פרשת בר-און חברון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרשת בר־און חברון הייתה סדרת אירועים שהתרחשו בתחילת שנת 1997, אשר במהלכם הועלו חשדות כנגד בכירים בישראל, ובהם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ומפלגת ש"ס, כי היו מעורבים בקנוניה למינוי יועץ משפטי לממשלה. שם הפרשה נגזר מהחשדות שלכאורה הסכימה סיעת ש"ס לתמוך בהסגת צה"ל מחברון בתמורה למינוי עורך הדין רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה, שהבטיח עסקת טיעון מקלה לאריה דרעי במשפטו[1].

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 1996 ובתחילת שנת 1997 עמד ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בפני שתי הכרעות. ההכרעה הראשונה הייתה קשורה להסכם חברון, אליו הגיע עם הרשות הפלסטינית שבראשות יאסר ערפאת, לפיו יפנה צה"ל אזורים נרחבים בחברון. ההכרעה השנייה הייתה על מינויו של היועץ המשפטי לממשלה, מאחר שתקופת כהונתו של היועץ, מיכאל בן יאיר, הייתה קרובה לסיומה. ברקע הדברים התנהל משפטו של יו"ר תנועת ש"ס, אריה דרעי, באשמת שוחד, וזאת לאחר חקירה שנמשכה שנים מספר. ש"ס הייתה חברה בעלת משקל בממשלת ישראל העשרים ושבע, עם עשרה חברי כנסת, וללא תמיכתה הייתה יציבות הממשלה בסכנה, והסכם חברון לא היה מאושר בכנסת. לטענת מתנגדי המינוי, מינויו של רוני בר-און היה אמור להגדיל את הסיכוי לעסקת טיעון או להקלה באישומים במשפטו של דרעי[1].

הסכם חברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתו לשלטון נקט נתניהו בקו תקיף מול הפלסטינים, ואף סירב להפגש עם ערפאת. אירועי מנהרת הכותל הביאו לחידוש המשא ומתן, שבאותו הזמן עסק בהסדר בחברון, העיר היחידה ממנה לא יצאו כוחות צה"ל עוד בשלב הנסיגות הראשון שלאחר הסכם אוסלו ב', בזמן כהונתם של יצחק רבין ושמעון פרס כראשי ממשלת ישראל. הנושא היה טעון רגשית וציבורית. ממשלתו של נתניהו הייתה ממשלת ימין-דתיים, ונראה כי ההצבעה שתאשר את ההסכם יכולה לנטות לכל כיוון. לבסוף, בשעת לילה מאוחרת, בין 14 בינואר ו-15 בינואר 1997, אישרה הממשלה את ההסכם[2]. בתגובה התפטר, עוד במהלך הישיבה, שר המדע, בני בגין[3]. שבעה מתוך שמונה עשר חברי הממשלה התנגדו להסכם.

מינוי רוני בר-און[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתניהו עלה לשלטון על רקע טענה כי בארץ שולטות ”האליטות הישנות“ - חוגי שמאל בעיקר, שהשתלטו על החיים הציבוריים, על אמצעי התקשורת, על האקדמיה ועל אכיפת החוק. עם סיום תפקידו של היועץ המשפטי, מיכאל בן יאיר, נראה כי בידו של נתניהו למנות למשרת היועץ המשפטי לממשלה, משרת מפתח בנוגע לאכיפת החוק, אדם שיבטא את רוחן של ”האליטות החדשות“, אלו שהעלו את נתניהו לשלטון. ואכן, ב-10 בינואר 1997, (ארבעה ימים לפני אישור הסכם חברון בממשלה) הודיע נתניהו במפתיע על מינויו של עורך דין פרטי מירושלים, רוני בר-און, למשרת היועץ המשפטי לממשלה[4]. המינוי ספג ביקורת קשה. בר-און היה עורך דין בשוק הפרטי, מזוהה פוליטית (6 שנים לאחר מכן, בכנסת השש-עשרה נבחר כחבר הכנסת מטעם הליכוד), ללא כל הישגים אקדמיים יוצאי דופן, רחוק מרמתם של קודמיו לתפקיד כאהרן ברק או מאיר שמגר, וללא עבר בשירות הציבור במנגנוני התביעה הפלילית[5].

