פריץ-דיטלוף גראף פון דר שולנבורג
 | |
| לידה |
5 בספטמבר 1902 לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
10 באוגוסט 1944 (בגיל 41) כלא פלצנזה, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| מדינה |
הרייך הגרמני |
| השכלה |
אוניברסיטת גטינגן |
| מפלגה |
המפלגה הנאצית |
  | |
פריץ-דיטלוף גראף פון דר שולנבורג (באנגלית: Fritz-Dietlof von der Schulenburgc בגרמנית: von der Schulenburg) בספטמבר 1902 - 10 באוגוסט 1944) היה פקיד ממשלתי גרמני וחבר בהתנגדות הגרמנית. לקח חלק בניסיון ההתנקשות בהיטלר בעשרים ביולי, נתפס ונתלה בגין בגידה בהיטלר ב-10 בנובמבר 1944.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שולנבורג נולד בלונדון לרוזן פרידריך ברנהרד פון דר שולנבורג (Friedrich Bernhard von der Schulenburg), דיפלומט המתמחה בנושאים צבאיים של האימפריה הגרמנית. אמו הייתה פרדה-מארי פון ארנים ( Freda-Marie von Arnim ). כתוצאה מאופי עבודתו של אביהם, שולנבורג, ארבעת אחיו ואחותם, גדלו ב, ביניהם ברלין, פוטסדאם, מינסטר ובבית הכפרי של המשפחה, בצפון מערב מקלנבורג.[1] בהתאם למסורת האצולה הפרוסית, הילדים זכו בהתחלה לחינוך ביתי קפדני בבית על ידי אומנת ומורים פרטיים.
שולנבורג החליט ללכת נגד המסורת המשפחתית ולא להמשיך בקריירה כקצין צבאי, אלא למד משפטים באוניברסיטאות גטינגן ומרבורג. באונ' גטינגן הצטרף שולנבורג ל "Corps Saxonia Göttingen", אחוות הסטודנטים הגרמנית. ב-1923 החל לעבוד כשמאי - עובד מדינה וחניך בפוטסדאם ובקיריץ למשך חמש שנים. ב-1924 הפסיק את הכשרתו כעובד מדינה למשך שלושה חודשים ועבר לשרת כמלח על ספינת קיטור לדרום אמריקה. לבסוף, השלים את הכשרתו ב-1928, והפך לעובד מדינה בוגר כשמאי ברקלינגהאוזן.[2]
כבן למשפחת אצילים פרוסית ותיקה בולטת, היה שולנבורג בן למעמד השליט של האימפריה הגרמנית, שהוגדר על ידי שני עמודי התווך של המדינה, הצבא ושירות המדינה. על רקע זה, שקע שולנבורג בנושאים מעשיים כמו רפורמת קרקעות. החזון הרומנטי שלו על קהילת החקלאים ועל צדק חברתי זיכה אותו עד מהרה בכינוי ה"רוטר גראף" ("הרוזן האדום") מפי עמיתיו.
במרץ 1933 שולנבורג נישא לשרלוט קוטלמן (1909–1991) בברלין, איתה נולדו לו שישה ילדים.[3] שתיים מבנותיו, שרלוט ואנג'לה, נישאו לבניהם של כריסטבל ביילנברג, ניקולס וכריסטופר בהתאמה; אחר, אדלהייד, התחתן עם גריי רותבן, הרוזן השני מגורי.
