פרשיות שוחד לוקהיד מטוסים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מטוס לוקהיד F-104G Starfighter במיתוג לופטוואפה

שמה של לוקהיד מטוסים נקשר במספר פרשיות שחיתות שהתרחשו בין השנים 1950 - 1970.[1]

פרשיות אלה התרחשו 25 שנה לפני המיזוג בין החברות לוקהיד קורפוריישן (בעבר "לוקהיד מטוסים") ומרטין מריאטה לשם הקמתה של חברה חדשה, המוכרת כיום כחברת "לוקהיד מרטין".

בתחילת 1976, בתום חקירה שנמשכה כשנה, קבעה ועדת משנה של הסנאט בראשות הסנטור פרנק צרץ' (Frank Church) כי בכירים בלוקהיד קורפוריישן שילמו 22 מיליון דולר[2] שוחד לפקידים ובכירים זרים של מדינות ידידותיות, במטרה לשריין חוזים[2] למכירת מטוסי F-104 סטארפייטר, וזאת במהלך משא ומתן של מה שכונה אז "עסקת המאה".[3][4]

הפרשיות עוררו הדים במערב גרמניה, הולנד, איטליה ויפן וכמעט מוטטו את התאגיד שהיה בקשיים עקב כישלונו של מטוס ה-L-1011 טריסטאר. בעקבות חשיפתן התפטר יו"ר החברה יוטון מתפקידו, ובארצות הברית נחקק חוק האוסר על אנשי עסקים וישויות אמריקאיות לשחד פקידים ופוליטיקאים זרים (Foreign Corrupt Practices Act).

הדי הפרשיות במדינות השונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערב גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר ההגנה הגרמני פרנץ יוזף שטראוס, 1982

ארנסט האוזר, לוביסט של לוקהיד מטוסים לשעבר, העיד בפני חוקרי הסנאט כי שר ההגנה הגרמני פרנץ יוזף שטראוס ומפלגתו קיבלו בשנת 1961 לפחות 10 מיליון דולר עבור רכישת 900 מטוסי F-104 סטארפייטר. המפלגה והעומד בראשה הכחישו את הטענות נגדם ושטראוס עצמו אף תבע את ארנסט על הוצאת דיבה. כיוון שלא ניתן היה לאמת את הטענות, הנושא ירד מסדר היום הציבורי לזמן מה,[5] אך צף ועלה שוב בשלב הסופי של הבחירות לבונדסטאג בספטמבר 1976, עת נשאלו שאלות אודות מיקומם של "מסמכי לוקהיד" במשרד ההגנה הגרמני.

מקורות אנונימיים הפיצו בזמנו לתקשורת כמה מסמכים, ייתכן שמזויפים, מהם עולה כי לוקהיד הזמינה את חבר הבונדסטאג הגרמני ומועצת הביטחון מנפרד וורנר (Manfred Wörner) לבקר במפעלי המטוסים של החברה בארצות הברית ואף מימנה את הוצאות נסיעתו במלואם.[6]

במהלך החקירה שנערכה בגרמניה התברר כי רוב המסמכים הקשורים לרכישת ה-F-104 סטארפייטר נהרסו בשנת 1962 ומיקומם של המסמכים נדון שוב בפגישות ועדת החקירה של הבונדסטאג שנערכו בין ינואר 1978 למאי 1979.[7] בחקירה שהתנהלה בארצות הברית הסתבר כי נסיעתו של וורנר שמומנה על ידי הבונדסטאג הגרמני, הייתה קשורה לטיסת מבחן של מטוס לוקהיד S-3 ויקינג (Lockheed S-3 Viking) ורק חלק מהוצאות הנסיעה של מזכירתו וטיסתו של וורנר מארצות הברית לגרמניה מומנו על ידי לוקהיד:[8]

מזכירתו של וורנר ליוותה אותו בנסיעתו וחלק מהוצאותיה שולמו על ידי לוקהיד. יתר על כן, וורנר "איבד" את כרטיס הטיסה חזרה לגרמניה שנרכש עבורו על ידי ממשלת גרמניה ולוקהיד שילמה עבור רכישת כרטיס טיסה חדש.

איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק האיטלקי של הפרשיות שוחדו פוליטיקאים דמוקרטים-נוצריים כדי שיתמכו בתוכניות חיל-האוויר האיטלקי לרכוש את מטוסי התובלה C-130 הרקולס של לוקהיד מטוסים. המגזין הפוליטי "לה-אספרסו" (L'Espresso) תמך בחשדות, שיוחסו בעיקר לשרי ממשלת איטליה לואיג'י גואי (Luigi Gui) ומאריו טאנאסי (Mario Tanassi), ראש ממשלת איטליה, מריאנו רומר (Mariano Rumor), ובמיוחד לנשיא, ג'ובאני לאונה (Giovanni Leone), שעקב כך נאלץ להתפטר מתפקידו ביוני 1978.[9]

יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס L-1011 של חברת אול ניפון איירווייז בנמל התעופה אוסאקה, 1992

ביפן היו מעורבים בפרשה חברת מארובני (Marubeni), אנשי מפתח בחוגים הפוליטיים והעסקיים של יפן, בכללם: שר האוצר אייסאקו סאטו (Eisaku Sato) ומנהל ה-JASDF (חיל האוויר היפני) מינורו גנדה (Minoru Genda), ואנשי העולם התחתון. בשנת 1957, ביקש חיל האוויר היפני (Japanese Air Self-Defense Force) לרכוש מטוס מדגם Grumman F-11 Super Tiger כדי להחליף את ה-F-86 Sabre ששימש אז את החיל. בדיעבד, כתוצאה משתדלנות מסיבית של לוקהיד מטוסים ובכירים במפלגה הדמוקרטית ליברלית של יפן (LDP) נרכש במקומו ה-F-104 סטארפייטר. מאוחר יותר שכרה לוקהיד מטוסים את שירותיו של איש העולם התחתון הלאומני יושיו קודאמה (Yoshio Kodama) כיועץ במטרה להשפיע על חברות תעופה יפניות, כמו חברת התעופה (ANA (All Nippon Airways, לרכוש מטוסי Tristar L-1011 במקום מטוסי DC-10 של מקדונל דאגלס (McDonnell Douglas). ב-6 בפברואר 1976, סגן יושב ראש לוקהיד מטוסים העיד בפני ועדת המשנה של הסנאט כי לוקהיד שילמה כ-3 מיליון דולר שוחד למשרד ראש הממשלה היפני קאקואיי טנאקה (Kakuei Tanaka) כדי שיסייע בעניין.[10] טנאקה נעצר ביולי 1976 ושוחרר כעבור חודש בערבות של 200 מיליון ין (כ-690,000 דולר). ב-12 באוקטובר 1983 הרשיע בית המשפט בטוקיו את טנאקה בהפרת חוקי הפיקוח על מטבע חוץ, אך לא בקבלת שוחד. טנאקה נידון לארבע שנות מאסר, אך נותר חופשי במשך כל תקופת הערעור עד שנפטר משבץ מוחי בשנת 1984.[11][12]

על מנת לזכות בחוזה של חברת ANA שילמה לוקהיד לחברה 2.4 מיליארד ין יפני, מתוכם 500 מיליון ין לראש הממשלה היפני, 160 מיליון ין לבכירים בחברת ANA, ו-1.7 מיליארד ליושיו קודאמה.[13] ב-30 באוקטובר 1972 הודיעה חברת ANA על החלטתה לרכוש 21 מטוסי לוקהיד L-1011 טריסטארס במחיר של כ-5 מיליון דולר למטוס, וזאת למרות שקודם לכן הודיעה על כוונתה לרכוש מטוסי DC-10.[14]

במרץ 1976, כאות מחאה על השערורייה, ביצע השחקן מיצויאסו מאנו (Mitsuyasu Maeno) פיגוע התאבדות והתרסק עם מטוס קל אל תוך ביתו של קודאמה בטוקיו.[15]

הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיך ההולנדי ברנארד (Prince Bernhard) והמלכה יוליאנה חוזרים מאיטליה עקב ההתפתחויות בפרשיית לוקהיד מטוסים. במושב האחורי יוליאנה עם הכלב שלה סארא. הולנד, 26 באוגוסט 1976.

