פרוספר ז'וליו דה קרביון
 | |
| דיוקן פרוספר ז'וליו דה קרביון, סביב 1731 | |
| לידה |
13 בינואר 1674 דיז'ון, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
17 ביוני 1762 (בגיל 88) פריז, ממלכת צרפת |
| מדינה |
צרפת |
| השכלה |
|
| תפקיד |
|
| פרסים והוקרה |
|
  | |
פְּרוֹסְפֶּר ז'וֹלְיוֹ דֶה קְרֶבִּיוֹן (בצרפתית: Prosper Jolyot de Crébillon; 13 בינואר 1674 – 17 ביוני 1762) היה מחזאי טרגדיות צרפתי.[1]
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרביון נולד בדיז'ון, שם אביו, מלכיור ז'וליו (Melchior Jolyot), היה נוטריון-מלכותי. לאחר שהתחנך בבית הספר הישועי בעיירה, ולאחר מכן בקולז' מזרן (אנ'). הוא הפך לעורך דין, והוצב במשרדו של עורך דין בשם פרייר (Prieur) בפריז. בעידודו של מעסיקו, בנו של חבר ותיק של המשורר והמחזאי פול סקארון (אנ'), הוא כתב את Mort des enfants de Brutus ("מות ילדיו של ברוטוס"), שמעולם לא הוצג על הבמה.[2]
בשנת 1705 הוא הצליח עם Idoménée (אידומנאוס[א]); המחזה שלו Atrée et Thyeste (אטראוס ותיאסטס) הוצג בשנת 1707 שוב ושוב בחצר המלוכה; Electre (אלקטרה) הופיע ב-1709; ובשנת 1711 כתב את המחזה הטוב ביותר שלו, Rhadamiste et Zénobie (רדמיסטוס וזנוביה[ב]), שנחשב כיצירת המופת שלו למרות עלילה מסובכת יתר על המידה. אבל המחזה Xerxes (חשיארש) שכתב ב-1714 הוצג רק פעם אחת ו-Sémiramis (סמירמיס) (1717) היה כישלון מוחלט.[2]
בשנת 1707 נשא קרביון לאישה נערה חסרת פרוטה, שמתה והותירה לו שני ילדים קטנים. גם אביו מת, חדל פירעון. בשלוש שנים בחצר המלוכה הוא לא הרוויח דבר ועורר קנאה ניכרת. מדוכא ומדוכדך, עבר לגור בעליית גג, שם הקיף את עצמו בכלבים, חתולים וציפורים, שאיתם התיידד; הוא נעשה אדיש לחלוטין לניקיון או לאוכל, וחיפש נחמה רק בעישון.[2]
הוא חזר לבמה ב-1726 עם מחזה מצליח, Pyrrhus (פירוס). ב-1731, למרות הסתגרותו הארוכה, הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית; ב-1735 מונה לצנזור מלכותי; ובשנת 1745 העניקה לו מאדאם דה פומפדור פנסיה של 1,000 פרנק ומשרה בספרייה המלכותית. בשנת 1748 הוצג המחזה שלו Catilina (קטילינה) בהצלחה רבה בחצר המלוכה; ובשנת 1754, בן שמונים, הוא העלה את הטרגדיה האחרונה שלו, Le Triumvirat (הטריומווירט). גם בנו היחיד קלוד היה סופר.[2]
קרביון נחשב בעיני רבים כטוב יותר מוולטר כמשורר טרגי. רוח היריבות גרמה לוולטר לקחת את הנושאים של לא פחות מחמש מהטרגדיות של קרביון (סמירמיס, אלקטרה, קטילינה, הטריומווירט ואטראוס), כשלו. מה שנקרא Éloge de Crébillon ("שבחו של קרביון", 1762) (הכותרת הייתה אירונית), שהופיע בשנת מותו של המשורר, יוחס בדרך כלל לוולטר, אם כי הוא הכחיש בתוקף שהוא המחבר.[2]
ישנן מהדורות רבות של יצירותיו, ביניהן בולטות: Œuvres ("יצירות", 1772), עם הקדמה והספד, מאת ז'וזף דה לה פורט (אנ'); Œuvres (1828), המכיל את Éloge de Crébillon של ד'אלמבר, (1775); ו-Théâtre complet ("תיאטרון שלם", 1885) עם הערות מאת אוגיסט ויטו (Auguste Vito). ביבליוגרפיה מלאה נכתבה על ידי מוריס דוטרה (Maurice Dutrait), ב-Etude sur la vie et le théâtre de Crébillon ("מחקר על החיים והתיאטרון של קרביון", 1895).[2]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרוספר ז'וליו דה קרביון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אידומנאוס היה מלך כרתים המיתולוגי שהוביל את אנשי כרתים למלחמת טרויה.
- ^ רדמיסטוס היה מלך ארמניה לתקופה קצרה בשנות ה-50 של המאה הראשונה וזנוביה הייתה אשתו
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ The Century Dictionary: The Century cyclopedia of names ... ed. by Benjamin E. Smith ... vol. I. Century Company. 1895. p. 289.
- ^ 1 2 3 4 5 6 Crébillon, Prosper Jolyot de, 1911 Encyclopædia Britannica