פרשת בר-און חברון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת בר-און חברון הייתה סדרת אירועים שהתרחשו בתחילת שנת 1997, אשר במהלכם הועלו חשדות כנגד בכירים בישראל, ובהם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ומפלגת ש"ס, כי היו מעורבים בקנוניה למינוי יועץ משפטי לממשלה. שם הפרשה נגזר מהחשדות שלכאורה הסכימה סיעת ש"ס לתמוך בהסגת צה"ל מחברון בתמורה למינוי רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה, שהבטיח עסקת טיעון מקלה לאריה דרעי במשפטו.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 1996 ובתחילת שנת 1997 עמד ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בפני שתי הכרעות. ההכרעה הראשונה הייתה קשורה להסכם חברון, אליו הגיע עם הרשות הפלסטינית שבראשות יאסר ערפאת, לפיו יפנה צה"ל אזורים נרחבים בחברון. ההכרעה השנייה הייתה על מינויו של היועץ המשפטי לממשלה, מאחר שתקופת כהונתו של היועץ, מיכאל בן יאיר, הייתה קרובה לסיומה. ברקע הדברים התנהל משפטו של יו"ר תנועת ש"ס, אריה דרעי, באשמת שוחד, וזאת לאחר חקירה שנמשכה שנים מספר. ש"ס הייתה חברת קואליציה בעלת משקל עם עשרה חברי כנסת, וללא תמיכתה הייתה יציבות הממשלה בסכנה, והסכם חברון לא היה מאושר בכנסת. לטענת מתנגדי המינוי, מינויו של רוני בר-און היה אמור להגדיל את הסיכוי לעסקת טיעון או להקלה באישומים במשפטו של דרעי.

חברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתו לשלטון נקט נתניהו בקו תקיף מול הפלסטינים, ואף סירב להפגש עם ערפאת. אירועי מנהרת הכותל הביאו לחידוש המשא ומתן, שבאותו הזמן עסק בהסדר בחברון, העיר היחידה ממנה לא יצאו כוחות צה"ל עוד בשלב הנסיגות הראשון שלאחר הסכם אוסלו ב', בזמן כהונתם של יצחק רבין ושמעון פרס כראשי ממשלת ישראל. הנושא היה טעון רגשית וציבורית. ממשלתו של נתניהו הייתה ממשלת ימין-דתיים, ונראה כי ההצבעה שתאשר את ההסכם יכולה לנטות לכל כיוון. לבסוף, בשעת לילה מאוחרת, בין 14 בינואר ו-15 בינואר 1997, אישרה הממשלה את ההסכם. בתגובה התפטר, עוד במהלך הישיבה, שר המדע, בני בגין. שבעה מתוך שמונה עשר חברי הממשלה התנגדו להסכם.

רוני בר-און[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתניהו עלה לשלטון על רקע טענה כי בארץ שולטות "האליטות הישנות" - חוגי שמאל בעיקר, שהשתלטו על החיים הציבוריים, על אמצעי התקשורת, על האקדמיה ועל אכיפת החוק. עם סיום תפקידו של היועץ המשפטי, מיכאל בן יאיר, נראה כי בידו של נתניהו למנות למשרת היועץ המשפטי לממשלה, משרת מפתח בנוגע לאכיפת החוק, אדם שיבטא את רוחן של "האליטות החדשות", אלו שהעלו את נתניהו לשלטון. ואכן, ב-10 בינואר 1997, (ארבעה ימים לפני אישור הסכם חברון בממשלה) הודיע נתניהו במפתיע על מינויו של עורך דין פרטי מירושלים, רוני בר-און, למשרת היועץ המשפטי לממשלה. המינוי ספג ביקורת קשה. בר-און היה עורך דין בשוק הפרטי, מזוהה פוליטית (6 שנים לאחר מכן, בכנסת השש-עשרה נבחר כחבר כנסת מטעם הליכוד), ללא כל הישגים אקדמיים יוצאי דופן, רחוק מרמתם של קודמיו לתפקיד כאהרן ברק או מאיר שמגר, וללא עבר בשירות הציבור במנגנוני התביעה הפלילית. אף שבר-און קיבל את המינוי, הביקורת החריפה הביאה אותו להודיע על התפטרותו כיומיים לאחר מכן, בטרם הספיק לשרת בתפקיד באופן ממשי. לדברי העיתונאי מוטי גילת, כמו גם משקיפים נוספים, בר-און נאלץ לפרוש משום שהתגלה שהוא מכור להימורים[1].

הידיעה של איילה חסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 22 בינואר 1997, 10 ימים לאחר התפטרות בר און, אמרה בשידור בערוץ הראשון כתבת הטלוויזיה איילה חסון כי מינויו של בר-און הוא חלק מקנוניה שיזם אריה דרעי, בתיווכו של הקבלן דוד אפל, עקב הערכתם של המעורבים כי בר-און יאפשר לדרעי להגיע לעסקת טיעון "נוחה" במשפט הפלילי שהתנהל כנגדו.

לטענת הכתבה, מינויו של רוני בר-און היווה תשלום של נתניהו לש"ס, שבתמורה אמורה הייתה להעניק את תמיכתה להסכם חברון ולאפשר את העברתו בכנסת.