הנסיך ברנארד (Prince Bernhard) קיבל מלוקהיד 1,100,000 דולר במטרה לקדם את זכייתה במכרז ולהבטיח כי יבחר במטוס לוקהיד F-104 סטארפייטר על פני המיראז' 5 (Mirage 5). הנסיך, שכיהן ביותר מ-300 מועצות מנהלים וועדות של תאגידים ברחבי העולם, זכה בהולנד לשבחים על מאמציו לקדם את רווחתה הכלכלית של המדינה.

ראש הממשלה דאז, ג'ופ דן אוייל (Joop den Uyl), הורה לחקור את הפרשה, אך הנסיך הכחיש את הטענות וסירב לענות לשאלות העיתונאים, באומרו: "אני מעל לדברים כאלה."[16]

תוצאות החקירה הובילו למשבר חוקתי במהלכו איימה המלכה יוליאנה להתפטר אם הנסיך ברנארד יועמד לדין. ברנארד אמנם ניצל אך נאלץ להתפטר ממספר תפקידים ציבוריים ונאסר עליו ללבוש שוב את מדיו הצבאיים. ב-1 בדצמבר 2004, לאחר מותו, פורסמו ראיונות בהם הודה הנסיך בהאשמות ואמר:[17]

אני מקבל את העובדה שהמילה 'לוקהיד' תהיה חקוקה על מצבתי.

ערב הסעודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1970 - 1975, לוקהיד שילמה לסוחר הנשק הסעודי עדנאן חשוגי סכום של 106 מיליון דולר בעמלות ששיעורן החל ב-2.5% והסתיים בכ-15%. לדברי מקס הלזל (Max Helzel), ששימש אז סגן נשיא לשיווק בינלאומי בלוקהיד מטוסים:

מכל בחינה שהיא חשוגי הפך לזרוע השיווקית של לוקהיד. עדנאן לא רק פתח דלתות עבור החברה אלא גם סיפק ייעוץ אסטרטגי וניתוח שוק וניתוח שוק קבוע.

[18]

ההשלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 בפברואר 1976, בעקבות פרשיות השוחד התפטרו מתפקידיהם יושב ראש דירקטוריון לוקהיד דניאל יוטון וסמנכ"ל / נשיא התאגיד קארל קוצ'יאן (Carl Kotchian). כמו כן הפרשיות הובילו לחקיקת החוק שאסר על אנשי עסקים וישויות אמריקאיות לשחד פקידים ופוליטיקאים זרים (Foreign Corrupt Practices Act) עליו חתם הנשיא ג'ימי קרטר ב-19 בדצמבר 1977. לדברי בן ריץ' (Ben Rich), מנהל סדנת הבואשים: "בכירי לוקהיד הודו כי במשך למעלה מעשור הם שילמו מיליונים כדי לשחד את ההולנדים (ובעיקר את הנסיך ברנארד, בעלה של המלכה יוליאנה), פוליטיקאים בכירים ביפן ובמערב גרמניה, פקידים וגנרלים איטלקים, ופקידים ובכירים מהונג קונג ועד ערב הסעודית כדי לשכנעם לקנות את המטוסים שלנו." קלארנס ג'ונסון, מנהל הצוות הראשון של "סדנאות הבואשים" בלוקהיד כל כך הזדעזע מהגילויים עד שכמעט התפטר למרות שהבכירים שהשתתפו בפרשיות כבר התפטרו בבושת פנים.[19]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Solomon, L. & Linville, L. (1976) Transnational Conduct of American Multinational Corporations: Questionable Payments Abroad, 17 B.C.L. Rev. 303, [1]
  • Sampson, A. (1977) The Arms Bazaar: From Lebanon to Lockheed, Viking, ISBN 978-0-670-13263-8
  • Sampson, A. (1976) Lockheed's Foreign Policy: Who, in the End, Corrupted Whom? New York Magazine, 03-15-1976, pp. 53–59 [2]
  • Boulton, D. (1978) The Grease Machine: The inside Story of Lockheed's Dollar Diplomacy, New York: Harper and Row. ISBN 978-0-06-010431-3
  • Hunziker, S. & Kamimura, I. (1996) Kakuei Tanaka, A political biography of modern Japan, Singapore: Times Edition ISBN 978-981-204-689-5 [3]
  • Mitchell, R. (1996) Political Bribery in Japan. Honolulu: University of Hawaii Press. ISBN 978-0-8248-1819-7
  • Hartung, W. (2010) Prophets of War: Lockheed Martin and the Making of the Military-Industrial Complex, Nation Books, ISBN 978-1-56858-420-1

