פרשנות המקרא
פרשנות המקרא היא נסיון לבאר את הכתוב במקרא או חלקים ממנו. פרשנות כזאת יכולה לבוא לידי ביטוי בתרגום, בהבהרות מלים ופסוקים המלוות את הטקסט המקראי עצמו, או בפרפרזה. פרשנות המקרא הדתית, הקיימת ביהדות ובנצרות, מניחה שהטקסט כולו שלם ולא נתון לשינויים, והגיע כולו ממקור אלוהי אחד, כך שחלקים שונים במקרא מאירים זה את זה. פרשנות המקרא המחקרית מבוססת על הגישה הביקורתית למקרא.[1]
פרשנות המקרא היהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פרשני המקרא היהודים
פרשנות המקרא היהודית המוקדמת ביותר הקיימת כיום היא פרשנות חז"ל. הפרשנות העיקרית הישירה של המקרא בידי חז"ל היא בספרות המדרשים: מכילתא (על ספר שמות), ספרא (על ויקרא), ספרי (במדבר ודברים); עם זאת, כל ספרות חז"ל, המשנאית והתלמודית, היא במידה מסוימת פרשנות למקרא. פרשנות חז"ל לא כוללת רק הבהרה ישירה של משמעות התוכן המקראי (פרשנות הפשט למקרא), אלא גם פרשנות דרש: פרשנות הנוטלת חירות לנתק את הכתוב מהקשרו, למצוא בו רמיזות ולקשר בינו לבין עניינים רחוקים ממנו.[2] חלק חשוב נוסף של פרשנות המקרא בימי חז"ל היה תרגומי המקרא (או חלקים מהמקרא) לארמית: תרגום אונקלוס, תרגום נאופיטי, התרגומים הארץ־ישראליים (תרגום יונתן בן עוזיאל, תרגום ירושלמי) ועוד. התרגומים עצמם בחרו לתרגם עניינים מסוימים לפי הפירוש המועדף של המתרגם גם כאשר ניתן להבין את הטקסט ביותר מצורה אחת, הכילו ביאורים תוכניים ועלילתיים שנועדו לפרש חלקים פחות ברורים בכתוב העברי, ולעתים אף כללו דברי אגדה.[3]
לאחר תקופת חז"ל הגיעה הפרשנות היהודית בימי הביניים. בתוך פרשנות זאת נבדלת הפרשנות של ממשיכי חז"ל ופרשנות השומרונים והקראים, שלא האמינו במסורת התורה שבעל פה וראו בה מסורת מעשה ידי אדם. בראשית התקופה הפרשנות נעשתה לעתים קרובות בערבית, הלינגואה פרנקה של אותה העת (כשם שהארמית היתה הלינגואה פרנקה בימי חז"ל).[4] בימי הביניים בלטה ופרחה הפרשנות בספרד, שהתקיימה תוך עימות מול האסלאם השליט;[5] מקומות נוספים שבהם בלטה פרשנות יהודית למקרא הם צרפת, שבניגוד לפרשנים בארצות האסלאם חיו בקרב נוצרים, וטבע העימותים שלהם עם סביבתם נבע מהמחלוקות בין הנצרות ליהדות,[6] אחריהם פרשני הפרובאנס במאות ה־12–13, שחיו בצרפת באזור סמוך לספרד ותיווכו את הפעילות הפרשנית הספרדית (שנעשתה בעיקר בערבית) ליהודים בארצות שאינן דוברות ערבית,[7] ולבסוף גם פרשנים באיטליה.[8]
בעת החדשה נוצרה גם פרשנות יהודית ברוח תנועת ההשכלה היהודית אשר שאפה, לפי האנציקלופדיה המקראית: לשחרר את לימוד המקרא מהפרשנות של פילפול ודרש, ולהעמיד במקומה פרשנות המבוססת על הטעם הטוב והשכל הישר
. גישה זאת הושפעה, בין השאר, מהפרשנות הנוצרית באותה עת. פרשנות ההשכלה גם כללה תרגומים יהודיים של המקרא לשפות אירופה שבהן דיברו היהודים, וכן ליידיש. יהודים רבים באירופה התנגדו לגישת ההשכלה בפרשנות ובתרגום, בעיקר מחשש שהמעבר לשפות הגויים יגרום לנטישת העברית, ולבסוף גם להתבוללות. בהמשך, גם תנועת חכמת ישראל עסקה בפרשנות השכלתית למקרא (אף בתחילה עיקר עיסוקה היה בספרות רבנית). תגובת הנגד המסורתית ביהדות האורתודוכסית, החל המאה ה־18, כללה פירושים לתנ"ך הכתובים אמנם ברוח המסורת אך בעלי אופי מודרני יותר בהיותם מבוססים על מאפיינים דקדוקיים ולשוניים; רבנים בולטים שפעלו במגמה זאת הם הכתב והקבלה, העמק דבר, מלבי"ם ורש"ר הירש.[9]
פרשנות המקרא הנוצרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנצרות מראשיתה עסקה בפירוש המקרא – הברית הישנה וההברית החדשה, וכן בשאלת היחסים בין הברית הישנה לחדשה. הנצרות ראתה בברית הישנה "פרוזדור" לברית החדשה, תפיסה הקיימת כבר בברית החדשה עצמה, ואולם, התקיים מתח בין השקפה זאת לבין הפירוש המילולי וההיסטורי של המקרא. המתיחות הזאת יצרה שתי אסכולות פרשניות: האסכולה האלכסנדרונית, שהדגישה את הפן האלגורי בפירוש המקרא, ובה בולטים אוריגנס ואוסביוס מקיסריה; והאסכולה האנטיוכית, שהדגישה את המשמעות המילולית־היסטורית של הכתובים, ובולטים בה יוחנן כריסוסטומוס ותאודורוס ממופסואסטיה.[10]
ארבעה מפלסי הבנה של הכתובים ננהגו בנצרות, המודגמים בדברי אוגוסטינוס מדאקיה (אי'): ”המלים מלמדות את המעשים, האלגוריה – את מה שתאמין, המוראליה – את מה שתעשה, ולמה תשאף – האנגוגיה”, ופרשנות המקרא הנוצרית היא במידה רבה פירוש היחסים בין ארבע מפלסי הבנה אלה. במאות ה־12–13 החלה מגמת הדגשה של הפרשנות המילולית מול שלוש האחרות.[11]
