פרנסיסקו דה מירנדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרנסיסקו דה מירנדה
Sebastián Francisco de Miranda y Rodríguez Espinoza
Francisco de Miranda by Tovar y Tovar.jpg
לידה 28 במרץ 1750
ספרד 1785ספרד 1785 קראקס, מלכות המשנה של גרנדה החדשה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 ביולי 1816 (בגיל 66)
ספרדספרד מחוז קדיס, ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה ספרדספרד מחוז קדיס
השכלה האוניברסיטה המרכזית של ונצואלה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, מתרגם, סופר, חייל עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא ונצואלה
פרסים והוקרה
שמות החקוקים בשער הניצחון בפריז עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Francisco de Miranda signature.jpg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סבסטיאן פרנסיסקו דה מירנדה אי רודריגס אספינוסה (Sebastián Francisco de Miranda y Rodríguez Espinoza) ובקיצור פרנסיסקו דה מירנדה (קראקס 28 במרץ 1850 - סן פרננדו, פרובינציית קדיס, 14 ביולי 1816) היה פוליטיקאי, איש צבא, דיפלומט, סופר, הומניסט, ואידאולוג ונצואלי;
וננחשב כ"מבשר שחרור הקולוניות הספרדיות באמריקה" [1], הוונצואלי הבינלאומי הראשון [2], ויליד יבשת אמריקה האוניברסלי ביותר [3].

מירנדה התבלט בפוליטיקה כמגן על זכויות העמים להגדרה עצמית ולעצמאות. נלחם עם הז'ירונדינים במהפכה הצרפתית, היה בין החותמים על הכרזת העצמאות של ונצואלה, בין מקימי קולומביה הגדולה (יחד עם סימון בוליבר). בצבאות ספרד וצרפת [4] הוא הגיע לדרגות קולונל ומרשל בהתאמה. כמו כן קטרינה הגדולה העניקה לו דרגת קולונל בצבא רוסיה, השתתף בשיחרור ונצואלה בתור מנהיג הפטריוטים [5] ומנהיג הרפובליקה הראשונה של ונצואלה. והיה המפקד הראשון של צבא ונצואלה בדרגת גנרליסימו, הוא נלחם בצפון אפריקה בשורות צבא צרפת, מלחמת העצמאות של ארצות הברית, מלחמות המהפכה הצרפתית, ומלחמת העצמאות של ונצואלה.

למרות ניסיונו הרבה בשדה הקרב במקומות רבים בעולם, כשהדברים נגעו למולדתו ונצואלה הוא נכשל. עם זאת, חזונו התגשם בהקמת קולומביה הגדולה [6], ורעיונותיו השפיעו על סימון בוליבר בוונצואלה וברנרדו או'היגינס בצ'ילה.

שמו חקוק על שער הניצחון בפריז, הדיוקן שלו מופיע בגלריית האישים בארמון ורסאי, והפסל שלו ניצב מול זה של פרנסואה כריסטוף דה קלרמן (François Christophe Kellermann) באתר ההנצחה לקרב ואלמי בצרפת.

ראשית הדרך ומשפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצאו של מירנדה לא היה מהשכבות המיחסות, אביו סבסטיאן דה מירנדה ראוולו (Sebastián de Miranda Ravelo) ואמו פרנסיסקה אנטוניה דה אספינוסה (Francisca Antonia Rodríguez de Espinosa) נולדו באיים הקנריים, ומעמדם בהיררכיה המעמדית בקראקס נחשב לנחות מפני שנחשדו כבעלי שורשים מעורבים - של ילידי הקנריים או של אנוסים [7], . הם התחתנו בקראקס ב-1749, פרנסיסקו נולד ב-1750 והוטבל סמוך ללידתו, והיו לו תשעה אחים ואחיות.

ברבות השנים מצבה של המשפחה השתפר, וסבסטיאן (אביו של מירנדה) עשה חיל בעסקי המסחר ורכש נכסים בקראקס; אולם נסיונותיו לקבל תפקיד פיקודי במשמר המקמי הובילו לעימותים עם ספרדים וקריאולים שלא השלימו עם מעמדו הנחות בעיניהם. בהתערבות נציגי הכתר סבסטיאן ניצח בעימות, אולם האיבה כלפיו נמשכה.

לימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 12 החל ללמוד באוניברסיטה של קראקס: בהתחלה כתלמיד ובהמשך כסטודנט, ולדבריו גמר לימודי רפואה בגיל 17. הוא לא המשיך בלימודיו בשל הקונפליקט שנוצר בין אביו לבין החוגים השמרניים בקראקס שלא היו מרוצים מהקריירה הצבאית שלו (של אביו).

בגיל 20, ינואר 1771, הוא הפליג לספרד, כדי להתגייס לצבא.

מסעות ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1771, מירנדה החל במסעות ברחבי העולם שנמשכו רוב חייו, ובמקביל תיעד ביומנו בפרוטרוט את כל מעשיו, ושתמיד נשא אותו איתו. הוא השתתף בשלוש תנועות השחרור הגדולות של תקופתו:

  • מלחמת העצמאות של ארצות הברית
  • המהפיכה הצרפתית
  • תנועת השיחרור של מושבות ספרד באמריקה

מירנדה הגיע בתחילת מרץ לקאדיס [8] שם פגש את איש הקשר עם משפחתו שתמכה בו כלכלית מרחוק, ומשם המשיך למדריד אליה הגיע בסוף החודש.

מדריד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת שהייתו של מירנדה במדריד הייתה תקופה של שגשוג אינטלקטואלי שבמהלכה הוא למד לימודים צבאיים ואזרחיים מגוונים, חי בעיר אירופאית קלאסית, התרועע עם אינטלקטואלים, רכש ספרים והירבה בקריאה, טייל בחוצות ובסביבות העיר, ובינואר 1773 קיבל דרגת סרן.

מערכות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מירנדה הוצב בגדוד חיל רגלים, הוא שירת במקומות שונים בספרד במהלך השנים 1773–1780, המשיך בחייו האינטלקטואליים במקביל לפעילות הצבאית, והיו לו שתי מאהבות.

בעיות המשמעת ותחומי העניין האיטלקטואלים "הלא כשרים" שלו גרמו לאינקוויזיציה לעקוב אחריו.

הוא השתתף במצור שמוחמד השלישי ממרוקו (יחד עם שכירי חרב ותמיכה בריטית) הטיל על מלייה בצפון אפריקה (1774-5), ושנהדף בידי הספרדים.

ביולי 1775 נשלח עם הכוחות הספרדיים שניסו לכבוש את אלג'יר, פעולה שנכשלה, שמירנדה שב ממנה בקושי רב פצוע וללא רובהו שנפגע מכדור.

הוא לא זכה בשום עיטור על פעילויותיו אלו, ונשלח בהמשך לחיל המצב בקאדיס, שם הסתבך בבעיות משמעת ואף ישב במאסר.

משימות בצפון אמריקה ובאנטיליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרד השתתפה במלחמת העצמאות של ארצות הברית בכוונה להחזיר לעצמה שטחים שנכבשו על ידי הבריטים ולכבוש אחרים: להרחיב את אחיזתה בלואיזיאנה, להחזיר לשליטתה את פלורידה, ואף ללכוד את גיברלטר כתוצאה מפיזור כוחותיה של בריטניה בחזיתות שונות בו זמנית. ב-1779 הם הצליחו לכבוש את שפכו התחתון של נהר המיסיסיפי ולהרחיק את הבריטים מניו אורלינס.

באפריל 1780 הפליג צי מקדיס, ועליו גם היחידה של מירנדה; ובאוגוסט הם הגיעו להוואנה, קובה; ותוכננה מתקפה משולבת של כח זה ושל היחידה שבלואיזיאנה ב-1781.

בקרב פנסקולה (Pensacola, מרץ-מאי 1781) ניצחו הספרדים ומירנדה קודם לדרגת טניינטה קורונל (Teniente coronel) [9] על חלקו בלימוד השטח ותכנון המתקפה.

מירנדה ניצל את שהותו בפנאסקולה לרכישת ספרים לספרייתו ועבדים למשק הבית שלו, אך הוא נשלח לג'מאיקה, לכאורה לניהול משא ומתן לשיחרור שבויים, ולמעשה לאיסוף מודיעין על חיל המצב הבריטי שם. הוא הגיע לקינגסטון בספטמבר 1781, והצליח להשלים את שתי המשימות - איסוף מודיעין, והסכם על חילופי שבויים.