הצטרפותו למפלגה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]
המגעים הראשונים של שולנבורג עם המפלגה הנאצית החלו כבר בראשית שנות השלושים ואולם רק בפברואר 1932 הצטרף, על רקע אידאולוגי, למפלגה הנאצית והפך לחבר בה באופן רשמי. באותה שנה הוצב בפרוסיה המזרחית, שם עזר לביסוס מעמד הנאצים. שולנבורג נחשב לתומך של הנציונל-סוציאליזם "הצפון-גרמני". במרץ 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, מונה שולנבורג למועצת הממשלה בקניגסברג וזכה להשפעה גוברת, הן כפקיד ממשלתי והן כחבר המפלגה. שולנבורג פעל נמרצות למען יישום חוק ההאחדה שנחקק באפריל 1933 כדי להכפיף את כל מוסדות המדינה להיטלר ולמפלגה, ולצורך זה הצדיק נקיטת אמצעי כפייה.[4] זאת ועוד, בתור הממונה על המיעוטים במחוזו הצדיק שולנבורג גם את "החוק לשיקום הפקידות המקצועית" שעל פיו סולקו ממשרותיהם עובדי המדינה הלא - ארים, בעיקר יהודים. עם זאת, שולנבורג לא הסתדר עם הממונה עליו בתפקיד, אריך קוך, ונכנס עימו לעוד ועוד עימותים. ב-1934 הוא עבר לעיר הקטנה פיש האוזן, כמנהל מחוז. הסכסוכים עם קוך גברו ככל שחלף הזמן וב-1937 קודם על ידי משרד הפנים הגרמני והוצב בברלין כסגן נשיא המשטרה.[5] בפרעות נובמבר 1938 השתמש שולנבורג במעמדו כסגן נשיא משטרת ברלין ושחרר יהודים ממעצר, לאחר ששוטרים הפנו את תשומת ליבו לכך שהמעצרים נעשו בצורה לא חוקית. בעקבות מעשה זה, כינה אותו שר התעמולה יוזף גבלס "בירוקרט קטן". אחותו של ד"ר שולנבורג נישאה לסוחר יהודי וב 1934 סייע שולנבורג לבני הזוג להגר לאנגליה. במאי 1939 ביקרה אחותו בגרמניה כדי להיפרד מאביהם הגוסס, ולפי אחת העדויות, הוא הבהיר לה שלאחר המלחמה ידאג לטהר את גרמניה מהנאציזם.[6] לאחר כיבוש פולין נתמנה פון דר שולנבורג למשרה בכירה במינהל האזרחי של שלזיה העילית והתחתית ואף תמך בתוכניות הגירוש של אוכלוסיות "לא רצויות". בשנת 1940, לאחר שסיים את תפקידו בשלזיה התגייס לוורמאכט.
חוויותיו מהמלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות ההסתייגויות של שולנבורג מתוכניות הכיבוש של היטלר, התנדב לשירות צבאי בחזית בהתלהבות פטריוטית כסגן מילואים בגדוד המילואים של חי"ר 9 בפוטסדאם.[7] לפי עדותו של אקסל פון דר בושה, במכתב ששלח בספטמבר 1940 מפולין תיאר פון דר שולנבורג את ענייה של האוכלוסייה בכלל ושל היהודים בפרט. בנובמבר של אותה שנה היה פון דר שולנבורג עד לפרעות שנערכו ביהודים באחת העיירות בפולין. לפי עדות שמסר קצין אנטי-נאצי אחרי המלחמה, אמר לו פון דר שולנבורג את הדברים הבאים: "חייבים לירות כדי לשים קץ לשיטות האלה. רק התמרדות מזוינת תוכל להביא לשינוי, ורק סילוקו בכוח של האיש הכל יכול עשוי להוביל לשינוי מרפא".[8] ב־23 במרץ 1941 תיאר את מה שראו עיניו כשעבר עם יחידתו בעיר באזור נהר ורטה : "נסענו גם דרך הרובע היהודי וכל מה שראינו זה דמויות עלובות וכפופות ממצוקה קשה". ביומן השירות שלו הזכיר פון דר שולנבורג את גורל יהודי ביאליסטוק בימיו הראשונים של מבצע ברברוסה, וכתב שכאשר עבר בעיר הבוערת ראה יהודים הרוגים ברחובות, ושיחידות האס אס ניצלו את המצב כדי לערוך ציד ביהודים.[9]
ואולם בסוף אוגוסט 1941 כתב שולנבורג ביומנו שבמבצע ברברוסה פועלת מנהיגות הרייך להגשמת יעדים בעלי חשיבות מכרעת, בהם מיגור הבולשביזם, פירוקה של ברית המועצות והחלפת הקומוניזם הפרזיטי בסדר חברתי חדש. בו בזמן התריע נגד הריגת שבויים, בנימוק שהדבר מזיק למשמעת הצבאית: "אם מאפשרים זאת, יורדים לרמתו של האס אס".[9]
עם חוויותיו בפלישה לברית המועצות בשנים 1941–1942 החל לבקר את התנהלותו של היטלר במלחמה. בתקופה זו התחלף תפקידו לא פעם, ובסוף חזר לגדוד המילואים בפוטסדאם. בשלב זה האמין שולנבורג כי הייתה זו מחובתו לארגן את ההתנגדות להדחתו בכוח של היטלר. באפריל 1942 מונה לפרקליט צבאי בחצי האי קרים. תחת רישומו של הניצחון חיבר פון דר שולנבורג שירי תהילה וזיכרון לכבוד הנופלים בקרב, קצינים וחיילים צעירים, ובהם גם ידיד שלו. השירים, שנדפסו בחוברת, היו ספוגים ברוח הנאציזם והמסורת הרוסית והחוברת נמכרה ב־150,000 עותקים.[10] עם זאת, מקצת החוקרים סבורים שפון דר שולנבורג גרם במתכוון להצבתו באזור משום שקיווה לשכנע את המפקד פון מנשטיין בנחיצותו של הקשר נגד היטלר. לבסוף הוצב בעתודת המילואים בפוטסדאם. עם יחידת עילית זו, הוא השתתף במערכה הרוסית וזכה בצלב הברזל, מדרגה ראשונה.
