פרס ראש הממשלה לחדשנות בתחום תחליפי נפט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ורג' אולה חתן פרס נובל לכימיה ל-1994, אחד משני הזוכים הראשונים בפרס ראש הממשלה לחדשנות בתחום תחליפי נפט

פרס ראש הממשלה לחדשנות בתחום תחליפי נפט, או בשמו המלא פרס ראש הממשלה לחדשנות עולמית בתחום תחליפי נפט לתחבורה על שם אריק ושילה סמסון, הוא פרס בסך מיליון דולר, עליו החליטה ממשלת ישראל במאי 2013, במשותף, עם קרן היסוד והתורמים בני הזוג סמסון. הפרס ניתן על ידי ראש ממשלת ישראל, מדי שנה החל מנובמבר 2013, "בגין חדשנות מדעית וטכנולוגית פורצת דרך בתחום המחקר, הפיתוח או ההטמעה של טכנולוגיות, המקטינות את השימוש העולמי בנפט בתחבורה". זהו הפרס הגדול בעולם בתחום תחליפי נפט לתחבורה. וישראל שואפת, בין השאר בעזרתו, להשתחרר מהתלות הלאומית והעולמית בנפט, כדי לשנות סדרי עולם גם ברמה האסטרטגית אזורית, גם ברמה הכלכלית, בנוסף לשינוי המציאות הסביבתית.

תהליך כינון הפרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 בפברואר 2010 החליטה ממשלת ישראל (הקדנציה השנייה של בנימין נתניהו) על "מאמץ לאומי לפיתוח טכנולוגיות, המקטינות את השימוש העולמי בנפט בתחבורה (להלן: תחליפי נפט) ולחיזוק תעשיות עתירות ידע בתחום זה"[1]. הוקמו צוות היגוי וועדה מדעית למיפוי המחקר בתחום תחליפי נפט, ואחת מהמלצות צוות ההיגוי הייתה לכונן פרס חדש, אותו יעניק ראש הממשלה, לחדשנות עולמית בתחום זה.

ב-30 בינואר 2011 אימצה הממשלה את המלצות צוות ההיגוי, לרבות ההמלצה על ייסוד הפרס[2], ובמאי 2013, כשנתיים וחצי אחר כך, משנמצא המימון לפרס, הוחלט בממשלה באופן פורמלי על הקמתו.

תהליך בחירת הזוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמדים לקבלת הפרס הם מומלצי נשיאי אוניברסיטאות מישראל ומהעולם. לאחר עבודת מיון וסינון של משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל, נבחרים הזוכים על ידי ועדת שופטים בינלאומית המגישה את המלצתה לאישורו של חבר הנאמנים של הפרס, בראשות פרופסור יצחק אפלויג, לשעבר נשיא הטכניון.

נכון ל-2015, חבר הנאמנים, הבוחן את ההמלצות לפרס ומחליט על הזוכים, כולל בנוסף לפרופסור אפלויג גם את ראש המועצה הלאומית לכלכלה פרופסור יוג'ין קנדל, המדענית הראשית במשרד המדע, הטכנולוגיה והחלל פרופסור נורית ירמיה, יו"ר קרן היסוד מודי זנדברג, חתן פרס נובל פרופסור אהרון צ'חנובר, ארבעה מדענים בעלי שם נוספים מהעולם ונציג מטעם משפחת סמסון, התורמים.

הזוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

2013[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 באוקטובר 2013 הכריזו ראש הממשלה נתניהו ושר המדע יעקב פרי על הזוכים הראשונים בפרס - פרופסור ג'ורג' אולה, חתן פרס נובל בכימיה לשנת 1994 ופרופסור סוריה פרקש, שניהם מאוניברסיטת דרום קליפורניה. השניים זכו בפרס בגין פיתוח מגוון טכנולוגיות לשימוש במתנול כתחליף לדלקים המשמשים בתחבורה, אסטרטגיה כוללת המכונה "כלכלת מתנול".

פרופ' ג'ורג' אולה (George Olah) נולד ב-1927, בהונגריה, סיים דוקטורט באוניברסיטה הטכנית של בודפשט ועזב את הונגריה ב-1956. כיום הוא פרופסור לכימיה ולהנדסה באוניברסיטת דרום קליפורניה ועומד בראש "מכון לוקר לחקר ההידרוקרבונים" (Loker Hydrocarbon Research Institute) אותו ייסד. פרסם 1,400 מאמרים מדעיים ועל שמו רשומים 120 פטנטים. כתב יותר מ-20 ספרים, כולל ספר על "כלכלת מתנול" והוענקו לו עשרות פרסים יוקרתיים, בנוסף לפרס נובל, לרבות 15 תוארי כבוד מאוניברסיטאות ברחבי העולם.

פרופ' סוריה פרקש (Prakash Surya) נולד ב-1953, בהודו, סיים תואר שני בכימיה באוניברסיטת בנגלור ובמכון הטכנולוגי במדרס, הודו ואת הדוקטורט עשה באוניברסיטת דרום קליפורניה, בהנחיית פרופסור אולה. כיום (2013) הוא פרופ' לכימיה באוניברסיטת דרום קליפורניה בארצות הברית ומנהל יחד עם פרופ' אולה את מכון לוקר. פרסם יותר מ-680 פרסומים מדעיים ו-11 ספרים, ועל שמו רשומים יותר מ-40 פטנטים ויישומי פטנטים.