הכתבה עוררה הדים. אף שתחילה התעלמו ממנה הגורמים הרשמיים, צבר העניין תאוצה, ובלחץ ציבורי הורה ראש הממשלה ביום 26 בינואר על העברת הטיפול בפרשה לחקירת המשטרה.

חקירת המשטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לראשונה חקרה המשטרה באזהרה את ראש הממשלה. כן נחקרו אישים נוספים במערכת הפוליטית, ובהם שר המשפטים צחי הנגבי, שבעברו היה מתמחה במשפטים במשרדו של בר-און.

חקירת המשטרה, אותה ניהל ניצב סנדו מזור, הביאה להמלצה החמורה, לפיה יש להעמיד לדין את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את שר המשפטים, צחי הנגבי, את מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אביגדור ליברמן, ואת ראש תנועת ש"ס אריה דרעי בעבירה של מרמה והפרת אמונים.

במהלך החקירה הועלו חשדות לפיהם הטעה שר המשפטים, לכאורה כחלק מאותה קנוניה, את שרי הממשלה כאשר הציג בפניהם את מינויו של בר-און.

המלצת הפרקליטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 20 באפריל 1997, פירסמו היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין (שמונה על ידי הממשלה במקומו של בר-און), ופרקליטת המדינה עדנה ארבל את מסקנותיהם. הם קבעו כי אמנם מדובר בקשר פלילי להשתלט על משרת היועץ המשפטי לממשלה מתוך אינטרסים אישיים של גורמים פליליים, אך היחיד שהתנהגותו עולה כדי אפשרות להעמדה לדין הוא אריה דרעי. לדבריהם, כנגד רוב המעורבים בפרשה, ובהם בנימין נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי, אין להגיש כתבי אישום מחוסר ראיות, וכן נקבע כי נתניהו לא היה מודע לקשר בין דרעי לבר-און, אף שמהתנהגותו "עלו תמיהות".

ההחלטה עוררה ביקורת רבה וסערה. זו הפעם הראשונה שבה עשה רובינשטיין שימוש בכלי "הדו"ח הציבורי", שבו עוד יעשה שימוש נרחב בעניינים כגון "עניין המתנות" של נתניהו, או "עניין התרומות" של עזר ויצמן. המדובר בהנחה לפיה אם מבקר היועץ המשפטי איש ציבור שהתנהגותו נחקרה ולא יועמד לדין, וכותב אודותיו חוות דעת הנוקטת בביטויי ביקורת חריפים, תהיה לדבר משמעות ציבורית.

נתניהו מיהר להופיע בשני ערוצי הטלוויזיה שפעלו אז, כפר בהאשמות הפליליות שהועלו כנגדו אך הודה כי טעה, והצהיר כי בכוונתו לתקן את טעויותיו. גורמים רבים, כשר האוצר דן מרידור, שהצהירו על כוונתם לפרוש מן הממשלה אם תהיינה תוצאות חמורות לפרשה, לא מימשו את איומיהם, ולא היו כל שינויים פרסונליים בעקבות הפרשה.

בג"ץ, בפניו הובא העניין, קבע כי החלטתו של היועץ המשפטי הייתה סבירה וכי לא ישים שיקול דעתו במקום שיקול דעת היועץ המשפטי. השופט אליעזר גולדברג קבע "ניתן לחלוק על החלטת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, וניתן אף להגיע למסקנה אחרת".[2] ישנם משפטנים (ובהם פרופ' מרדכי קרמניצר) הקוראים בפסק הדין בין השורות כי לו היה היועץ המשפטי הולך בנתיב המשפטי שסימן השופט גולדברג בפסק הדין היה מגיע למסקנה כי יש להעמיד לדין את ראש הממשלה. מכל מקום, פסק הדין איפשר לכל המעורבים בעניין להמשיך בתפקידם.

תוצאות הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשה הביאה לשינוי באופן מינוי היועץ המשפטי לממשלה, בהתאם להמלצות ועדת שמגר. כיום ממונה היועץ המשפטי על ידי הממשלה, לאחר קבלת המלצה מוועדה בלתי תלויה בראשותו של שופט בית המשפט העליון.

מבחינה אישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנימין נתניהו וצחי הנגבי המשיכו במילוי תפקידם. הנגבי הצהיר כי הוא רואה בהחלטת היועץ המשפטי משום אישור לכך שנהג כחוק.

אריה דרעי לא הועמד לדין בעניין זה. לאחר ישיבתו בכלא בפרשת "התיק האישי" והרשעתו באחד מאישומי "התיק הציבורי" החליט היועץ המשפטי רובינשטיין, בשנת 2003 כי הנסיבות הפרסונליות שנוצרו לגבי דרעי אינן מצדיקות העמדתו לדין בעניין זה.

הקבלן דוד אפל תבע את הכתבת איילה חסון על הפרסום הנוגע לחלקו בפרשה. ב־1 ביוני 2004 החליט בית המשפט המחוזי כי לחסון עמדה הגנת "אמת דיברתי" וכי לא הייתה בכתבה לשון הרע כלפי אפל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]