פרנסיס דרייק (מושל איווה)

פרנסיס דרייק
Francis M. Drake
	פרנסיס דרייק
לידה	30 בדצמבר 1830; ראשוייל, אילינוי, ארצות הברית
פטירה	20 בנובמבר 1903 (בגיל 72); סנטרוויל, איווה, ארצות הברית
שם מלא	פרנסיס מריון דרייק
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות אוקלנד, סנטרוויל, איווה, ארצות הברית
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
	16 בינואר 1896 – 13 בינואר 1898; (שנתיים)
סגן מושל איווה	מאט פארוט
	→ פרנק ג'קסון לסלי מורטייר שו ←
חתימה

פרנסיס מריון דרייק (באנגלית: Francis Marion Drake;‏ 30 בדצמבר 1830 – 20 בנובמבר 1903) היה סוחר, עורך דין, בנקאי ופוליטיקאי אמריקאי מאיווה, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כמושל איווה ה-16 בשנים 1896–1898. הוא לחם במלחמת האזרחים האמריקאית ועל שמו נקראת אוניברסיטת דרייק שבדה מוין.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסיס דרייק נולד בראשוייל שבאילינוי^[1] כבנם של ג'ון אדמס דרייק ושל הארייט ג'יין אוניל. בהמשך הוא עבר לסנטרוויל שבאיווה. הוא קיבל הכשרה עסקית טובה והיה לסוחר. ב-1855 הוא נשא לאישה את מרי ג'יין לורד, ולשניים נולדו שבעה ילדים.

במהלך הבהלה לזהב בקליפורניה, הוא הוביל שתי משלחות דרך המישורים מאיווה לקליפורניה. הראשונה יצאה לדרכה ב-1852. במהלך מסע זה שיצא על גבי קרונות שוורים, נתקלו דרייק ושבעת חבריו למסע בקבוצה של 300 אינדיאנים במישורי נברסקה והוא הצליח להדוף את התקפתם עם אבדות קלות לאחר שהוא באופן אישי הרג את מנהיג האינדיאנים עם סכין, וערער את ביטחונם של האינדיאנים הנותרים. המסע השני יצא ב-1854, ובו הוא ליווה עדר בקר. לאחר המסע השני הוא שב על גבי ספינה שנטרפה לחופי קליפורניה. 800 מהנוסעים נספו, אך דרייק סייע להצלתם של 200 נוסעים אחרים.

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קרב פורט סאמטר, גויס דרייק כקצין בדרגת קפטן ושירת עם הרגימנט הרכוב של איווה שסייר לאורך צפון מיסיסיפי וגירש משם קבוצות קטנות של אנשי צבא הקונפדרציה. עד מהרה זכתה מנהיגותו להכרה, ולזמן מה הוא הוצב כאחראי על המוצב בהאניבל, מיזורי. לאחר קריאתו של הנשיא אברהם לינקולן ביולי 1862 לגיוסם של 300,000 מתנדבים נוספים לשירות של שלוש שנים, או עד תום המלחמה, הוצב דרייק כלוטננט קולונל באוגוסט אותה שנה ברגימנט הרגלים המתנדבים ה-36 של איווה. הרגימנט גויס לשירות ב-4 באוקטובר בקמפ לינקולן שבאיווה. באמצע נובמבר הם יצאו להלנה שבארקנסו. בהלנה הוכפף הרגימנט לפיקודה של הדיוויזיה ה-13 של הארמייה ה-13 והוא שימש כחיל מצב עד ה-24 בפברואר 1863, כאשר הדיוויזיה ה-13 הצטוותה על ידי הגנרל גרנט לנהל פשיטה דרך מעבר יאזו אל תוך נתיבי המים של הדלתה של נהר המיסיסיפי בניסיון ליצור נתיב גישה צפונה לתקיפת ויקסבורג. כאן השתתף דרייק בפעילות הקרבית הראשונה שלו כמפקד הרגימנט ה-36, שכמעט כל הזמן ספג אש ארטילרית מצבא הקונפדרציה בפורט פמברטון, על מפגש הנהרות טאלטאהצ'י ויאזו, ובמהלך הקרב הרגימנט ניהל שני מבצעים מסוכנים לטווח ארוך כדי לנסות וליצור נתיב יבשתי שיאפשר להם לאגף את המבצר של הדרומיים, שתוגבר על ידי תותח ימי גדול. חמישה מחיילי הרגימנט נפצעו מאש צלפים וכשישה נוספים מתו ממחלה ונטמנו בתל אינדיאני עתיק סמוך. דרייק כמעט ונהרג בעת שהוביל את מבצע הסיור הראשון כאשר פגזים בעלי קוטר גדול של האויב התנפצו על עץ גדול בסמוך אליו. על אף מאמצי ספינות התותחים של צבא האיחוד להכניע את פורט פמברטון, והתגבורות שנשלחו על ידי גרנט, ויתרו כוחות צבא האיחוד ובאפריל שב הרגימנט להלנה.

