פרנצ'סקו די ג'ורג'ו מרטיני
 | |
| דיוקן בדיוני של פרנצ'סקו די ג'ורג'ו מרטיני מ-1769 | |
| לידה |
23 בספטמבר 1439 סיינה, רפובליקת סיינה  |
|---|---|
| פטירה |
29 בנובמבר 1501 (בגיל 62) סיינה, רפובליקת סיינה |
| מדינה |
איטליה |
| יצירות ידועות |
Adoration of the Child, Trattati di architettura ingegneria e arte militare, Stonework from the Rocca Roveresca of Mondolfo |
| זרם באמנות |
אסכולת סיינה |
| הושפע על ידי |
וקייטה |
| תקופת פעילות |
1464–1502 (כ־38 שנים) |
  | |
פְרַנְצֶ'סְקוֹ דִי ג'וֹרְגְ'וֹ מַרְטִינִי (באיטלקית: Francesco di Giorgio Martini; 23 בספטמבר 1439 – 29 בנובמבר 1501) היה אדריכל, מהנדס, צייר, פסל וסופר איטלקי. כצייר, הוא השתייך לאסכולת סיינה (אנג'). הוא נחשב לתאורטיקן אדריכלי בעל חזון – במונחיו של ניקולאוס פבזנר: "אחד מאדריכלי הקווטרוצ'נטו המאוחרים המעניינים ביותר". כמהנדס צבאי, הוא ביצע עיצובים אדריכליים ומיזמי פיסול, ובנה כמעט שבעים ביצורים עבור פדריקו דה מונטפלטרו, רוזן (ולימים דוכס) אורבינו, תוך בניית חומות העיר ודוגמאות מוקדמות של מבצרים בצורת כוכב.
הוא נולד בסיינה, והיה שוליה של הצייר וקייטה (אנג'). בלוחות שצוירו עבור תיבות קסונה (אנג'),[א] הוא סטה מהייצוגים המסורתיים של תהלוכות חתונה משמחות בנוסחאות דמויות אפריז, כדי לבטא חזיונות של מרחבים עירוניים אידיאליים, סימטריים, עצומים וכמעט ריקים, שצוירו בפרספקטיבה.
הוא חיבר חיבור אדריכלי בשם "Trattato di architettura, ingegneria e arte militare" (חיבור על אדריכלות, הנדסה ואמנות צבאית), השלישי בתקופת הקווטרוצ'נטו,[ב] לאחר אלו של לאון בטיסטה אלברטי ופילארטה (אנג'); הוא עבד עליו במשך עשורים וסיים אותו מתישהו לאחר 1482; הוא הופץ ככתב יד.[1][2] החיבור נכלל במספר כתבי יד מקוריים, כאשר עותק אחד (כלומר, קודקס מדיצ'או לאורנציאנו 361) היה שייך ללאונרדו דה וינצ'י, שערך בו רישומים והערות.[3] המיזמים היו מתקדמים בהרבה יחסית לאלו שהושלמו באותה תקופה, אך חידושים, למשל בתכנון מדרגות, גרם מדרגות ומשטחי ביניים (פסטות) סביב פיר מרכזי פתוח, או כאלו המתפצלים בפסטה ועולים בחזרה באופן סימטרי לאורך כל אחד מהקירות, הפכו לחלק מאוצר המילים האדריכלי במאה שלאחר מכן. הספר השלישי עוסק בעיר ה"אידיאלית", התחומה בגאומטריות מצולעות בצורת כוכב, המזכירות את מבצר הכוכב, שהבאסטיונים (מגננים) שלו בצורת טריז הם כנראה חידוש שלו.[4]
פרנצ'סקו די ג'ורג'ו סיים את הקריירה שלו כאדריכל הממונה על העבודות בדואומו של סיינה, שם מלאכי הארד שלו מוצבים על המזבח הראשי, וכמה פסיפסי רצפה משיש מיוחסים לעיצוביו. גם העיצוב של כנסיית סן סבסטיאנו אין ואלפיאטה (אנג') בסיינה מיוחס לו.