במהלך ישיבת הממשלה על אישור המינוי, שרי הממשלה העלו חשש מפני ביקורת ציבורית נוקבת על המינוי. מכך התריע במיוחד שר התשתיות הלאומיות, אריאל שרון. שר המדע בני בגין היה היחיד שהתנגד למינוי. בגין טען כי אינו משוכנע שנעשה מאמץ לחפש מועמד בעל שיעור קומה, וכי נסיבות היכרותו האישית של צחי הנגבי עם בר-און מעוררות בעיה. גם שר האוצר דן מרידור (שנמנע בהצבעה) הציע לממשלה לתת לעובדת זהותו הפוליטית של בר-און "משקל ראוי". ראש הממשלה נתניהו אמר בדיון: "אני משוכנע שהאיש הזה הוא גם ראוי לתפקיד, וגם יוכיח את יכולתו ודאגתו למערכת החוק בישראל". בתשובה לשר בגין הוסיף, "כי לא הכיר את בר-און אישית קודם לכן"[5].

אף שבר-און קיבל את המינוי, הביקורת החריפה הביאה אותו להודיע על התפטרותו כיומיים לאחר מכן, בטרם הספיק לשרת בתפקיד באופן ממשי[6]. לדברי העיתונאי מוטי גילת, כמו גם משקיפים נוספים, בר-און נאלץ לפרוש משום שהתגלה כי הוא מכור להימורים[7]. אחר כך נחשף שהתפטרותו של בר-און נעשתה בדרכו לריאיון בערוץ 2, בעקבות לחץ של הנגבי עקב חשש מחשיפת פרוטוקול ישיבת הממשלה, בה אמר לחברי הממשלה שנשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, נתן את הסכמתו למינוי אף על פי שהתנגד למינוי[8].

הידיעה של איילה חסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 22 בינואר 1997, 10 ימים לאחר התפטרות בר און, אמרה בשידור בערוץ הראשון כתבת הטלוויזיה איילה חסון כי מינויו של בר-און הוא חלק מקנוניה שיזם אריה דרעי, בתיווכו של הקבלן דוד אפל, עקב הערכתם של המעורבים כי בר-און יאפשר לדרעי להגיע לעסקת טיעון "נוחה" במשפט הפלילי שהתנהל כנגדו[9].

לטענת הכתבה, מינויו של רוני בר-און היווה תשלום של נתניהו לש"ס, שבתמורה אמורה הייתה להעניק את תמיכתה להסכם חברון ולאפשר את העברתו בכנסת[9].

הכתבה עוררה הדים. אף שתחילה התעלמו ממנה הגורמים הרשמיים, צבר העניין תאוצה, ובלחץ ציבורי הורתה מ"מ היועץ המשפטי ופרקליטת המדינה, עדנה ארבל, ביום 26 בינואר, על העברת הטיפול בפרשה לחקירת המשטרה[10].

חקירת המשטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לראשונה חקרה המשטרה באזהרה את ראש הממשלה. כן נחקרו אישים נוספים במערכת הפוליטית, ובהם שר המשפטים צחי הנגבי[11], שבעברו היה מתמחה במשפטים במשרדו של בר-און[12]. גם עורכי הדין דוד שמרון ויצחק מולכו מקורבי נתניהו מסרו עדות[13].

חקירת המשטרה, בפיקוד ניצב סנדו מזור, הביאה להמלצה להעמיד לדין את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את שר המשפטים, צחי הנגבי, את מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אביגדור ליברמן, ואת ראש תנועת ש"ס אריה דרעי בעבירה של מרמה והפרת אמונים[14].

במהלך החקירה הועלו חשדות לפיהם הטעה שר המשפטים, לכאורה כחלק מאותה קנוניה, את שרי הממשלה כאשר הציג בפניהם את מינויו של בר-און[15].

עד המפתח בחקירה היה עורך דין דן אבי-יצחק[16], שהיה פרקליטו של אריה דרעי וחשף את מעורבותו בפרשה[17]. דרעי הכחיש את טענות אבי-יצחק והאשים אותו שהוא שהדליף את המידע לאיילה חסון[18].

המלצת הפרקליטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 20 באפריל 1997, פרסמו היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין (שמונה על ידי הממשלה במקומו של בר-און), ופרקליטת המדינה עדנה ארבל את מסקנותיהם. הם קבעו כי אמנם מדובר בקשר פלילי להשתלט על משרת היועץ המשפטי לממשלה מתוך אינטרסים אישיים של גורמים פליליים, אך היחיד שהתנהגותו עולה כדי אפשרות להעמדה לדין הוא אריה דרעי[19]. לדבריהם, נגד רוב המעורבים בפרשה, בהם ראש הממשלה נתניהו, אביגדור ליברמן ושר המשפטים הנגבי, אין להגיש כתבי אישום מחוסר ראיות; וכן נקבע כי נתניהו לא היה מודע לקשר בין דרעי לבר-און, על אף שמהתנהגותו ”עלו תמיהות“[19].