ב-4 ביולי 1863, יחד עם כל סגל הקצונה של הרגימנט שלו, נפל דרייק למשכב, במהלך קרב הלנה. אף על פי שהקצינים היו חולים מדי כדי להשתתף בקרב, הרגימנט, בפיקודו של קפטן מרטין ורנר, ויחד עם קבוצה של קצינים ונגדים, מילאו תפקיד מרכזי בהדיפה של שלוש בריגדות פרשים בלתי רכובים של האויב בפיקודו הכולל של מייג'ור גנרל ג'ון ס. מרמרמדוק, שעליהן נמנו "בריגדת הברזל" בפיקודו של ג'וזף שלבי, בריגדה שנייה תחת פיקודו של קולונל קולטון גרין, ובריגדה שלישית תחת פיקודו של בריגדיר גנרל לוציוס "מארש" ווקר. הבריגדות של כוחות הקונפדרציה ניסו ללכוד את סוללה A, אחד מהביצורים הגדולים שהיו מחומשים בתותחי מצור כבדים לאורך רכס קראולי שממערב להלנה. הרגימנט ה-36 זכה לשבחים רבים הן ממפקד הבריגדה, בריגדיר גנרל סמואל רייס, והן מהמפקד הכללי של חיל המצב בהלנה, גנרל פרדריק סלומון, על פעולתם שהגיעה לשיאה בהתקדמות הסופית של 9 פלוגות מסוללה A צפון-מזרחה למיגור הכוחות של שלבי ושל גרין מעבר לגבעות וליצירה מחדש של עמדות המשמר של הרגימנט ה-36. אבדות צבא האיחוד בהלנה היו קלות יחסית בהשוואה לאלו של כוחות הקונפדרציה של הגנרל תאופיליוס הולמס שספגו 700 הרוגים, מספר דומה של פצועים וכמעט 1,000 שבויים. במחצית הראשונה של אפריל 1864, במסגרת משלחת קמדן לחבירה לכוחותיו של מייג'ור גנרל נתניאל בנקס ברד ריבר, לואיזיאנה, הצטווה דרייק על ידי מפקד הבריגדה השנייה של הדיוויזיה השלישית של הארמייה השביעית, ויליאם מקלין, להקים ראש גשר על הגדה הדרומית של נהר מיזורי הקטן כדי לאפשר לשאר כוחות הארמייה לחצות שם ולעקוף ריכוזים גדולים של כוחות האויב שאבטחו מעבר הנהר באנטואן, 24 ק"מ במעלה הנהר, בתקווה לעשות בו שימוש כנתיב חלופי כדי לאגף את צבא הקונפדרציה בפיקודו של סטרלינג פרייס ולהתקדם לתוך פראיירי ד'אן. בבוקרו של ה-3 באפריל, הוביל דרייק שלוש פלוגות של הרגימנט ה-36, 3 פלוגות של הרגימנט ה-43 של אינדיאנה, 2 פלוגות בלתי רכובות של רגימנט הפרשים הראשון של איווה, ושתי כיתות תותחים של רגימנט הארטילריה הקלה של מיזורי, פחות מ-500 איש בסך הכול, כדי ליצור משמר קדמי בשטח מיוער בצפיפות כק"מ וחצי מדרום לנהר מיזורי הקטן. הכוח הקטן של דרייק נתקל בסיירים של הדרום שצפו על כוחות האיחוד בהתנגשויות בהיקף קטן כמה פעמים במהלך היום כאשר הדרומיים הרוויחו זמן בהמתנה לתגבורות ממרמדוק. עם אור ראשון ב-4 באפריל, מספר מוערך של 2,500 פרשים בלתי רכובים של צבא הקונפדרציה שהשתייכו לדיוויזיית מרמדוק, תקפו את המשמר הקדמי של דרייק בקרב אלקינס פרי. בקרב, שארך שבע שעות, נהדף הכוח של דרייק שוב ושוב לכיוון נהר מיזורי הקטן, אך עלה בידו לבלום את מתקפת האויב ולאפשר לשאר הכוחות הארמייה השביעית בפיקודו של הגנרל פרדריק סטיל לחצות את הנהר ולהתקדם לעימות המכריע מול מייג'ור גנרל סטרלינג פרייס בקרב ראיירי ד'אן שהתנהל ב-10 - 12 באפריל. בקרב זה הכריע סטיל את האויב, והדף אותו לכיוון הבירה הזמנית של הקונפדרציה, וושינגטון, ארקנסו.

