פרשת האונס בשמרת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת האונס בשמרת הוא כינויה של סדרת מעשי אונס שהתרחשו בקיבוץ שמרת בשנת 1988. חבורת נערים, חלקם בני הקיבוץ, התארגנה כדי להערים על נערה בת 14 וחצי, בת הקיבוץ, ולבצע בה אונס במשך מספר ימים, ביחידות ובקבוצה. הפרשה עוררה הדים רבים בישראל והביאה לשינוי בהתייחסות החוק למעשה אונס.

נגד שמונה מהחשודים באונס הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה. הם זוכו מחמת הספק, אך בעקבות לחץ ציבורי, הוגש ערעור על ידי המדינה לבית המשפט העליון נגד ארבעה מהם: נדב ביטון, אריק חזון, אופיר בארי וצפריר צביסון. ארבעתם הורשעו ונגזר עליהם מאסר בפועל. בפסק הדין נאמר כי חובה על הגבר לחפש ולוודא את הסכמתה המפורשת של האישה לפני מגע מיני איתה, וכי אם לא ניתן אישור כזה, מדובר באונס.

הנאנסת, יעל גרימברג, חשפה את זהותה בשנת 2001. מאז האונס, מצבה הבריאותי והנפשי הדרדר, ובשנת 2007 ניסתה לשים קץ לחייה.[1]

מעשה האונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשי האונס התרחשו בין 10 ל־14 באוגוסט 1988. הנאנסת, בת הקיבוץ, נאנסה בראשית על ידי אחד הנערים המבוגרים ממנה בקיבוץ. במהלך הימים הבאים היא הועברה בין הנערים האחרים שאנסו אותה גם הם. הנערים, בני השכבה הבוגרת (עולים לכיתה י"ב), היו בגילאי 16.5 עד 17.5.

בתקופת מעשי האינוס, אחד הנערים ניסה לשכנע את הנערה כי הוא יגן עליה ולא ייתן לאחרים לגעת בה, אולם לאחר ששכב איתה, בהסכמתה, הודיע לחבריו "שיש אחת שמזדיינת" ובכך עודד את המשך מעשי האונס. נער אחר ניצל את הערצתה אליו כדי לשכנע אותה לנסוע איתו לשדות, שם הוא השאיר אותה ברכב עם שניים מחבריו. המצב הגיע לכדי כך שהם קיימו "תורים" ולוח זמנים לאנוס אותה. במסגרת האירועים היו מקרים שבהם אנסו אותה יותר מנער אחד בו-זמנית. מעשי האינוס החלו בסביבת הקיבוץ, בחדרה של הנערה, ונמשכו במקומות שונים בהם השדות מסביב לקיבוץ, מפעל הרהיטים של הקיבוץ, בוסתן הגליל, וחוף הים בעכו.

לפי עדויות כל המעורבים, יחסי המין לא היו ביוזמת הנערה, אלא היו יוזמה של חבורת הנערים. היא טענה כי המעשים נעשו שלא מרצונה ואגב השמעת איומים, תוך שהיא ניצבת מול חבורה מאורגנת המנצלת אותה מינית ונפשית. לטענת הנערים, המעשים נעשו בהסכמה ללא הבעת התנגדות וללא איומים. הנערה התלוננה בפני אחות הקיבוץ וסיפרה לה על המעשים. האחות הגישה לה טיפול רפואי אך נמנעה מלדווח על המקרה לרשויות. לאחר יומיים סיפרה הנערה על המעשים גם לאמהּ, ששכנעה אותה להגיש תלונה במשטרה, חמישה ימים לאחר סיום מעשה האונס. הנערה אמרה כי פחדה לפרסם את דבר המעשים ובכך לצאת נגד בני הקיבוץ.