הפרשנות היהודית והפרשנות הנוצרית השפיעו אחת על השניה בדרכים שונות.[12]
פרשנות המקרא המחקרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]  |
ראו גם – ביקורת המקרא |
החקר הביקורתי של המקרא, בניגוד לגישות הדתיות המסורתיות, הוא גישה פרשנית למקרא החותרת לגילוי האמת במידת האפשר והדיוק, ללא הנחה מוקדמת של האקסיומות האמוניות העומדות בבסיס פרשנות המקרא המסורתית.[13] הגישה הביקורתית למקרא כוללת שני אספקטים מרכזיים: ביקורת נוסח המקרא – ניסיון לשחזר את הנוסח המקורי של המקרא ואת הגלגולים והשינויים שעבר לפני שהגיע לידינו; והביקורת הספרותית־עניינית – חקר עניינים במקרא כגון זהות מחברי הטקסטים המקראיים, הרקע ההיסטורי והתרבותי שבמסגרתו נכתב המקרא, וביאור תכני המקרא עצמם.[14]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ משה גרינברג, ערך "תנ"ך, פרשנות: [א] הגדרת הנושא והיקף הערך", בתוך: אנציקלופדיה מקראית ח' (שם–תתני), מוסד ביאליק, 1982, עמ' 641–642 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ משה גרינברג, ערך "תנ"ך, פרשנות: [ב] פרשנות חז"ל", בתוך: אנציקלופדיה מקראית ח' (שם–תתני), מוסד ביאליק, 1982, עמ' 642 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ משה גרינברג, ערך "תנ"ך, פרשנות: [ג] הפרשנות בתרגומים הארמיים", בתוך: אנציקלופדיה מקראית ח' (שם–תתני), מוסד ביאליק, 1982, עמ' 647–648 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ אברהם ש. הלקין, ערך "תנ"ך, פרשנות: [ד] הפרשנות היהודית בימי־הביניים: 1. הפרשנות היהודית בערבית חוץ לספרד והפרשנות הקראית הקדומה", בתוך: אנציקלופדיה מקראית ח' (שם–תתני), מוסד ביאליק, 1982, עמ' 649–650 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ אוריאל סימון, ערך "תנ"ך, פרשנות: [ד] הפרשנות היהודית בימי־הביניים: 2. פרשני ספרד", בתוך: אנציקלופדיה מקראית ח' (שם–תתני), מוסד ביאליק, 1982, עמ' 659–660 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ משה גרינברג, ערך "תנ"ך, פרשנות: [ד] הפרשנות היהודית בימי־הביניים: 3. פרשני צרפת", בתוך: אנציקלופדיה מקראית ח' (שם–תתני), מוסד ביאליק, 1982, עמ' 689 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ אפרים פ. תלמג', ערך "תנ"ך, פרשנות: [ד] הפרשנות היהודית בימי־הביניים: 2. פרשני פרובנס במאה י"ב ובראשית מאה י"ג", בתוך: אנציקלופדיה מקראית ח' (שם–תתני), מוסד ביאליק, 1982, עמ' 703 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ שניאור ז. ליימן, ערך "תנ"ך, פרשנות: [ד] הפרשנות היהודית בימי־הביניים: 2. אחרוני הפרשנים בספרד ופרובנס ופרשני איטליה", בתוך: אנציקלופדיה מקראית ח' (שם–תתני), מוסד ביאליק, 1982, עמ' 708 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ יהושע הורוביץ, ערך "תנ"ך, פרשנות: [ו] הפרשנות היהודית בדורות האחרונים", בתוך: אנציקלופדיה מקראית ח' (שם–תתני), מוסד ביאליק, 1982, עמ' 722, 726, 728, 731–732 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ אפרים פ. תלמג', ערך "תנ"ך, פרשנות: [ה] הפרשנות הנוצרית בימי־הביניים וזיקת הגומלין בינה לבין הפרשנות היהודית", בתוך: אנציקלופדיה מקראית ח' (שם–תתני), מוסד ביאליק, 1982, עמ' 714–715 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ אפרים פ. תלמג', ערך "תנ"ך, פרשנות: [ה] הפרשנות הנוצרית בימי־הביניים וזיקת הגומלין בינה לבין הפרשנות היהודית", בתוך: אנציקלופדיה מקראית ח' (שם–תתני), מוסד ביאליק, 1982, עמ' 715–717 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ אפרים פ. תלמג', ערך "תנ"ך, פרשנות: [ה] הפרשנות הנוצרית בימי־הביניים וזיקת הגומלין בינה לבין הפרשנות היהודית", בתוך: אנציקלופדיה מקראית ח' (שם–תתני), מוסד ביאליק, 1982, עמ' 717–721 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ↑ יאיר הופמן, סוגיות בביקורת המקרא, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1997, עמ' 11–14
- ↑ פרץ סנדלר, ערך "מקרא, חקר המקרא", בתוך: אנציקלופדיה מקראית ה' (ממוכן–סתרי), מוסד ביאליק, 1968, עמ' 386 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