ההחלטה עוררה ביקורת, בין היתר משום שהייתה זו הפעם הראשונה שבה עשה רובינשטיין שימוש בכלי "הדו"ח הציבורי", שבו עוד יעשה שימוש נרחב בעניינים כגון "עניין המתנות" של נתניהו, או "עניין התרומות" של עזר ויצמן. כלומר, להסתפק בהגשת דו"ח סיכום החקירה, שיצביע על המעשים בפרשה, ולהשאיר את הטיפול בנושא לוועדת הכנסת, למבקר המדינה, ולבית המשפט העליון (במידה ויוגשו עתירות בנושא). המדובר בהנחה לפיה אם מבקר היועץ המשפטי איש ציבור שהתנהגותו נחקרה ולא יועמד לדין, וכותב אודותיו חוות דעת הנוקטת בביטויי ביקורת חריפים, תהיה לדבר משמעות ציבורית[14].

נתניהו מיהר להופיע בשני ערוצי הטלוויזיה שפעלו אז, כפר בהאשמות הפליליות שהועלו כנגדו אך הודה כי טעה, והצהיר כי בכוונתו לתקן את טעויותיו. גם בעדותו במשטרה אמר כי דרעי לא איים עליו ולא סחט אותו לגבי מינוי בר-און[20]. גורמים רבים, כשר האוצר דן מרידור, שהצהירו על כוונתם לפרוש מן הממשלה אם תהיינה תוצאות חמורות לפרשה, לא מימשו את איומיהם, ולא היו כל שינויים פרסונליים בעקבות הפרשה.

בג"ץ, שבפניו הובא העניין, קבע כי החלטתו של היועץ המשפטי הייתה סבירה. עם זאת, השופט אליעזר גולדברג קבע "ניתן לחלוק על החלטת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, וניתן אף להגיע למסקנה אחרת"[21]. ישנם משפטנים, ובהם פרופ' מרדכי קרמניצר, הקוראים בפסק הדין בין השורות כי לו היה היועץ המשפטי הולך בנתיב המשפטי שסימן השופט גולדברג בפסק הדין היה מגיע למסקנה כי יש להעמיד לדין את ראש הממשלה[22]. מכל מקום, פסק הדין איפשר לכל המעורבים בעניין להמשיך בתפקידם[23].

תוצאות הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשה הביאה להקמתה של ועדת שמגר שהמליצה על שינוי אופן מינויו של היועץ המשפטי לממשלה. ההמלצה יושמה ומאז ממונה היועץ המשפטי על ידי הממשלה, לאחר קבלת המלצה מוועדה בלתי תלויה בראשותו של שופט בית המשפט העליון לשעבר[24].

מבחינה אישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנימין נתניהו וצחי הנגבי המשיכו במילוי תפקידם. הנגבי הצהיר כי הוא רואה בהחלטת היועץ המשפטי משום אישור לכך שנהג כחוק.

אריה דרעי לא הועמד לדין בעניין זה. לאחר ישיבתו בכלא בפרשת "התיק האישי" והרשעתו באחד מאישומי "התיק הציבורי" החליט היועץ המשפטי רובינשטיין, בשנת 2003 כי הנסיבות הפרסונליות שנוצרו לגבי דרעי אינן מצדיקות העמדתו לדין בעניין זה.