תנועת ההתנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשברים שהתגלו בחזית המזרחית, שכללו בעיות אספקה, מנהיגות צבאית וטיפול באוכלוסיות אזרחיות בארצות שנכבשו, נתנו לשולנבורג סיבה לחוסר אמון בנאצים. יחסו לנאציזם השתנה באופן קיצוני בתקופה זו. שולנבורג הבחין בחרדה גוברת וסלידה בהפקרות המשטר הנאצי, והוא יצר קשרים עם כוחות אופוזיציה בעלי דעות דומות ממגוון חוגים פוליטיים, כולל אריסטוקרטים פרוסים אחרים כמותו.
בחורף 1942–1943, לאחר המפלות בחזית המזרחית ובצפון אפריקה ומשהבין שאפסו הסיכויים שגרמניה תחזור ותתנהל כמדינת חוק כל עוד שולט בה המשטר הנאצי, השתלב פון דר שולנבורג בכל מאודו בפעילותו של חוג קרייזאו וקיים מגעים עם קבוצות אנטי־נאציות נוספות, לרבות אנשי האופוזיציה הצבאית, כדי להפיל את שלטונו של היטלר. כאציל, פקיד ממשל וקצין בצבא, היו לשולנבורג קשרים רבים, בהם נעזר במשך הזמן כדי לגייס מתכננים. בשל קשרים אלו, בעיקר עם חוגי ההתנגדות האזרחיים, ליד קרל פרידריך גוירדלר והקבוצה הסוציאליסטית (רייכסבאנר שוורץ-רוט-גולד) על יוליוס לבר, הוא בלט כחוליה חשובה.[11] פון דר שולנבורג ניצל את קשריו הענפים ואת מעמדו כדי לגייס קושרים נוספים ולסייע לאופוזיציה, שיתף פעולה עם קלאוס שנק פון שטאופנברג והשתלב במעגל הפנימי של מארגני תוכנית הקשר.[12] קשר העשרים ביולי היה ניסיון של חבורת קציני ורמאכט וגורמים נוספים להפיל את המשטר הנאצי בגרמניה, ולהתנקש בחיי אדולף היטלר.
בהרכב האנושי המגוון של חוג קרייזאו נחשב פריץ דיטלוף גראף פון דר שולנבורג לדמות יוצאת דופן: הוא ככל הנראה היחידי מבין חברי החוג שהיה חבר במפלגה הנאצית.[13] אשר לקשריו הממושכים וההדוקים של פון דר שולנבורג עם אישים שהשתייכו לחוג קרייזאו: המפגשים ביניהם התקיימו במסגרות חברתיות בעלות אופי קונספירטיבי. המשתתפים היו בעלי השקפות מגוונות, אך היה להם מכנה משותף בסיסי: מעמדם האריסטוקרטי וידידותם הממושכת, עוד מימי נעוריהם. כך קרה שהלמוט ג'יימס פון מולטקה, האנטי-נאצי המושבע, המשיך לטפח את ידידותו עם פון דר שולנבורג הנאצי. באמצע יוני 1940, עם נפילת פריז, ניבא פון דר שולנבורג באוזני פון מולטקה שבעוד עשר שנים תקום מדינה שאופייה יהיה מוסכם על שניהם.[14]
ניסיון הפיכה והוצאתו להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאמור, שולנבורג היה אחד מחברי המעגל הפנימי של המתנגדים להיטלר והיה מעורב באופן פעיל בתכנון מבצע ולקיריה - תוכנית חירום גרמנית להבטחת המשכיות הממשלה שהונפקה לצבא התחלופה של גרמניה. שולנבורג נועד על ידי הקושרים לעמוד בראש משרד הפנים לאחר שהיטלר יהרג.
ב-20 ביולי 1944 נעצר שולנבורג כאשר שהה במפקדת המרד, זמן קצר לאחר כישלון ניסיון ההתנקשות בחייו של היטלר.
ב-10 באוגוסט 1944 נשפט במשפט ראווה בבבית הדין העממי הנאצי הידוע לשמצה. במשפט הסביר שולנבורג את מעשיו כך:
"לקחנו על עצמנו את המעשה הזה כדי להגן על גרמניה מסכנות חסרות שם. ברור לי שאתלה על כך, אבל אני לא מצטער על מעשי ומקווה שאחר, ברגע יותר מזל, יקבל על עצמו את זה".
