פרנסואה אשיל בזן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרנסואה אשיל בזן
François Achille Bazaine
Bazaine.jpeg
בזן במהלך הקמפיין במקסיקו
לידה 13 בפברואר 1811
ורסאי, הקיסרות הראשונה צרפתצרפת
פטירה 23 בספטמבר 1888 (בגיל 77)
מדריד, ממלכת ספרד ספרד 1785ספרד 1785
השתייכות צרפתצרפת ממלכת צרפת
צרפתצרפת הרפובליקה הצרפתית השנייה
צרפתצרפת הקיסרות השנייה
צרפתצרפת הרפובליקה הצרפתית השלישית
תקופת שירות 18311873
דרגה גנרל של דיוויזיה
מלחמות וקרבות
הכיבוש הצרפתי של אלג'יריה
המלחמה הקרליסטית הראשונה
מלחמת קרים
מלחמת אוסטריה-סרדיניה
ההתערבות הצרפתית במקסיקו
מלחמת צרפת-פרוסיה
עיטורים
מרשל צרפת
אות לגיון הכבוד

גנרל של דיוויזיה פרנסואה אשיל בזןצרפתית: François Achille Bazaine; נולד ב-13 בפברואר 1811 בוורסאי, הקיסרות הראשונה - מת ב-23 בספטמבר 1888 במדריד, ספרד) היה איש צבא צרפתי. הוא שרת בצבא צרפת במשך ארבעה עשורים, ולחם באלג'יריה, ספרד, קרים, מקסיקו ואיטליה. עם זאת, הוא נודע בעיקר בשל פיקודו הכושל על ארמיית הריין במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזן נולד ב-13 בפברואר 1811 בעיר ורסאי שהשתייכה אז לקיסרות הצרפתית הראשונה. אביו, פייר דומיניק בזן היה קצין הנדסה בגרנד ארמה, אשר פעל בחצרו של אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה. אחיו הבכור, שנקרא אף הוא פייר דומיניק, נודע לימים כמהנדס כבישים וגשרים.

בזן חפץ בקריירה צבאית, אולם למשפחתו לא היה כסף להחזיק אותו באקדמיה צבאית יוקרתית כפי שהיה מקובל אותו זמן.[1] הוא נכשל בבחינות לאקול פוליטכניק בשנת 1830, ובמרץ 1831 התגייס לצבא כטירון. הוא שירת ברגימנט החי"ר ה-37, וביולי של אותה שנה הועלה לדרגת קורופורל (מקביל לרב-טוראי בצה"ל).

קריירה צבאית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1832 הועלה לדרגת סרג'נט בלגיון הזרים הצרפתי, ועוד באותה שנה הועבר לצפון אפריקה ולקח חלק בקרבות הכיבוש הצרפתי של אלג'יריה. בקרב מקטה הוא לחם באומץ ונפצע קשה, ועל כך הועלה לדרגת לוטננט וקיבל את אות לגיון הכבוד. הוא נשלח לספרד במסגרת חיל המשלוח הצרפתי שנשלח לסייע לאיזבלה השנייה, מלכת ספרד במלחמה הקרליסטית הראשונה. הוא לחם בקרבות בהצטיינות, ובאחד מהם נפצע מכדור שחדר לרגלו. בשנת 1839 הוחזר לאלג'יריה, והשתתף בקרבות נגד המורדים האלג'יראים בהנהגת עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי.

בשנת 1851 הוא קיבל את הפיקוד על הרגימנט הראשון של לגיון הזרים. הוא השתתף במלחמת קרים, ובמהלך המצור על סבסטופול הפגין אומץ רב והתבלט כאשר סוסו מת תחתיו והוא קם ממנו והמשיך להילחם. בשנת 1859 הוא היה חלק מחיל המשלוח הצרפתי שסייע לממלכת סרדיניה במלחמת אוסטריה-סרדיניה. ב-1 ביולי 1862 מונה למפקד הדיוויזיה הראשונה של חיל המשלוח הצרפתי שנשלח למקסיקו כדי לסייע למקסימיליאן הראשון, קיסר מקסיקו. הוא השתתף במצור על פואבלה בשנת 1863, ובמספר קרבות חשובים נוספים. בהמשך הוא קיבל את הפיקוד על כל חיל המשלוח הצרפתי במקסיקו.[2] ב-28 באפריל 1865 העניק לו הקיסר נפוליאון השלישי את התואר "מרשל צרפת", וכן תפקיד של חבר בסנאט הקיסרי. יחסיו עם קיסר מקסיקו היו מתוחים,[2] והוא הואשם בניסיונות להאריך את המלחמה יותר מדי. כאשר חזר לצרפת ב-12 במרץ 1867[3] קיבל את הפיקוד על הקורפוס השלישי.

מלחמת צרפת-פרוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת צרפת-פרוסיה
בזן ואנשיו נכנעים במץ
בזן במהלך שירותו במקסיקו

ב-12 באוגוסט 1870, מינה קיסר צרפת נפוליאון השלישי את בזן כמפקד הארמייה הראשונה שכונתה "ארמיית הריין". הארמייה חנתה בגרמניה, כ-10 ק"מ מהעיר מץ, מול שלוש ארמיות של הצבא הפרוסי. בפועל, נפוליאון עזב את מטה הארמייה רק ב-16 באוגוסט, מה שהותיר בידי בזן רק זמן קצר מאוד לתפוס פיקוד ולהתעדכן במצב בשטח.[4] ב-18 באוגוסט נתן המצביא הפרוסי הלמוט פון מולטקה פקודה לארמיות הפרוסיות הראשונה והשנייה לפתוח בהתקפה על הארמייה של בזן. ההתקפה הפרוסית נפתחה בהסתערות הקורפוס ה-9 בפיקוד גנרל פון מאנשטיין, והתפתחה למה שכונה לימים "קרב גרבלוט".