ב-15 באפריל התקדם הגיס השביעי של צבא האיחוד לתוך קמדן, ארקנסו, כמעט ללא התנגדות, בחיפוש אחר אספקה, ודרייק הפגין שוב את כישרונו כאשר הוטל עליו לפקד על חמש פלוגות בלבד של הרגימנט ה-36 ושני קני תותחים לשמור על צומת דרכים חיוני פתוח, צומת קמדן, שניצב 16 ק"מ ממערב לעיר, במשך חמש שעות עד לרדת הערב כאשר הגנרל ג'ון מילטון תאייר הצליח להדביק את הטור המתקדם של סטיל. ב-15 - 26 באפריל כבש הגיס השביעי את קמדן. עד לאותה עת, שכנה בקמדן המפקדה של ארמיית ארקנסו של הקונפדרציה בפיקודו של פרייס. סטיל מצא בעיר אספקת מזון בכמות בלתי מספקת, והדבר הצריך אותו לשגר שיירת קרונות עם מספוא ולשלוח שיירת אספקה לפיין בלאף, 130 ק"מ צפון-מזרחה דרך האזורים השוממים. ב-22 באפריל, אורגנה שיירת אספקה שנייה, ובשעה שמפקד הבריגדה, מקלין והקולונלים של הרגימנטים ה-36 של איווה, ה-43 של אינדיאנה וה-77 של אוהיו, נמנו כולם ברשימת החולים, הוטלה משימת הפיקוד על הבריגדה על דרייק, שהצטווה לפקד על הבריגדה במשימת ליווי של שיירת אספקה של 240 קרונות אספקה לפיין בלאף ולשוב משם עם אספקה. משימה זו נחשבה למסוכנת אך חיונית, שכן מנות המזון של הגיס השביעי היה קצובות והחיילים בקמדן ניזונו מקלחי תירס או לחם תירס אם המזל שיחק לידם. עם יציאת השיירה ב-23 באפריל, חנה דרייק 30 ק"מ ממזרח לעיר בערבו של היום הראשון למסע. לאורך כל הדרך התנגשו הפרשים של דרייק עם הסיירים של שלבי. ברדת היום השני, שהיה יום ראשון, חנו דרייק והשיירה על הגדה המערבית של הנהר מורו ביו שכמעט ולא היה ניתן לחציה. עם שחר יום שני 25 באפריל הם יצאו לדרך, ועם החציה של הקרונות הראשונים את המעבר הקשה של הנהר, הותקף כוח הפיקוד של דרייק על ידי כ-7,000 פרשים בלתי רכובים של הקונפדרציה בפיקודו של גנרל ג'יימס פייגן בצומת הדרכים המבודדת מרקס מילס. במאבק נואש זה, שהסתיים בקרב פנים אל פנים, הוביל דרייק פעולת הגנה נמרצת ונפצע קשה. הוא נפל מסוסו בשל איבוד דם ונשבה יחד עם כל הבריגדה, כאשר שאר הכוח הצליח להימלט ולחבור לקווי צבא האיחוד.

