פרסטיטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרסטיטיאיטלקית: prestiti, הלוואות) היו איגרות החוב שהנפיקה ממשלת רפובליקת ונציה במאות ה-13, ה-14 וה-15, כדי לממן את מלחמותיה. חשיבותן בכך שהן מספקות לחוקרי ההיסטוריה הכלכלית תיעוד עשיר ורציף של מחיריהן, אשר שופך אור על התנהגותם של שערי ריבית בימי הביניים לאורך זמן.

הטלת המלווה הממשלתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת הרפובליקה נהגה לממן את פעילותה הרגילה בשלמותה על ידי גביית מיסים עקיפים, בעיקר על המלח שעל המסחר בו היה לוונציאנים מונופול. אולם כאשר היא נזקקה לסכומי כסף גדולים יותר, בעת מלחמה, היא גייסה אותם על ידי הטלת מלווה חובה על אזרחיה העשירים, ביחס ישר לעושרם. כל איגרת כזו נשאה ערך נקוב של 100 דוקט, הסכום שהעביר הנישום לשלטונות בעת שהוטל המס. שמו נרשם במשרד ששכן בפיאצה סן מרקו, ואחת לשנה שולם לו סכום קבוע של 5 דוקט, או 5% על הערך הנקוב. שער ריבית זה, שבו אולצו האזרחים להלוות לשלטון, היה נמוך בהשוואה לזה שהיה נוהג בשוק ההון של אז. הפרסטיטי לא הוגבלו בזמן ולא עמדו לפדיון בדרך כלל, אולם כאשר נוצר מעת לעת עודף תקציבי, פדה אוצר הרפובליקה את חלקן, קודם שהחל לצבור יתרות לקראת המלחמה הבאה.

השוק המשני באגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מה שייחד את הפרסטיטי, בהשוואה למלווים דומים באותה העת, היה שממשלת הרפובליקה הייתה מוכנה לעדכן את השמות שהיו רשומים באוצרה כזכאים לתשלום השנתי. היתר זה פתח פתח למסחר ער באגרות, והן הפכו לנכס נזיל ופופולרי בקרב האצולה לא רק בוונציה, אלא בכל רחבי אירופה. תושבי חוץ יכלו לסחור בפרסטיטי רק לאחר שקיבלו אישור ממועצת העיר ונציה. אישורים אלה היו מבוקשים ביותר.

השימוש שנעשה בפרסטיטי היה נרחב: הן שימשו בעלי הון כמכשיר להשקעה או ספקולציה, כנכס שעל ידי תרומתו נוסדו ארגוני צדקה ואף כנדוניה.

מחירי השוק של האגרות תועדו שנה אחרי שנה על ידי הרשויות. כמעט תמיד הן נסחרו במחיר נמוך מערכן הנקוב. בתקופות שבהן הייתה הרפובליקה בטוחה מאויביה וממעטת ללוות, כגון בשנת 1375, נסק ערכן של הפרסטיטי, הן משום שההיצע היה דל כי הממשלה לא נזקקה להלוואות חדשות, והן משום שהביקוש גבר, לנוכח מידת הסיכון הפחותה שבמתן אשראי לרפובליקה. אולם כאשר נראה היה כי המדינה עצמה בסכנה, כמו בימי המלחמה בין ונציה לגנואה ב-1377, צנחו מחיריהן עד לשפל של 19 דוקט. באותה תקופה גם השהתה הממשלה, לראשונה, את תשלום הריבית השנתית על האגרות, מה שלא תרם לערכן בשוק.

תנודות אלה במחירי הפרסטיטי, לאורך עשרות ומאות שנים, הושפעו אך ורק משני אלמנטים: סיכון האשראי שלהן, כלומר ההסתברות שלא יהיה ביכולת האוצר לעמוד בהתחייבויותיו, וסיכון שער הרבית הגלום בהן, או הסיכון שערכן בשוק יצנח כתוצאה מעלייה בשער הריבית בשוק. אלמנט הסיכון השלישי שקיים היום ברכישת איגרות חוב - סכנת שחיקת ערכן על ידי אינפלציה - לא היה קיים אז, משום שכל התשלומים התבצעו במטבעות זהב ששמרו על ערכם לאורך זמן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]