במהלך המשפט שולנבורג התנהל באומץ ומעולם לא איבד את עשתונותיו. בשלב מסוים רולנד פרייזלר, משפטן נאצי והמנהל הכללי של משרד המשפטים של הרייך, שפנה אליו לאורך כל המשפט כ"נוכל שולנבורג", כינה אותו בשוגג בתואר התורשתי שלו "הרוזן שולנבורג" - ואז שולנבורג קטע אותו באומרו בהומור, "נוכל שולנבורג, בבקשה!"
פרייזלר מצא אותו אשם וגזר עליו עונש מוות. שולנבורג הוצא להורג בתלייה בכלא פלצנזה בברלין מאוחר יותר באותו יום, 10 באוגוסט 1944.[15]
"צעד אחד קדימה וצעד אחד לאחור"[עריכת קוד מקור | עריכה]
עקב זהירותו הקונספירטיבית של פון דר שולנבורג יש קושי לעמוד במדויק על תהליך התנתקותו מהנאציזם. מחד גיסא, מעידים דבריו ומעשיו של פון דר שולנבורג בשש השנים הראשונות למשטר הנאצי על הזדהות עמוקה עם הנאציזם, וניכרת בו רוח לאומנית נאצית. דברי הביקורת שהשמיע מדי פעם בעניין סדרי השלטון לא נועדו אלא לשפר את המצב בגרמניה גופא. למעשה, החליט פון דר שולנבורג להפנות עורף להיטלר רק כשהבין שהמדיניות הכוחנית שלו תדרדר את הרייך הגרמני לתהום צבאית ופוליטית, החלטה פרגמטית במהותה שבעקבותיה השלים, לדברי פון מולטקה, את השתלבותו בחוג קרייזאו, גם אם עמדתו החיובית באשר ליסודות האידאולוגיה הנאצית לא השתנתה. ואמנם, איש מבין הביוגרפים של פון דר שולנבורג לא דיווח על הבעת צער או חרטה מצדו בגין פעילותו הנאצית רבת השנים והשלכותיה.[16]
חלקו של פון דר שולנבורג באופוזיציה לא היה עקבי וחד־משמעי. אחד הביוגרפים הגדיר זאת "צעד אחד קדימה וצעד אחד לאחור". הקביעה הזאת נכונה בוודאי בכל הנוגע לתפיסתו את הנושא היהודי.[17] בניגוד ליתר חברי חוג קרייזאו נראה כי השנים שבהן התגבשה תפיסת עולמו הכשירו אותו מראש להזדהות עם העמדה הנאצית. בדומה לרבים מחבריו, העמיד גם פון דר שולנבורג את ערך המשמעת הפורמלית מעל חוקי המלחמה ומעל כל חוק מוסרי אנושי. עם זאת, לזכותו של פון דר שולנבורג עומדים ניסיונותיו המעטים לסייע ליהודים, ובייחוד שחרורם של יהודים שנאסרו בליל הבדולח בטענה שלא נמצא מניע מספק למעצרם. מעשהו של פון דר שולנבורג מצביע על אחד ממניעיהם העיקריים של חברי האופוזיציה: הפגיעה במדינת החוק כפי שנתפסה בעיניהם. פון דר שולנבורג אכן דגל בחזונו במדינה שמרנית סמכותית המכבדת אמנם את זכויות היסוד של אזרחיה אך אין בה מקום ליהודים.
על־אף שפון דר שולנבורג לא הביע חרטה על מעשיו הגדיר ההיסטוריון אולריך היינמן את האנטישמיות שלו כלא-מיליטנטית וטען, בהסתמך על עדי התקופה, שרדיפות היהודים והזוועות שנעשו בהם נתפסו בעיניו כהפרת החוק ועל כן עוררו אצלו רוגז וסלידה. ההיסטוריון הגרמני הנס מומזן ציין, בהערת אגב, שהצהרות האנטישמיות של פון דר שולנבורג התמתנו ככל שהתברר לו האופי הנפשע של רדיפת היהודים הנאצית.[14]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אולריך היינמן, מורד עין קונסרבטיבי; ברלין (סידלר) 1990 (ISBN 3-88680-373-2)
- אלברט קרבס, פריץ-דיטלוף גראף פון דר שולנבורג Zwischen Staatsraison und Hochverrat; המבורג 1964.