הישגו זה שאמור היה להוביל למתקפה נגד האנגלים בג'מאיקה לא יצא אל הפועל, בשל האשמות האינקוויזיציה בסביליה בתחילת 1782 על ספרים אסורים שהיו ברשותו. מי שעמד לימינו היה מפקדו, ובצירוף קשיים משפטיים שהתעוררו - נמנעה שליחתו חזרה לספרד להישפט.

במקום זאת מירנדה השתתף בכיבוש איי בהאמה מידי הבריטים, ובמשא ומתן עמם על נסיגתם משם שהסתיים בהצלחה בחודש מאי.

בעקבות כך הוא קודם לדרגת קורונל [10] וקבל תחת פיקודו את כל האיים של ספרד וצרפת בים הקריבי.

השלב הבא היה אמור להיות מתקפה בפיקודו נגד הבריטים בג'מאיקה, אולם מתקפת מנע שלהם בצירוף קשיים בצי הצרפתי הובילו להסכם הפסקת אש. מירנדה נשאר זמן מה בגואריקו שבוונצואלה [11] , והתמודד בעיקר עם האשמות האינקוויזיציה נגדו.

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל האשמות האינקוויזיציה מירנדה נשלח להוואנה, ומשם היה אמור להישלח לספרד כדי לעמוד למשפט. חרף זאת הוא הצליח לחמוק ולהפליג לארצות הברית, אליה הגיע ביולי 1783; לאחר שמלחמת העצמאות כבר נגמרה, והוא ערך שם מחקר לגביה.

הוא עבר במקומות רבים בארצות הברית (בחוף המזרחי), ניהל מספר רומנים אותם תיאר כלא חשובים, והגיע לבסוף לניו יורק.

בניו יורק מירנדה התוודע לרוברט ליווינגסטון (Robert R. Livingston), שר החוץ של ארצות הברית ולמשפחתו, וניהל רומן עם ביתו. הקשר ביניהם לא התמסד מכיוון שמירנדה המשיך בנדודיו, הם לא נפגשו שוב, אבל המשיכו לשמור על קשר.

במהלך מסעו בארצות הברית מירנדה פגש את ג'ורג' וושינגטון, מפקדי הצבא, וביקר באוניברסיטאות המובילות.

חילופי ההאשמות בין צרפת וספרד לגבי ביטול הפלישה לג'מאיקה והעובדה שהסתלק באופן לא חוקי מהוואנה, הפכו אותו למטרה להאשמות בבגידה, ובכך פגמו בשהייתו בארצות הברית; וכדי להימנע מכל זה - הוא מפליג לבריטניה.

באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבריטניה לרוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מירנדה הגיע ללונדון בפברואר 1785. הדבר גרר מעקב דיסקרטי של הספרדים אחריו, שחשדו בבגידה.

לבריטניה הגיע הקולונל האמריקאי ויליאם סטיפנס סמית (William Stephens Smith) אותו הכיר מירנדה במהלך שהותו בארצות הברית, ושעתיד היה להימנות על צוות השגרירות האמריקאית שנפתחה בלונדון. סמית ומירנדה החליטו לנסוע ביחד כדי לצפות בתמרונים הצבאיים שערך מלך פרוסיה - פרידריך השני. שגריר ספרד הציע לתת למירנדה מכתב עבור שגריר ספרד בפרוסיה, בכוונה לשדל את מירנדה לעבור דרך נמל קאלה שבצרפת, כדי לעצור אותו שם באשמת בגידה; אולי מירנדה וסמית העדיפו להפליג להולנד.

מירנדה המשיך משם במסעותיו באירופה, ומלבד בריטניה, עבר בין היתר במקומות בהם שוכנות כיום הולנד, בלגיה, גרמניה, אוסטריה, הונגריה, פולין, איטליה, יוון, טורקיה, אוקראינה ורוסיה; ונפגש עם ניקולאוס אסטרהאזי, יוזף היידן, גריגורי פוטיומקין, ויקטרינה הגדולה.

