פרעה (בימי משה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משה ואהרן ניצבים בפני פרעה ואנשיו, איור מתנ"ך הולמן משנת 1890

פַּרְעֹה הוא דמות מקראית, מלך מצרים, שמלך בזמן שעבוד בני ישראל במצרים.[דרושה הבהרה]

האזכור הראשון שלו הוא בתחילת ספר שמות, שם נכתב: ”וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף“, ועל משמעות פסוק זה מתקיימת מחלוקת בתלמוד[1] בין רב לשמואל, לפי אחד מהם המלך החדש היה ”חדש ממש“, ולפי השני כוונת הפסוק היא שהמלך לא התחלף, אלא ”נתחדשו גזירותיו“. בהמשך הספר מסופר בהרחבה על שעבוד בני ישראל במצרים ובתיאור עשר המכות ויציאת מצרים.

תיאורו החיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי חז"ל, פרעה של ימי משה היה נמוך באופן קיצוני. בתלמוד מובאת בשם רב פפא האמירה "פרעה שבימי משה – הוא אמה וזקָנו אמה, ופרמשתקו[2] אמה וזרת".[3]

שעבוד בני ישראל, עשר המכות ויציאת מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – שעבוד מצרים, עשר מכות מצרים, יציאת מצרים

פרעה חשש שגידולם של בני ישראל בארצו, יהווה סכנה לביטחונה של מצרים, שכן הוא עלול לשמש כגיס חמישי בכל מלחמה עתידית, במטרה להשתחרר מהגלות במצרים ולשוב אל ארץ מולדתם. לפיכך, הוא שינה את המעמד ואת היחס המועדף לו זכו עד אז בזכות היותם שארי המשנה למלך המנוח, והפך אותם בהדרגה לעבדים המשועבדים לעם המצרי. השעבוד כלל בעיקר ניצול קשה לצורך בניית ערי מסכנות ואסמי תבואה, אך גם ביצוע כל עבודות השדה השוטפות בכל רחבי הממלכה בעבודת פרך תוך כפייה ועינויים, במטרה להתיש את גופם ובכך למעט את הילודה בקרב העם העברי.

משנוכח לדעת שעבודות הפרך לבדן לא משיגות את מטרתן, שכן ”וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ“[4], זימן פרעה את שפרה ופועה המיילדות העבריות, ודרש מהן לדאוג להמית את כל הבנים הזכרים בשעת לידתם, שכן הם אלו שמאיימים על שלומה של מצרים מבחינה ביטחונית, ולא הבנות.

אולם המיילדות היו יראות את ה', וסירבו לשתף פעולה עם הגזרה. לפרעה טענו שהיולדות העבריות בקיאות בחכמת הלידה, ויודעות ללדת לבדן כבעלי חיים. ולכן ”בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ“[5].

משנוכח פרעה שגם גזרה זו לא מועילה למיעוט הילודה, צווה על כל עמו שכל תינוק זכר שנולד לעברים - ידאגו להשליכו ליאור. גזרה זו אכן בוצעה.

ועם מות פרעה[6], לאחר שנות שיעבוד רבות וגזרותיו הרעות, זועק עם ישראל אל האלוהים, בבקשה שיושיעו.

בעיצומו של השיעבוד, מגיע משה בן עמרם ממדין, לאחר שברח לשם מפחד פרעה, וביחד עם אחיו אהרון, הגיע אל פרעה ודרש ממנו: "שלח את עמי!" - אף פרעה סרב. משה הדגים את כוחו של אלוהים באמצעות הפיכת מטה הרועים שלו לנחש מול פרעה. מטה אהרון הפך לתנין, בתגובה לכך כישפו גם חרטומי מצרים את מטותיהם והמירו אותם לתנינים, אך מטה משה בלע את התנינים ששלחו החרטומים. תשע מכות שנחתו על מצרים ופגעו בה, לא הצליחו לשכנע את פרעה לשחרר את ישראל ורק המכה האחרונה, המתת הבכורות, הובילה לכניעתו של פרעה וגירושם של בני ישראל אל המדבר.

