פרונסיס
פרונסיס (יוונית φρόνησις) ב"אתיקה של אריסטו" היא המעלה של חשיבה מוסרית, בדרך כלל מתורגמת כ"תבונה מעשית", ולעיתים כ"פיקחות".
אריסטו מבחין בין שתי מעלות אינטלקטואליות: סופיה ופרונסיס. סופיה (מתורגמת לעיתים קרובות כ"חוכמה עיונית") היא היכולת לחשוב בצורה טובה על טבעו של העולם, לראות מדוע נוהג העולם באופן שהוא נוהג (עניין זה מזוהה בדרך-כלל עם מדע); סופיה כוללת דיון בנוגע לאמיתות אוניברסליות. פרונסיס היא היכולת להתייחס לאופן הפעולה על מנת ליצור שינוי, בעיקר לשפר את איכות החיים. למרות זאת, אריסטו טוען כי פרונסיס אינה סוג של מיומנות, מכיוון שהיא אינה כוללת רק את היכולת להחליט כיצד להשיג תכלית מסוימת, אלא גם את היכולת להביט ולקבוע מהי אותה תכלית (הנקודה האחרונה נדחית על ידי מבקרים אחדים, אשר טוענים כי אריסטו ראה בתכלית הנחשקת, האושר, כנתונה בפנינו, כך שפרונסיס היא היכולת בלבד להשיג תכלית זו).
לדבריו של אריסטו, כדי להשיג פרונסיס יש להגיע לבגרות:
בעוד שאנשים צעירים מגיעים להישגים בגאומטריה ומתמטיקה, והם חכמים במסגרת גבולות אלו, נדיר למצוא אנשים צעירים נבונים. הסיבה היא שתבונה קשורה למקרים פרטניים בחיי היום יום כמו גם למקרים אוניברסליים, ומקרים פרטניים נצברים באמצעות ניסיון, אולם לאדם צעיר חסר ניסיון חיים, משום שנדרש פרק זמן מסוים על מנת לייצר אותו.
— "האתיקה של אריסטו" 1142א'
פרונסיס נקשרת עם מקרים פרטניים משום שהיא נוגעת לאופן שבו יש להתנהג במצבים מסוימים. אדם יכול ללמוד את עקרונות הפעולה, אולם יישומם בעולם האמיתי, במצבים שאדם עשוי שלא לצפות אותם, דורש ניסיון והכרה של העולם. לדוגמה, אם אדם יודע שיש להיות ישרים וכנים, הוא עלול לנהוג במצבים מסוימים בדרך פוגעת ומעליבה; היכולת ליישם יושר וכנות באופן מאוזן בשילוב עם שיקולים אחרים ובהקשר מסוים דורשת ניסיון.
החשיבות של אריסטו לתפישה האירופית של ימי הביניים הובילה את הפרונסיס להיכלל כאחת מארבע מידות המוסר העיקריות (אומץ, מתינות, תבונה, וצדק).
בנט פלוביאר, בספרו "כיצד להפוך את מדעי החברה למשמעותיים", טען כי במקום לנסות לאמץ את המדעים הטבעיים, יש לתרגל את מדעי החברה כפרונסיס. מדעי חברה פרונטיים מתבססים על ארבע שאלות היגיון ערכיות: (1) לאן מועדות פנינו? (2) מי מרוויח ומי מפסיד, ובאמצעות אילו מנגנונים של כוח? (3) האם ההתפתחות רצויה? (4) מה עלינו לעשות בנוגע לכך?
בספרו "מעבר למידה הטובה", אלסדייר מקינטאייר יוצא בקריאה דומה למדע חברתי פרונטי, בשילוב עם ביקורת כבדה על ניסיונות של סוציולוגיים לאמץ את מדעי הטבע. הוא מציין כי על כל הנחה של תאוריית מדע חברתי קיימת דוגמה נגדית שסותרת אותה. דבר זה נובע מאי היכולת לצפות את התנהגותם של בני האדם, ומתוך העובדה שבן אדם אחד בלתי-צפוי עשוי להוות השפעה מהפכנית לעולם. בעקבות פסקל, הוא מציין כי מבנה אפה של קלאופטרה שינה את פני ההיסטוריה, שהרי אם צדודיתה לא הייתה בעלת יופי קלאסי, אזי סיכוי קלוש שמרקוס אנטוניוס היה מחזר אחריה, דבר שהיה משנה באופן משמעותי את ההיסטוריה הפוליטית של הקיסרות הרומית.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלסדייר מקינטאייר, מעבר למידה הטובה, 2006, הוצאת שלם.