הזיכוי במחוזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנתיים לאחר שהפרשה נחשפה הוגש כתב אישום באונס נגד שמונה נערים. כתב האישום לווה בלחץ ציבורי למצות את הדין בפרשה זו. בשנת 1992 הם זוכו מחמת הספק על ידי השופט מיכה לינדנשטראוס בבית המשפט המחוזי בחיפה.[2] השופט טען כי גרסתה של הנאנסת לא אמינה:

"העדה עשתה עלי רושם של צעירה אינטֶליגנטית, בעלת כושר הבעה טוב, המוכנה נפשית היטב ל'מערכה' עם הסניגורים הנכבדים. מאידך, צר לי לציין, כבר בשלב זה, כי היו סתירות מהותיות ורציניות בעדותה של המתלוננת, סתירות אשר לא מצאתי להן הסברים מניחים את הדעת"

כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי כיוון שהנאנסת לא הביעה מפורשות סירוב לקיום יחסי מין אין הדבר מהווה אונס. השופט גם זקף לחובתה את העובדה כי בתקופה שקדמה לאונס היא קיימה מרצונה יחסים אינטימיים עם נערים מבוגרים ממנה ושקל את: "התנהגותה של המתלוננת במהלך תקופת התבגרותה, ניסיונה עם צעירים, מערכת היחסים הקרירה שבינה לבין אחותה מחד גיסא, וחוסר הפתיחות כלפי אמהּ ואביה החורג, מאידך גיסא".

בית המשפט ביקר את העובדה שהמתלוננת לא הגישה תלונה באופן מיידי: "מכל מקום, ספק בעיני אם בנתונים אלו יש הגיון בטענת המתלוננת כי 'מילאה פיה מים' ונכנעה לנאשמים מחשש ה'פרסום ברבים' ופגיעה בשמה הטוב". פסק דינו של השופט עורר ביקורת רבה בציבור.

ההרשעה בעליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרקליטות המדינה הגישה ערעור לבית המשפט העליון על זיכוים של ארבעה מהנאשמים: אופיר בארי, נדב ביטון, צפריר צביסון ואריק חזון. בשנת 1993, לאחר דיון בפני הרכב שכלל את נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר ואת השופטים מישאל חשין ואליעזר גולדברג הורשעו הארבעה פה אחד.[3] פסק דין זה נחשב ציון דרך בפסיקה העוסקת בפשיעה המינית.

בפסק הדין נאמר כי חובה על הגבר לחפש ולוודא את הסכמתה המפורשת של האישה לפני מגע מיני איתה. אם לא ניתן אישור כזה, קבעו השופטים, מדובר באונס. וכך כתב השופט מישאל חשין:

"גבר היוזם מגע אישות עם אישה, עליו הנטל לבקש הסכמתה של האישה, ועליו הנטל לקבל הסכמתה. ורק במקום בו הסכימה האישה – באחת מדרכי ההסכמה המקובלות: בין מקובלות על בני-אדם בכלל ובין מקובלות על הגבר והאישה המיוחדים – ניתן לומר כי מעשה האישות נעשה בהסכמתה של האישה. ואם לא נתנה האישה הסכמתה – הסכמה מפורשת או הסכמה במשתמע – יהיה מעשה האישות שלא בהסכמה. במקום בו עולה ספק אם הסכימה האישה למעשה אישות – או אם לא הסכימה – המסקנה חייבת להיות כי מעשה האישות היה שלא בהסכמה, וממילא נעשה "שלא בהסכמתה החופשית" של האישה."

לגבי הצדקת המעשים על ידי העלאת עברה המיני של הנאנסת כתב הנשיא שמגר:

"גופם של איש או של אישה הוא לעולם שלהם, ואין אישה הופכת חופשית לכול בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או אחר. הרצון לחזר אחרי אישה כדי לזכות בחסדיה, בין אם כבר זיכתה בהם מאן דהוא אחר ובין אם לאו, הוא לגיטימי, אך כך גם הזכות שלה לברור לעצמה בן-זוג ולהחליט בעצמה מהו שהיא מסכימה לו ומה לא."

בהקשר זה ציטט השופט חשין את שירו של דן אלמגור "כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת?" ושאל: "האמנם כך הוא? האמנם 'לא' הוא 'אולי'? האמנם 'לא' הוא 'בוא'? האמנם 'לא' הוא 'כן', ואף 'עוד יותר מזמין מכן'?". חשין דחה מכל וכל את המסר שבמילות השיר, ואמר "'לא' הוא לעולם 'לא', ואין 'לא' שהוא 'כן'". בעקבות פסק הדין הוסיף אלמגור בית נוסף לשירו: "כשהיא אומרת 'לא' לזה היא מתכוונת".