הרעיון של "כלכלת מתנול", שאותו פיתחו שני הזוכים הוא בעל פוטנציאל לתרום תרומה משמעותית לפתרון בעיית התחבורה המבוססת על דלקים מבוססי נפט, ההולכים ואוזלים ואשר מחיריהם מוכתבים על ידי מונופול הנפט. במחקרם הציעו הזוכים תהליכים חדשים לסינתזה של מתנול ממקורות שונים, כך שיוכל לשמש מקור אנרגיה לתחבורה ויקטין את התלות בדיזל ובבנזין, בהם נעשה שימוש כיום לתחבורה. הפתרון שהציעו כולל קליטת פחמן דו-חמצני, הנפלט בשריפת דלקים, מיחזורו והמרתו למתנול. פתרון זה יתרום גם להקטנת כמות הפחמן הדו-חמצני באוויר, ולהקטנת "אפקט החממה", שכן פחמן דו-חמצני מהווה את אחד "מגזי החממה" הגורמים להתחממות כדור הארץ. על בסיס מחקרם זה פרסמו השניים ספר נרחב בנושא ופיתחו מגוון טכנולוגיות שחלקן נמצאות בבחינת היתכנות כלכלית. על בסיס הטכנולוגיה שפיתחו הוקם באיסלנד ב-2012 מתקן להפקת מתנול מפחמן דו-חמצני. אם המתקן הזה יוכח כמוצלח, הוא יוכל להביא להרחבת היישום והפיתוח של הטכנולוגיה.

הזוכים בפרס גם פיתחו תהליכים לעיבוד גז טבעי, מתאן, מהסוג שנמצא במאגרי תמר ולוויתן בישראל, למתנול נוזלי בהרכב אופטימלי וביעילות גבוהה, שבו יהיה ניתן להשתמש גם כדלק לתחבורה. תהליך נוסף עליו הם עובדים הוא חמצון ישיר של מתנול בתאי דלק לייצור חשמל.

כיום מפותחים בעולם רכבים מסוג FFV - flex-fuel vehicles, בהם המנוע מתאים למספר סוגי דלק ולתערובות שלהם. בישראל, התקן מאפשר שימוש של עד 3% מתנול בדלק, ברכב רגיל, אך תחנת דור אלון מבצעת ניסיונות לשימוש בדלק המכיל 15% מתנול ו- 85% דלק.

פרופסור אפלויג יו"ר חבר הנאמנים שבחר את הזוכים, אמר לגבי הבחירה בזוכים הראשונים בפרס, כי הצעתם מבוססת מדעית והוכחה כבעלת פוטנציאל ליישום. מדובר לדבריו בטכנולוגיה שיכולה להביא לשינוי משמעותי בשוק הדלקים לתחבורה. הפרופסורים אולה ופרקש מציעים לדעתו, מגוון טכנולוגיות שהיישום שלהם יכול להפחית את התלות בדלקים לתחבורה וגם להפחית את כמות הפחמן הדו-חמצני באוויר.

הפרס עצמו הוענק לזוכים הראשונים ב-12 בנובמבר 2013, במסגרת ועידה בינלאומית לתחליפי נפט, שהתקיימה במלון הילטון בתל אביב ואשר קידמו אותה הממשלה וקרן היסוד והשתתפו בה אנשי ממשל מהעולם, מומחים בינלאומיים ומשקיעים בכירים, פורום שמטרת כינוסו הייתה גיבוש מדיניות בינלאומית בתחום תחליפי נפט ומיצוב ישראל כמרכז תעשייה וידע מוביל[3].

2014[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזוכים בפרס ב-2014[4]:

פרופסור מיכאל גרצל הוא ראש מעבדת הפוטוניקה במכון השווייצרי. הוא פיתח סוג חדש של תא סולארי, "תא Grätzel", אשר נחשב לתא הסולארי היעיל והזול ביותר הידוע כיום. תא גרצל מבוסס על חלקיקי צבע רגישים, המחקים את תהליך הפוטוסינתזה, כלומר, הוא יודע להפוך אנרגיית אור, לאנרגיה חשמלית, כמו עלי הצמחים בטבע. האנרגיה החשמלית הנוצרת כך, יכולה לשמש, הן ישירות במנוע חשמלי והן, לחלופין, לפירוק מים למימן וחמצן, שני גזים, אשר ניתן להשתמש בהם כתחליפים לדלק לתחבורה. כלומר, מימוש המצאתו יאפשר לייצר מכוניות חשמליות, שיוטענו על ידי אור, או לחלופין, שייסעו על מים במקום על בנזין.

פרופסור תומאס מאייר, מהאוניברסיטה של צפון קרולינה הוא ראש המרכז הלאומי לדלקים מבוססי שמש, בארצות הברית. מחקריו הבסיסיים על תהליכי העברת האלקטרונים, בעקבות חשיפה לאור שמש, איפשרו להבין איך ניתן להמיר אנרגיית שמש לאנרגיה חשמלית ובעצם, איך ניתן יהיה לבצע "פוטוסינתזה מלאכותית". על בסיס ההבנה הזו ניתן היה לעבור לפיתוחים הטכנולוגיים של תאים כמו "תאי גרצל", העושים "פוטוסינתזה המלאכותית" ויוכלו בעתיד להניע כלי רכב על אור או על מים, במקום על בנזין.

2015[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזוכים לשנת 2015 הם:[5]

2016[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזוכים לשנת 2016 הם:[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]