המהפכה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1791 מירנדה נטל חלק במהפכה הצרפתית [12] . בפריז הוא התיידד עם כמה מראשי הז'ירונדינים, שירת תקופה קצרה כגנרל בצבא המהפכני הצרפתי והשתתף במלחמות המהפכה הצרפתית) ואף הגיע לדרגת מרשל של צרפת. לאחר שהתעוררו חילוקי דעות בינו לבין מפקד הצבא הצפוני לגבי נסיגה של מירנדה במאסטריכט - הוא החליט לפרוש מתפקידו.

בפאריז, במהלך שלטון הטרור, הוא נאסר מספר פעמים בידי היעקובינים, ואף הועמד למשפט בפני בית המשפט המהפכני בשל הנסיגה הנ"ל, אשמה שעלולה הייתה להוביל אותו לגיליוטינה; אולם הוא זוכה וחזר לבריטניה.

דרום אמריקה (1806-1812)[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיון העצמאות הראשון שנכשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרומתו העיקרית של מירנדה הייתה כנראה במלחמות העצמאות של המושבות הספרדיות ביבשת אמריקה, ובחזונו הוא ציפה לאימפריה שתשתרע משפך המיסיסיפי בצפון, ועד לירכתי ארץ האש בדרום; על פני כל אמריקה הלטינית כיום. בראש האימפריה הוא קיווה שיעמוד אחד מצאצאי האינקה, ושמה יהיה קולומביה - על שם כריסטופר קולומבוס - מגלה היבשת.
רעיונות דומים קידם במקביל מנואל בלגרנו הארגנטינאי, והם הוכשלו בעודם באיבם על ידי נציגי בואנוס איירס שפחדו שבירת הממלכה לעתיד תהיה קוסקו (ששימשה כבירת האינקה טרם כיבוש אמריקה).

בנובמבר 1804, מירנדה שב לניו יורק מבריטניה. הוא שהה שם מעל שנה והיה בקשר עם הנשיא תומאס ג'פרסון, עם מזכיר המדינה והנשיא לעתיד ג'יימס מדיסון, ועוד.
הוא שכר פריגטה בשם לינדר (Leander) שעמה תכנן לנחות בוונצואלה מולדתו, אז עדיין מושבה ספרדית. התמיכה הבריטית והאמריקאית בצעדיו גררו מחאה מצד שגריר ספרד בארצות הברית בשל הפגיעה בעקרון הנייטרליות.
בפברואר 1806 מירנדה הפליג להאיטי שם הצטרפו אליו שתי ספינות נוספות, ותוכניתם הייתה לנחות בוונצואלה ובעזרת האוכלוסייה המקומית להתקומם נגד השלטון הספרדי. הוא המשיך משם להיספניולה, וב-27 באפריל 1806 ניסה לנחות באוקומרה דה לה קוסטה (Ocumare de la Costa), כיום במדינת ארגואה. הוא נתקל בכח ספרדי ונאלץ להימלט לטרינידד שבשלייטת הבריטים, אליה רק הקורבטה שלו הגיעה. שתי הספינות האחרות הובלו לפוארטו קבז'ו, ואלו שנתפסו עליהן - חלקם הוצאו להורג באשמת פיראטיות, וחלקם נמקו בכלא במשך כעשר שנים.

מושל טרינידד סייע למירנדה לארגן את כוחותיו, ועם 11 ספינות ומעל 300 איש - הוא נחת בקורו ב-1 באוגוסט 1806, ושם הניף לראשונה את דגל ונצואלה.
הוא לא הצליח לגייס שם תמיכה ולכן פנה לארובה. גם שם הוא נכשל בגיוס תמיכה, ולפיכך שב לטרינידד, ומשם לבריטניה.

הרפובליקה הראשונה של ונצואלה ותבוסתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 באפריל 1810 ונצואלה החלה בתהליך עצמאותה [13]. סימון בוליבר והמורה שלו אנדרס בז'ו ( Andrés Bello) יצאו בשליחות דיפלומטית לבריטניה ושכנעו את מירנדה לשוב לוונצואלה. הוא התקבל בכבוד רב עם הגיעו ללה גואירה (כיום בירת מדינת ורגאס), בקרקאס קיבל את הפיקוד על צבא ונצואלה ודרגת גנרל, ונבחר לקונגרס של 1811 שהכין את חוקת ונצואלה.
הוא הוא היה בין החותמים על הכרזת העצמאות ב-5 ביולי 1811,
וב-1812, עם התקרבות הצבא הספרדי בפיקוד דומינגו מונטוורדה (Domingo Monteverde), הוא התמנה לדיקטטור בדרגת גנרליסימו עם סמכויות רחבות.