על אף הסכנה שבך, צרו כוחות צבא האיחוד על המפקדה של פייגן במשך חמש שעות, עד אשר שתי בריגדות תחת פיקודו של שלבי, כולל "בריגדת הברזל" שלו, ששימשו כעתודה במשך ארבע שעות, תקפו לבסוף את האגף השמאלי של האיחוד, כיתרו את כוחותיו וניתקו אותם מהתגבורות שהיו במרחק של 32 ק"מ ממערב להם. לאחר שנפגע קשות מקליע שפגע בירכו, התעורר דרייק לאחר הקרב וראה את גנרל פייגן עומד מעליו. פייגן דאג שדרייק יטופל אישית על ידי הרופא שלו, וימים מספר אחר כך הוא דאג לאמבולנס שיעביר את דרייק מבית חולים שדה לביתו הסמוך של רופא דרומי ושל רעייתו שסיפקו לו טיפול אישי ומסור יותר. היה זה אף על פי שב-17 באפריל אסר גרנט על חילופי שבויים. בינתיים, כ-1,200 מאנשי הבריגדה של דרייק נשבו במרקס הילס ואולצו לצעוד למחנה השבויים הידוע לשמצה קמפ פורד שבטיילר, טקסס, שם הם נותרו בתנאים מחרידים עד סוף פברואר 1865. לאחר שהחלים מפציעתו בביתו שבבלאקסבורג, איווה, שב דרייק לליטל רוק על קביים. הוא מונה כנשיא הוועדה הצבאית של ארקנסו, שהייתה אז בית הדין הצבאי החזק ביותר במדינה.

בדצמבר 1864, דרייק, שהיה אז מועמד להעלאה לדרגת בריגדיר גנרל, הגיש תלונות נגד מפקדו, קולונל צ'ארלס ו. קיטרדג', שהביאו להרשעתו של זה האחרון בבית משפט צבאי ושחרורו מהשירות בגין שכרות והתנהגות שאינה הולמת קצין. בפברואר 1865 קודם דרייק לדרגת ייצוג של בריגדיר. בינתיים הוא הצטרף לרגימנט ה-36 במקום הצבתו בסנט צ'ארלס ממרץ ועד אוגוסט אותה שנה. בינתיים, השבויים שנשבו במרק הילס וששרדו את הזוועות בקמפ פורד, שוחררו בסוף פברואר, ולאחר חודש של חופשה בבתיהם, התאחדו עם שאר חיילי הרגימנט בסנט צ'ארלס. המלחמה במזרח התפוגגה, אך כוחות הקונפדרציה בארקנסו ובטקסס סירבו לשקול כניעה והן כוחות הקונפדרציה והן הרשויות האזרחיות בדרום ארקנסו שקעו באנרכיה מוחלטת כאשר רבים מקצינים סדירים לשעבר של הקונפדרציה הפכו את יחידותיהם לכנופיות גרילה, שהכו בעמדות צבא האיחוד בנהר וייט ובנהר ארקנסו. על אף האיחוד מחדש של הרגימנט ה-36 של איווה, בסוף אפריל היה מורל החיילים ירוד כאשר הם המתינו בסנט צ'ארלס במוצב מרוחק לשחרורם. עם הגעתו של דרייק כדי ליטול את הפיקוד, הוא השליט משמעת והורה לרגימנט להתחיל לבנות צריפים ראויים לחיל מצב. בעוד שהוראה זו הרגיזה רבים מאנשי הרגימנט, היא גרמה להם להיות עסוקים ובמצב פיזי טוב, בעת שהמתינו לשחרורם. ב-11 ביוני 1865 קיבל דרייק את הפיקוד על הבריגדה הראשונה של הדיוויזיה השנייה של הארמייה השביעית. באוגוסט הוא שוחרר מהשירות כבריגדיר גנרל בכוחות המתנדבים של צבא ארצות הברית. הרגימנט ה-36 של איווה, שכעת היה חלק מתפקידו הפיקודי החדש, שוחרר מהשירות ב-24 באוגוסט בדה-ואל בלאף, ארקנסו, הועבר לדוונפורט, איווה, ושוחרר מהשירות.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה עבד דרייק כעורך דין פלילי במשך כשש שנים. לאחר מכן, במשך כמעט 30 שנה, הוא עסק בבנקאות, בבנייה, ובניהול בענף הרכבות. הוא היה נשיא חברות רכבת שונות, והקים את הבנק הלאומי של סנטרוויל, שעד למותו הוא היה נשיאו.

ב-17 ביולי 1895 זכה דרייק במועמדות המפלגה הרפובליקנית למשרת מושל איווה. בבחירות המקדימות שנערכו ב-5 בנובמבר אותה שנה הוא נבחר ברוב גדול, וכיהן כמושל בשנים 1896–1898.

דרייק תרם להקמתה של אוניברסיטת דרייק בדה מוין, שנקראה על שמו, ושימש כחבר בחבר הנאמנים שלה. הוא גם תרם לקולג'ים נוספים ולמוסדות דת.

פרנסיס דרייק נפטר בסנטרוויל, איווה ב-20 בנובמבר 1903 ונטמן בבית הקברות אוקלנד שבעיר.