לאחר זמן מועט פרעה חזר בו, והחל לרדוף אחרי בני ישראל, על מנת להחזירם למצרים. כאשר בני ישראל הגיעו לים סוף, הים נקרע לשניים והם עברו בתוכו. ה' חיזק את לב פרעה להמשיך לרדוף אחרי בני ישראל, והמים חזרו והטביעו אותו ואת צבאו בעודם עומדים בלב ים.

הפכפכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשמשה ואהרון מגיעים אל פרעה בפעם הראשונה ואומרים לו: ”כֹּה אָמַר ה'... שַׁלַּח אֶת עַמִּי“, פרעה עונה להם: ”לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ“. אך בסוף המכה השנייה, מכת צפרדע, פרעה מאמין בה', ומבקש ממשה שיתפלל לה' שיסיר את הצפרדעים, ואחר כך הוא ישלח את ישראל לזבח לה'. לאחר שהצפרדעים הוסרו, פרעה "הכביד" את ליבו וסירב לשלח את ישראל. הדבר חזר בווריאציות שונות גם במכות הבאות, ובמכת ברד פרעה אמר: ”חָטָאתִי הַפָּעַם, ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים“. אבל בכל זאת, פרעה שילח את ישראל רק אחרי מכת בכורות.

על פי המקרא וחז"ל, ה' שלל מפרעה את הבחירה החופשית לשלח את ישראל, והכריח אותו להכביד את ליבו ולסרב להוציא את ישראל ממצרים, כדי שפרעה יסבול את כל עשר המכות, ולא ישבר וישחרר את ישראל לפני הסוף, ואז לא תהיה עילה להכותו.

זיהויו ההיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הפרעה של יציאת מצרים

בעשורים האחרונים הפסיק המחקר ההיסטורי והארכאולוגי לראות את יציאת מצרים כאירוע היסטורי, ולכן נפסק העיסוק האקדמי בשאלה ״מי היה פרעה של יציאת מצרים״, אולם בעבר הרחוק יותר נחלקו ההיסטוריונים בשאלה זו. לפי דעה אחת, יציאת מצרים התרחשה בתקופתו של המלך אחנתון, שהנהיג מספר רפורמות בדת המצרית, כגון פולחן לאל ראשי אחד. דעה רווחת במיוחד גרסה כי רעמסס השני עשוי להיות הפרעה המדובר בסיפור יציאת מצרים - שכן לפי המקרא בני ישראל הועבדו בבניית 'עיר מסכנות' ששמה רעמסס, וייתכן שהיא נקראה על שם רעמסס הראשון או השני[7][8]. חלק מהחוקרים זיהו את רעמסס כפרעה המשעבד שמת בפרשת שמות וחלק כפרעה שהומלך לאחר מות המשעבד, ורדף אחר משה ושבטי ישראל לים סוף. לדעת האחרונים השעבוד התרחש בימי סתי הראשון. הראשון לזהותו כך היה ההיסטוריון אוסביוס מקיסריה במאה ה-3 לספירה. לעומת זאת, חוקרים אחרים והמסורת המוסלמית מזהים את פרעה המקראי, בדמות בנו ויורשו של רעמסס השני, מרנפתח.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"א, עמוד א'
  2. ^ המילה "פרמשתקו" מפורשת לרוב ככינוי לאבר מינו, ורש"י פירש "אמתו"
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף י"ח, עמוד א'
  4. ^ ספר שמות, פרק א', פסוק י"ב.
  5. ^ ספר שמות, פרק א', פסוק י"ט.
  6. ^ בפרק ב' בספר שמות, מצוין: ”וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם“, אך חז"ל במדרש אמרו, שלא מת אלא ”נצטרע, והמצורע חשוב כמת“.
  7. ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, "ראשית ישראל".
  8. ^ אילן שרון, "קריסת תקופת הברונזה ועליית תקופת הברזל", 2014.