- הנס-יואכים רם, תמיד אחראי כלפי מישהו גבוה יותר. הרשעות נוצריות בסיסיות בהתנגדות צבאית פנימית נגד היטלר; נויהאוזן ושטוטגרט (הנסלר) 1996 (ISBN 3-7751-2635-X)
- יוהנס הורטר: שולנבורג, פריץ-דיטלוף מה. בתוך: ביוגרפיה גרמנית חדשה (NDB). כרך 23, Duncker & Humblot, ברלין 2007, ISBN 978-3-428-11204-3, עמ' 677
- יוהנס זכנר: דרכים להתנגדות. 20 ביולי 1944 במקלנבורג-מערב פומרניה. בתוך: מקלנבורגיה סאקרה. ספר שנתון לתולדות כנסיית מקלנבורג. כרך 7, 2004, ISSN 1436-7041, עמ' 119–133.
- אינס רייך: פוטסדאם ו-20 ביולי 1944. על עקבות ההתנגדות נגד הנציונל-סוציאליזם. מסמך נלווה לתערוכה של המשרד לחקר ההיסטוריה הצבאית ומוזיאון פוטסדאם. Rombach, Freiburg im Breisgau 1994,ISBN 3-7930-0697-2, עמ' 88 ואילך.
- כריסטיאן-ארדמן שוט: פריץ-דיטלוף גראף פון דר שולנבורג והקורפוס סקסוניה צו גטינגן. בתוך: סבסטיאן סיגלר (עורך): תלמידי החיל בהתנגדות נגד היטלר. Duncker & Humblot, ברלין 2014, ISBN 978-3-428-14319-1, עמ' 437–449.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Joseph Siracusa, Carlo Della Corte, Versi incivili 1960-1970, Books Abroad 45, 1971, עמ' 677 doi: 10.2307/40125751
- ^ Hans Bernd Gisevius: Bis zum bittern Ende. Band 2. Fretz & Wasmuth, Zürich 1946, S. 381.
- ^ Dietrich Werner Graf von der Schulenburg, Hans Wätjen: Geschichte des Geschlechts von der Schulenburg 1237 bis 1983. Niedersachsen-Druck und Verlag Günter Hempel Wolfsburg, ISBN 3 87327 000 5, Wolfsburg 1984, S. 360.
- ^ "אני בוש בהיותי גרמני!", חיים רוזן, יד ושם, 2014, עמודים 255-256.
- ^ בית הדפוס להוצאה גרמנית - Dietrich Werner Graf von der Schulenburg, Hans Wätjen: Geschichte des Geschlechts von der Schulenburg 1237 bis 1983. Niedersachsen-Druck und Verlag Günter Hempel Wolfsburg, ISBN 3 87327 000 5, Wolfsburg 1984, S. 360.
- ^ "אני בוש בהיותי גרמני!", חיים רוזן, יד ושם, 2014, עמוד 256.
- ^ "המוחות הטובים ביותר" - עמ' 172-174.
- ^ לפי עדותו של אקסל פון דר בושה (Axel von der Bussche) לאחר המלחמה, von .Schwerin, "Dann sind's die besten Köpfe," pp. 223, 521 note 36
- ^ 1 2 "אני בוש בהיותי גרמני!", חיים רוזן, יד ושם, 2014, עמוד 257
- ^ "אני בוש בהיותי גרמני!", חיים רוזן, יד ושם, 2014, עמוד 258-259
- ^ עוד לפני בואו של פון דר שולנבורג לחצי האי קרים הוכרז האזור "מטוהר מיהודים". יחיל, השואה, כרך ב, עמ' 388; לא ידוע אם נותרו יהודים בסבסטופול בשעה שנכבשה סופית בידי הצבא הגרמני. ראול הילברג. חודכן יהודי אירופה, יד ושם ומכון בן-גוריון, ירושלים תשע"ג, כרך א, עמ' 347 הערה 27.
- ^ "אני בוש בהיותי גרמני!", חיים רוזן, יד ושם, 2014, עמוד 259
- ^ "אני בוש בהיותי גרמני!", חיים רוזן, יד ושם, 2014, עמוד 255
- ^ 1 2 "אני בוש בהיותי גרמני!", חיים רוזן, יד ושם, 2014, עמוד 260
- ^ Gerd R. Ueberschär: Für ein anderes Deutschland. Der deutsche Widerstand gegen den NS-Staat 1933–1945. Fischer, Frankfurt am Main 2006, ISBN 3-596-13934-1, S. 215 f.
- ^ אני בוש בהיותי גרמני!", חיים רוזן, יד ושם, 2014, עמוד 259
- ^ אני בוש בהיותי גרמני!", חיים רוזן, יד ושם, 2014, עמוד 261