פרשת אלישבע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה דיין, שר הביטחון דאז, נשוא הפרשה

"פרשת אלישבע" הייתה פרשת סחיטה על רקע שוחד מיני שהופעלה כנגד משה דיין בעת היותו שר הביטחון.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1969, בעת מלחמת ההתשה, פנתה אשה בת עשרים וארבע בשם אלישבע צ'יזס אל שר הביטחון משה דיין וביקשה ממנו לסייע לה בשחרורו מן הכלא של אחיה, שעבר עבירה פלילית כלשהי. דיין נאות להיפגש עמה, ונוצר קשר אינטימי בינה לבין דיין, שהיה מבוגר ממנה בשלושים שנה. פגישותיהם של השניים היו במלונות פאר בתל אביב. דיין היה אז בשיא תהילתו לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים ולפני הפגיעה בתדמיתו שנגרמה כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים. דיין היה נשוי באותה עת לאשתו רות ובמקביל ניהל קשר זוגי עם מי שעתידה להיות אשתו השנייה, רחל. בהמשך הקשר בין דיין לצ'יזס, היא החלה להאמין כי דיין מתכוון להתגרש מאשתו רות כדי לשאת אותה לאשה.

אמה של צ'יזס, אלפרידה צ'יזס, זממה להפוך את הקשר בין דיין לבתה למקור לסחיטה. היא הקליטה את שיחות הטלפון של בתה עם דיין ואספה כל פתק בכתב ידו של דיין. דיין, שלא ראה בקשר עם צ'יזס אלא הרפתקה חולפת, אחת מרבות שהיו לו, ניתק כעבור זמן את הקשר עמה.

כשנותק הקשר פנתה האם אל דיין בדרישה לשלם דמי שתיקה. לאחר משא ומתן שנערך בין עורכי הדין של הצדדים שילם דיין לאם ולבתה סכום של עשרת אלפים לירות.

האם לא הסתפקה בכך וניסתה להרוויח סכום דומה מהשבועון "העולם הזה", שעורכו אורי אבנרי היה מבקר חריף של דיין ושל עסקי העתיקות שלו. השבועון פרסם את הסיפור בהמשכים בשלושה גליונות רצופים בסוף שנת 1971. "העולם הזה" ראה בפרשה סמל להתנוונות הנהגת המדינה ולהתדרדרותו של דיין, לא מבחינת המוסר האישי של דיין, אלא מאופן הבילוי שלו במלונות פאר, בתקופה ביטחונית סוערת ורבת נפגעים מבין חיילי צה"ל, ויתרה מזו משום שהדבר היה כרוך בסיכון ביטחוני, מאחר שדיין קיים התייעצויות ביטחוניות חסויות בטלפון בנוכחות צ'יזס.

סיפור הפרשה נתגלגל גם לשבועון הגרמני "שטרן", שפרסם עליו כתבה ארוכה בצירוף תצלומים.

בישראל נתקלה הפרשה בקשר של שתיקה, פרט לפרסום ב"העולם הזה". בקרב הציבור הרחב לא הצליחו מעלליו המיניים של דיין לפגוע בתדמיתו. הדבר אף לא בא כהפתעה לציבור, לאחר שכבר בשנת 1963 פרסמה הדסה מור את רומן המפתח "דרכים לוהטות" ובו תיאור הרומן שהיה לה עם משה דיין בעת ששניהם היו נשואים לבני זוג אחרים, ונכללו בו אף תיאורים אינטימיים חושפניים. נהפוך הוא, דבר הפרשה התקבל בקרב חלקים בציבור כסממן לגבריותו של משה דיין והתעלמותו מן המוסכמות. תדמיתו של דיין לא נתערערה אלא כשנתיים לאחר מכן, בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גליונות "העולם הזה" מן התקופה.
  • שלום כהן, העולם הזה, הוצאת טפחות, 1972.
  • אורי אבנרי: אופטימי; עמ' 466 - 467, הוצאת ידיעות ספרים, 2014

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]