,000 הודגש במדור הדעות בשנת 2006 בניו יורק טיימס שבה עוזר מרצה מאוניברסיטת ווסליאן לשעבר שהפך לעוזר מרצה באוניברסיטת טאפטס בשם קלי גרינהיל כתב בהקשר של גרעון בגיוס חיילים עכשווי, כי "פרויקט 100,000 היה ניסוי נכשל. הפרויקט הוכיח את עצמו כהסחת דעת לצבא ותועלת מועטה לגברים להם הוא נוצר כדי לעזור". כדי להסביר את הסיבה לכך שהחיילי הוותיקים מהפרויקט פחות מוצלחים מהאזרחים בני דורם שלא התגייסו, גרינהיל שיער כי זה קשור לתוצאות הפסיכולוגיות של לחימה או חוסר הכנות למעבר לחיים לאחר הצבא.[7]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רועי יוזביץ', אינטליגנציה האמת הלא נעימה, עמודים 138–139, לודי הוצאה לאור, 2019
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4
McNamara's Folly: The Use of Low-IQ Troops in the Vietnam, סרטון באתר יוטיוב
- ^ Matt Davis, Project 100,000: The Vietnam War's cruel experiment on American soldiers, https://bigthink.com, 14 בנובמבר 2018 (באנגלית)
- ^ Project 100,000; New Standards Program, מכון ראנד, 22 בנובמבר 2009 (באנגלית)
- ^ L. S.Gottfredson, Why 'g' Matters: The Complexity of Everyday Life, Intelligence, 1 24, ינואר-פברואר 1997, עמ' 91 doi: 10.1016/S0160-2896(97)90014-3
- ^ 1 2 Refilling the Pool, טיים (מגזין), 11 בנובמבר 1966 (באנגלית)
- ^ Myra MacPherson, McNamara's 'Moron Corps', salon.com, 30 במאי 2002 (באנגלית)
- ^ 1 2 Kelly M. Greenhill, Don't Dumb Down the Army, New York Times, 17 בפברואר 2006
- ^ Laurence, Janice H, Effects of Military Experience on the Post-Service Lives of Low-Aptitude Recruits: Project 100,000 and the ASVAB Misnorming, דצמבר 1989 (באנגלית)
- ^ Myra MacPherson, McNamara's 'other' crimes: the stories you haven't heard, The Washington Monthly, יוני 1995 (באנגלית)