הנשיא שמגר קבע כי גרסת הנאשמים לקויה מבסיסה:

"מי שמודה בקיום מגע מיני עם נערה בת ארבע-עשרה וחצי בנסיבות כמתואר, היינו מין קבוצתי, בסדרה, של ארבעה צעירים בני שש-עשרה וחצי עד שמונה-עשרה, הנכנסים למכונית או לחדר לפי תור, כאשר היתר נוכחים בחדר או מציצים מדי פעם דרך החלון, אינו יכול ליהנות מן ההנחה כי שתיקה כהסכמה דמיה. האם קטינה – אשר בפחד או בשל הלם או מבוכה אינה צועקת ואינה מכריזה על סירובה – נחשבת כמסכימה לאקט כמתואר, שבו נוהגים כלפיה כמו עם פרוצה מן השורה, ואף מבטאים זאת מילולית בפניות אליה?"

לשם קביעת העונש חזר התיק לבית המשפט המחוזי בחיפה, זה שבתחילה זיכה את הנאשמים. על נדב ביטון, אריק חזון ואופיר בארי נגזרו 15 חודשי מאסר בפועל. על צפריר צביסון - 12 חודשי מאסר בפועל.
"חבורת נערים בני כ-17 שנה, על גבול הבגרות, ניצבו מול נערה בודדת בת 14 וחצי בלבד, והם מתעללים בה, מכים אותה ונוהגים בה כבובת מין חסרת כל צלם אנוש על פני חמישה ימים רצופים", כתבו השופטים.

לאחר תום הפרשה עזבו מרצונם הוריה והיא את הקיבוץ ואילו אחותה נשארה להתגורר בקיבוץ. בני הקיבוץ המעורבים בפרשה הורחקו מהיישוב לתקופה מסוימת בהחלטה משותפת של חברי הקיבוץ, ואחד מהם לא הורשה לחזור להתגורר בו.

לאחר המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2001 התראיינה הנאנסת בתוכנית הטלוויזיה של יאיר לפיד, ולראשונה נחשף בציבור שמה: יעל גרימברג. בראיון סיפרה שהיא אם חד הורית לשלוש בנות[4].

במהלך שנת 2007 חלה הידרדרות במצבה, ובנותיה נמסרו למשפחות אומנה. היא עצמה שהתה מספר פעמים בבית חולים פסיכיאטרי. בנובמבר 2007 שלחה גרימברג הודעת ביפר לעיתונאי ובה היא הודיעה שבכוונתה להתאבד. עקב הודעת העיתונאי למשטרה נמצא בביתה מכתב התאבדות. גרימברג נמצאה, בחיים, מספר שעות לאחר מכן.[1]

התייחסויות בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המחזה "משחקים בחצר האחורית" של המחזאית ובמאית התיאטרון עדנה מזי"א נכתב בהשראת המקרה.[5]
  • דן אלמגור, מחבר השיר "כשאת אומרת לא", שצוטט בפסק הדין, שינה בעקבות הפרשה את מילות אחד הבתים: "כשהיא אומרת 'לא' – לזה היא מתכוונת. לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת 'לא!', לכן ה'לא!' שלה סופי, מוחלט. רק היא קובעת, לא שום בית-משפט."[6]
  • הספר "דבק שקדים או ציאניד" מאת הסופרת רקפת זהר סובב סביב משפט מתוקשר העוסק באונס קבוצתי שהתרחש בקיבוץ, אשר מעורר את זכרונות הגיבורה בנוגע לאונס שהתרחש בקיבוצה.
  • בעונה השלישית של סדרת הסאטירה "היהודים באים" הופיע מערכון שעוסק בדיון של אספת הקיבוץ בעקבות האונס, באופן שמבקר את תגובת הקיבוץ למעשה האונס.
  • יש הטוענים כי השיר "לדמעות יש פה" שכתבה סמדר שיר בביצוע שרית חדד נכתב בעקבות אירוע זה, אולם סמדר אינה מכחישה ואינה מאשרת את הדבר.[7]
  • השיר ״כל החבר׳ה״ של להקת מוניקה סקס נכתב בהשראת הפרשה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]