הקבלן דוד אפל תבע את הכתבת איילה חסון על הפרסום הנוגע לחלקו בפרשה[1]. ב־1 ביוני 2004 החליט בית המשפט המחוזי כי לחסון עמדה הגנת "אמת דיברתי" וכי לא הייתה בכתבה לשון הרע כלפי אפל[25].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 משה גורלי, דרעי אמר לי שיש לו הקלטה מבר-און, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2003
  2. ^ כתבי גלובס, ‏הממשלה מאשרת את הסכם חברון, באתר גלובס, 16 בינואר 1997
  3. ^ שלום בדרך לאוצר?, באתר גלובס, 26 בינואר 1997
  4. ^ הדס מגן, ‏בר-און: מועמד של נתניהו, לא של הנגבי, באתר גלובס, 13 בינואר 1997
  5. ^ 1 2 יואב יצחק, ‏שרון, מרדכי ורפול דחקו בישיבת הממשלה בשרים להחליט בהצעה למינוי בראון, באתר גלובס, 3 במרץ 1997
  6. ^ יואב יצחק, ‏חשיפה: הנשיא ברק בירך את בר-און בנימוס על מינויו לכהונת היועמ"ש והביע צער על התפטרותו, באתר גלובס, 26 בפברואר 1997
  7. ^ עירית לינור: בר-און נוהג להמר באלפי דולרים בקזינו בלונדון, באתר גלובס, 13 בינואר 1997
  8. ^ הדס מגן, ‏האם רוני בר-און באמת התפטר?, באתר גלובס, 22 בינואר 1997
  9. ^ 1 2 יצחק דנון, ‏איילה חסון: אפל המליץ לדרעי על מינוי בר-און ליועץ המשפטי לממשלה, באתר גלובס, 29 ביוני 1997
  10. ^ פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, הורתה לחקור החשדות בנושא מינוי בר און, באתר גלובס, 27 בינואר 1997
  11. ^ נתן רועי והדס מגן, ‏הנגבי נחקר תחת אזהרה בפרשת מינוי בר-און, באתר גלובס, 19 במרץ 1997
  12. ^ יואב יצחק, ‏חוקרי פרשת בר-און מנסים לחשוף ראיות מפלילות לכאורה נגד נתניהו באמצעות עדותו של הנגבי, באתר גלובס, 25 במרץ 1997
  13. ^ נתן רועי וסוכנויות הידיעות, ‏עורכי הדין רוני בר-און, דוד שימרון ויצחק מולכו מסרו עדות על מינוי היועץ, באתר גלובס, 29 בינואר 1997
  14. ^ 1 2 יואב יצחק, הדס מגן ונתן רועי, ‏המשטרה: להעמיד לדין את הנגבי, דרעי וליברמן. הפרקליטות: לא להעמיד איש לדין, באתר גלובס, 16 באפריל 1997
    יואב יצחק, ‏רובינשטיין וארבל מעריכים: התביעה תתקשה להוכיח כוונה פלילית של הנגבי, דרעי וליברמן, באתר גלובס, 17 באפריל 1997
  15. ^ יואב יצחק, ‏המשטרה תחקור חשד לדיווח מטעה לכאורה של הנגבי לממשלה לקראת מינוי בר-און, באתר גלובס, 4 בפברואר 1997
    יואב יצחק, ‏חוקרי פרשת בר-און בוחנים אפשרות לגבות מארבל עדות על הכנת תצהירו של הנגבי, באתר גלובס, 23 במרץ 1997
  16. ^ יגאל מוסקו, העד המרכזי, באתר העין השביעית, 1 באפריל 1997
  17. ^ יואב יצחק, ‏אבי-יצחק: העדויות, באתר גלובס, 12 בפברואר 1998
  18. ^ יואב יצחק, ‏"לא הקלטתי את בר-און; ידעתי על המינוי, אך לא דנתי איתו על עיסקת טיעון", באתר גלובס, 23 באפריל 1997
  19. ^ 1 2 20.4: אין כתב אישום נגד נתניהו והנגבי; דרעי יועמד לדין, באתר גלובס, 23 באפריל 1997
  20. ^ יואב יצחק, ‏נתניהו למשטרה: דרעי לא איים עלי ולא סחט אותי בפרשת מינוי בר-און, באתר גלובס, 20 בפברואר 1997
  21. ^ בג"ץ 2534/97 ח"כ יונה יהב ואחרים נ' פרקליטת המדינה ואחרים, ניתן ב-15 ביוני 1997
  22. ^ מרדכי קרמניצר, ההחמצה הגדולה, באתר העין השביעית, 1 באוגוסט 1997
  23. ^ שמואל דקלו, ‏בג"ץ דחה את העתירות שדרשו להעמיד לדין את נתניהו והנגבי בפרשת בר-און, באתר גלובס, 16 ביוני 1997
  24. ^ שמואל דקלו, ‏ועדת שמגר הציעה להשאיר את שני התפקידים ביד אחת, באתר גלובס, 12 באפריל 2001
  25. ^ צבי הראל, נדחתה תביעת הדיבה של אפל נגד רשות השידור, באתר הארץ, 1 ביוני 2004