הציור "מדונה וילד עם שני מלאכים" של פרנצ'סקו די ג'ורג'ו נמצא במוזיאון האמנות לואו (אנג') בקורל גייבלס, פלורידה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייו (1439–1470)
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרנצ'סקו מאוריציו די ג'ורג'ו די מרטינו נולד מתישהו בשנת 1439 בסיינה לסוחר עופות, והוטבל ב-23 בספטמבר 1439. לא ידוע הרבה על נעוריו, מלבד ההנחה שהוא היה תלמידו של וקייטה (אנג') עקב קווי דמיון בסגנון בין הציורים המוקדמים של פרנצ'סקו די ג'ורג'ו לאלה של המאסטר. התיעוד הראשון של עבודתו כאמן הוא משנת 1464, כאשר בגיל 25 שולמו לו 12 לירות עבור פסל של יוחנן המטביל.
הוא נישא פעמיים בזו אחר זו, לאחר שאשתו הראשונה, כריסטופנה, מתה זמן קצר לאחר שנישאו ב-1467. ב-26 בינואר 1469, הוא נישא לאגנזה, בתו של אנטוניו די בנדטו די נרוצ'ו, וכנראה קרובת משפחה של נרוצ'ו דה לנדי (אנג'), עמו חלק פרנצ'סקו די ג'ורג'ו סטודיו ושותפות אמנותית במהלך השנים הללו.
עבודתו המוקדמת בסיינה (1471–1475)
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנותיו הראשונות של פרנצ'סקו די ג'ורג'ו כאמן, אדריכל ומהנדס מקצועי היו עשירות במגוון מיזמים. בנוסף להזמנות אמנותיות שונות שהשלים במהלך תקופה זו, הוא ומהנדס נוסף קיבלו חוזה מסיינה לעבוד על מערכת האקוודוקט והמזרקות שלה, במטרה להוסיף כשליש יותר מים לאספקת המים של העיר. הם הצליחו להגדיל את המזרקה בפיאצה דל קאמפו ולבצע שיפורים אחרים ברחבי העיר, והשלימו את החוזה שלהם בהצלחה ב-1473. בתקופה זו, עבד פרנצ'סקו די ג'ורג'ו עם עוזרים גם על הציור "הכתרת הבתולה" עבור סנטה מריה דלה סקאלה (אנג'), ציור מזבח גדול.[5]
תיעוד מסיינה משנת 1471 מתאר תקרית בה האמן ותשעה אחרים פרצו למנזר המושיע הקדוש (אנג') מחוץ לסיינה ו"התנהגו בחוסר כבוד" לאחר שנכנסו פנימה. נגזר עליהם גירוש מהעיר למשך שלושה חודשים, או תשלום קנס של 25 לירות, שאותו שילם די ג'ורג'ו.
אורבינו (1475–1484)
[עריכת קוד מקור | עריכה]באמצע שנות ה-70 של המאה ה-15, החל די ג'ורג'ו לעבוד אצל פדריקו דה מונטפלטרו, דוכס אורבינו. הוא יצר מספר עבודות אמנות עבור הדוכס, כולל תבליט הארד "ההורדה מהצלב", ושירת כאדריכל ומהנדס עבור הדוכס במהלך הקשר של משפחת פאצי (אנג').[ג] בלחימה בין ערי המדינה באיטליה (אנג') שבאה לאחר מכן, בנה די ג'ורג'ו שורת ביצורים מרשימים עבור הפטרון שלו. מקור תעסוקה זה עבור די ג'ורג'ו נמשך גם לאחר מותו של דה מונטפלטרו, עם בנו, הדוכס החדש.
עבודות אדריכלות הגיעו לדי ג'ורג'ו גם דרך העסקתו אצל הדוכס, כולל מה שהוא כנראה המבנה המפורסם ביותר שלו, סנטה מריה דלה גרציה אל קלצ'ינאיו בקורטונה. עיצוב הכנסייה היה מאתגר עקב השיפוע התלול של מיקומה, אך המיומנות של די ג'ורג'ו בהנדסה ואדריכלות אפשרה לו לעצב מבנה יציב שעומד על תלו עד היום.
חזרה לסיינה וקריירה מאוחרת (1485–1500)
[עריכת קוד מקור | עריכה]מכתבים משנת 1485 חושפים כי ממשלת סיינה כתבה לפרנצ'סקו די ג'ורג'ו בבקשה שיחזור לעיר הולדתו ויחל בעיצוב ובנייה של מבני ציבור. הוא אכן חזר לעיר בשנת 1486 והחל לקבל משכורת שנתית של 800 פלורינים עבור תפקידו כמהנדס העיר הרשמי, במסגרתו פיקח על כל המיזמים ההנדסיים ברחבי סיינה. די ג'ורג'ו גם השלים מיזמים אמנותיים עבור העיר, כגון פסלי המלאכים המחזיקים בנרות, אותם תרם למזבח באופרה דל דואומו.