ההתקפה של הארמייה הפרוסית הראשונה בפיקודו של שטיינמץ בתחילת הקרב, נבלמה בידי ארמיית הריין וספגה אבידות כבדות. בזן נתן לגנרל שארל דניס בורבאקי מפקד המשמר הקיסרי פקודה לצאת למתקפת נגד שתשחרר את הארמייה מתנועת המלקחיים הפרוסית, אלא שבורבאקי החליט על דעת עצמו שהקרב אבוד, ולפיכך לא הצטרף לקרב. בזן לא התעקש יותר מדי, והקרב הסתיים בניצחון אסטרטגי לגרמנים.[5] ב-19 באוגוסט החליט בזן על נסיגה אל הגבול הצרפתי. מולטקה חזה זאת, וחסם את דרך הנסיגה לכיוון ורדן. בזן העדיף לא להשאיר את צבאו בשטח, חשוף להרעשה הארטילרית של הגרמנים, והכניס את כל 150,000 חייליו אל בין חומותיה הבצורות של מץ.[6] לכך בדיוק מולטקה ציפה. הוא הקים ארמייה חדשה, "ארמיית המז" שפתחה במצור על הכוח של בזן, שהכניס את עצמו מרצונו למלכודת.

בזן שלח מסר לקיסר על פיו יוכל להיחלץ מהמלכודת רק באמצעות "ארמיית שאלון", שלמעשה הייתה הכוח הצבאי הצרפתי היחיד שהגן כעת על צרפת עצמה מפני הגרמנים. נפוליאון הצטרף אל מפקד הארמייה מרשל פטריס דה מק-מהון ב-16 באוגוסט, והשניים נעו לאורך הגבול הבלגי בתקווה לחלץ את בזן. עם זאת, ב-1 בספטמבר הובסה ארמיית שאלון בקרב סדאן, ו-103,000 כולל הקיסר עצמו, נפלו בשבי. צבאו של בזן היה כעת מנותק לחלוטין, בעוד הגרמנים פולשים לצרפת כשאין כוח אמיתי שיכול להתגונן מולם. הקיסרות בוטלה, ובמקומה הוקמה "הרפובליקה השלישית". בזן, שהיה מלוכני מובהק, הבין כעת שהוא משרת לשווא משטר הנוגד את העקרונות שלו. הוא הצליח לשמור על קשר קלוש עם הקיסרית הגולה אז'ני,[7] ואף שקל לשאת ולתת עם הגרמנים כדי להשתמש באנשיו על מנת להחזיר את הקיסר לשלטון.[8] אנשיו סבלו מפגעי מזג האוויר, כמו גם ממחסור באספקה וציוד. ב-27 באוקטובר הוא נכנע לכוחות הגרמנים ונפל בשבי יחד עם אנשיו. כניעתו גרמה אכזבה רבה לכוחות הלוחמים האחרונים של צרפת - צבא מאולתר שארגן לאון גמבטה. גמבטה הבין שעם כניעתו של בזן אבדה התקווה לרפת, והוא פרסם מנשר חריף נגדו בו כינה אותו "בוגד".

אחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו מהשבי הגרמני, הפך בזן לשעיר לעזאזל. הרפובליקנים פרקו עליו את זעמם על הקיסר שאותו שירת, והמלוכנים גם הם הטו את האש אליו במטרה לטשטש את אחריותו של הקיסר על התבוסה. בזן נשפט בפני בית דין צבאי על פיקוד כושל, ועל כך שנכנע במץ בטרם מיצה את כל אמצעי ההגנה שעמדו לרשותו. הוא נידון לגזר דין מוות, אולם זה הומתק מאוחר יותר ל-20 שנות מאסר. בליל ה-9-10 באוגוסט 1874, הוא הצליח להימלט מהכלא בעזרת מספר ידידים, וברח למדריד בירת ספרד. את שארית חייו הוא חי באנונימיות יחסית עד מותו ב-23 בספטמבר 1888 משבץ מוחי.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 ביוני 1852 הוא נישא למריה דה לה סולדד. היא נפטרה בזמן שירותו במקסיקו. הוא קיים רומן עם נערה מקסיקנית בת 17 בשם מריה חוספה פדראסה, ונישא לה ב-28 במאי 1865.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרנסואה אשיל בזן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיכאל הרסגור ואהוד פוקס, עמ' 73.
  2. ^ 2.0 2.1 גרר, עמ' 149.
  3. ^ גרר, עמ' 150.
  4. ^ מיכאל הרסגור ואהוד פוקס, עמ' 81-82.
  5. ^ מיכאל הרסגור ואהוד פוקס, עמ' 82.
  6. ^ מיכאל הרסגור ואהוד פוקס, עמ' 83.
  7. ^ גרר, עמ' 182.
  8. ^ גרר, עמ' 178.