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Lockheed Agrees to Pay Record Fine : Aerospace: Calabasas firm pleads guilty in connection with bribing an Egyptian politician". Los Angeles Times. בדיקה אחרונה ב-23 באפריל 2013. 
  2. ^ 2.0 2.1 Time magazine August 18, 1975
  3. ^ Lockheed F-104 Starfighter at militaryfactory.com, Retrieved August 29, 2009
  4. ^ "In 1962 Lockheed Corporation made the deal of the century by selling West Germany three hundred and fifty F-104 Starfighters..." Paul Emil Erdman, The last days of America: G.K. Hall, 1982 ISBN 0-8161-3349-2, p 24
  5. ^ Time magazine September 13, 1976
  6. ^ "Lockheed and the FRG". United States Department of State. 20 בספטמבר 1976. בדיקה אחרונה ב-28 במרץ 2010. 
  7. ^ "Lockheed and the FRG". United States Department of State. 20 בספטמבר 1976. בדיקה אחרונה ב-28 במרץ 2010. 
  8. ^ "Arms Sales in Germany". United States Department of State. 13 בנובמבר 1975. בדיקה אחרונה ב-28 במרץ 2010. 
  9. ^ Philip Willan (12 בנובמבר 2001). "obituary, November 12, 2001". The Guardian (London). בדיקה אחרונה ב-21 באוגוסט 2011. 
  10. ^ Gerber, Jurg; Jensen, Eric L. (2007). Encyclopedia of white-collar crime. Greenwood Publishing Group. עמ' 175. ISBN 978-0-313-33524-2. בדיקה אחרונה ב-26 ביולי 2011. 
  11. ^ "Kakuei Tanaka – a political biography of modern Japan: Chapter 4 The Lockheed Scandal". Rcrinc.com. בדיקה אחרונה ב-21 באוגוסט 2011. 
  12. ^ Time Magazine September 13, 1976
  13. ^ University of Pittsburgh, International Business Ethics: Japan
  14. ^ Aug. 9, 1976 (9 באוגוסט 1976). "Time magazine, August 9, 1976". Time. בדיקה אחרונה ב-21 באוגוסט 2011. 
  15. ^ O'Neill, Richard. Suicide Squads. Lansdowne. עמ' 13. ISBN 0861010981. 
  16. ^ Times article December 4, 2004
  17. ^ Times article December 3, 2004
  18. ^ Stengel, Richard (19 בינואר 1987). "Cover Stories: Khashoggi's High-Flying Realm". Time (magazine). עמ' 5. בדיקה אחרונה ב-25 באוגוסט 2008. 
  19. ^ Rich, Ben R. and Janos, Leo. Skunk Works: A Personal Memoir of My Years at Lockheed. New York: Little Brown & Co., 1994, p. 10. ISBN 0-7515-1503-5.