תקופה זו הייתה תקופה של שגשוג ופופולריות עבור די ג'ורג'ו, שעל נוכחותו ומומחיותו התחרו שליטים של מספר ערי מדינה, במיוחד סיינה ואורבינו. מסמכי המס שלו משנת 1488 מראים עושר חומרי וכן עושר משפחתי שבא לידי ביטוי בדמות שישה ילדים.
בשנת 1490, הוא קיבל הזמנה מממשלת מילאנו לייצר דגם עבור הכיפה של קתדרלת מילאנו. מיזם זה הוביל אותו לנסוע לאתר הקתדרלה, שם פגש את לאונרדו דה וינצ'י, שנשכר אף הוא לייעץ בבנייה. די ג'ורג'ו כנראה סיפק עצה שימושית לבנאי הקתדרלה, ושולמו לו 100 פלורינים על טרחתו.
מומחיותו כמהנדס צבאי באה לידי ביטוי שוב במהלך המלחמה האיטלקית בשנים 1494 – 1498, כאשר הועסק על ידי פרדיננדו השני, מלך נאפולי. הוא השתמש במנהרות ובחומרי נפץ במה שנחשב לשימוש חלוצי בטכנולוגיית מיקוש ללוחמה.
ב-1499 נבחר די ג'ורג'ו לאדריכל ראשי (capomaestro) של האופרה דל דואומו.
מותו (1501)
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרנצ'סקו די ג'ורג'ו מת בגיל 62 מחוץ לסיינה בשנת 1501 או בתחילת 1502, לאחר שפרש לכפר באמצע שנת 1501. אלמנתו בילתה את רוב שארית חייה מסובכת במאבקים משפטיים הקשורים לעיזבון של האדריכל המנוח.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Bertrand Gille, 1978. Les Ingénieurs de la Renaissance, Thèse Histoire, Paris, 1960. Seuil, in series Points Sciences) ISBN 2-02-004913-9
- Marc van den Broek, 2018. Leonardo da Vincis Erfindungsgeister, Eine Spurensuche NA-Verlag Mainz, 2018. ISBN 978-3-961760-45-9
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרנצ'סקו די ג'ורג'ו מרטיני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Web Gallery of Art Biography on Francesco di Giorgio Martini
- The Gubbio Studiolo and its conservation, volumes 1 & 2, from The Metropolitan Museum of Art Libraries (fully available online as PDF), which contains material on Francesco di Giorgio (see index)
- 5 artworks by or after Francesco di Giorgio Martini at the Art UK site
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ תיבת כלולות או תיבת נדוניה איטלקית מסורתית, שלרוב עוטרה בציורים ובגילופים
- ↑ מונח איטלקי המתאר את האירועים התרבותיים והאמנותיים של המאה ה-15 באיטליה, תקופה המזוהה עם ראשית הרנסאנס
- ↑ מזימה משנת 1478 של בני משפחת פאצי ותומכיהם במטרה להדיח את משפחת מדיצ'י משלטונה בפירנצה. הקשר הגיע לשיאו בניסיון התנקשות באחים לבית מדיצ'י, שבו ג'וליאנו נרצח ואילו לורנצו שרד
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Center for Palladian Studies in America, Inc., Palladio's Literary Predecessors (אורכב 17.12.2018 בארכיון Wayback Machine). The treatise was not printed until 1841, in Turin.
- ↑ di Giorgio Martini, Francesco (1841). Cesare Saluzzo (ed.). Trattato di Architettura Civile e Militare (no figures). Tipografia Chirio E Mina, Turin.
- ↑ Reti, Ladislao; Martini, Francesco di Giorgio (1963). "Francesco di Giorgio Martini's Treatise on Engineering and Its Plagiarists". Technology and Culture. 4 (3): 287–298. doi:10.2307/3100858. ISSN 0040-165X. JSTOR 3100858. S2CID 113038460.
- ↑ Siegfried Giedion, Space, Time and Architecture, 4th ed. 1962:43, fig. 6.
- ↑ "The Coronation of the Virgin by FRANCESCO DI GIORGIO MARTINI". www.wga.hu.
| אנציקלופדיות | |
|---|---|
| בקרת זהויות |
|