התקפת הנגד הספרדית הותירה את מירנדה חסר ישע: קראקס נפגעה ברעש האדמה במרץ 1812, המעמדות הבכירים התנגדו לעצמאות וראו את עצמם חלק מספרד, פרץ מרד עבדים, ופוארטו קבז'ו שעליה הגן בוליבר - נפלה בידי הספרדים.
מירנדה נאלץ להיכנע ביולי 1812. הוא פנה לנמל לה גואירה עם כמה מנאמניו כדי לצאת מוונצואלה ולהמשיך במאבק, אולם כוח של בוליבר עצר אותם ובוליבר להעמיד את מירנדה למשפט באשמת בגידה ולהוציאו להורג.
לבסוף מירנדה הוסגר לידי מונטוורדה, הגנרל הספרדי, ובתמורה התאפשר לבוליבר לצאת בשלום מוונצואלה (אליה יחזור מאוחר יותר כדי להמשיך במאבק לעצמאות).

הכלא ומותו של מירנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מירנדה נכלא בידי הספרדים בוונצואלה שחזרה לידיהם, ובמהלך שנת 1813 הוא הועבר לספרד, לכלא בסן פרננדו שבמחוז קדיס.
בכלא הוא קיבל מעט עזרה מידידיו, הוא תכנן להימלט משם לגיברלטר הסמוכה שבשליטת הבריטים, אולם הוא נפטר משבץ מוחי ב-14 ביולי 1816 בגיל 66.

הוא היה ממייסדי ארגון הבונים החופשיים באמריקה הלטינית,
דיבר במספר שפות, והותיר אחריו כתבים ותרגומים רבים,
ותמך במתן זכויות אזרחיות לנשים.

שמו הונצח במקומות רבים בוונצואלה: שדרות, כבישים, כיכרות, פארקים, ומדינת מירנדה - המדינה השלישית בגודלה.

הוא נקבר בכלא או בסמוך לו ללא כל סימן מזהה, ולכן מקום קבורתו אינו ידוע.
בפנתיאון הלאומי של ונצואלה יש פסל שלו המציין את זכרו באופן סמלי בהיעדר קבר.

ב-14 ביולי 2016, ביום השנה ה-200 לפטירתו, נערכה אזכרה בסן פרננדו, והנשיא ניקולאס מאדורו העניק לו דרגת אדמירל של צי ונצואלה לאחר מותו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרנסיסקו דה מירנדה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ El Precursor de la Emancipación Americana contra el Imperio español.
  2. ^ El Primer Venezolano Universal.
  3. ^ El Americano más Universal.
  4. ^ במהלך המאה ה-18 שתי הממלכות נשלטו על ידי בית בורבון, ושיתוף הפעולה בינהן היה נרחב.
  5. ^ מקובל לכנות את דורשי העצמאות בקולוניות הספרדיות השונות "פטריוטים", ואת המתנגדים ותומכי ספרד בתור "מלוכנים" או "ריאליסטים".
  6. ^ הישות ממנה התפצלו ונצואלה, פנמה, אקוואדור וקולומביה עצמה
  7. ^ המיוחסים היו הספרדים ילידי ספרד, והקריאולים (Mantuanos) - ספרדים ילידי המושבות, מתחתם האירופאים האחרים, ולבסוף העבדים האפריקאים והאינדיאנים
  8. ^ עיר הנמל הספרדית לחוף האוקיינוס האטלנטי שממנה ואליה הפליגו למושבות ביבשת אמריקה.
  9. ^ דרגה מקבילה לסגן אלוף.
  10. ^ דרגה מקבילה לאלוף משנה
  11. ^ אז מושבה ספרדית במעמד של קפיטניה כללית (Capitania General).
  12. ^ בעקבות המהפכה הוסר החשש שיוסגר לספרד.
  13. ^ המושל הספרדי של ונצואלה הודח ובמקומו התמנתה חונטה מקומית.